אין אדם שלא רוצה בתקשורת זורמת, כזו שמביאה איתה תחושת רווחה והבנה. ובכול זאת רובנו נתקלים במוקשי תקשורת מכול הסוגים והמינים – פנימיים וחיצוניים, שלנו ושל זולתנו.

מה מניע ומשפיע עלינו?

אנחנו אנושיים מונעים ממצב האגו שלנו, מניסיון העבר, מהמצב הכללי שלנו בעולם, ממערכת היחסים שיש לנו עם אותו אדם, ממה שלמדנו במשפחתנו, ממצבנו הכלכלי, ההשכלתי, הבריאותי, מהגיל שלנו, מהמגדר שלנו, מהמוצא האתני או הדתי שלנו... וכמובן מעברנו – מהשריטות שלנו.

כל המכלול הזה מייצר תפיסת עולם, ראיית העולם דרך המשקפיים הפרטיות שלנו – ראייה סוביקטיבית שלעתים מסלפת ומעוותת את דברי זולתנו. במילים אחרות – לעתים אנו שומעים את מה שבראש שלנו, לא את מה שאומרים לנו.

בעולם הזוגי הוותיק שכבר הספיק לצבור ניסיון וכאבי לב ויש לו השריטות שלו – לכול בן זוג יש "האוזן הרגישה המיוחדת" ששומעת לא רק את מה שנאמר באותו רגע אלא את הנחות היסוד שיש לנו על בן הזוג – לאור נסיון העבר. ולכן זה הופך את התקשורת להרבה יותר מסובכת – שכן חסר בה האמון הנקי שמאפשר לשמוע את הכוונה האמיתית של הדובר.

ואז אנחנו מוותרים על הדיאלוג, אנחנו מדברים על "מה שצריך", לא על העולם הפנימי הרגשי, לא על הפגיעות, הפחדים, הבדידות, הצורך במגע. אנחנו חוששים שלא נובן, שבן הזוג שלנו יסלף את דברינו.

רובנו מבינים מהי שפת "הדולפין" – שפה ישירה, אסרטיבית, מכבדת, מודעת לזכויות שלנו כבני אדם. שפה עם מנגינה יפה והרמונית.

אבל אם יש תקלות - אנחנו זקוקים ל"דלק" – מוטיבציה – כדי להרים את עצמנו מהמקום הכועס והפגוע ולחזור ולראות את בני זוגנו כחברים שלנו, כאהובים שלנו. כדי לדבר אותה אנחנו צריכים לבחור. לבחור באיש או באישה שלצידנו כי ככה החלטנו. כי אנחנו רואים את התמונה הגדולה של נישואינו. כי יש לנו המון מה להפסיד אבל גם המון מה להרוויח.

אם החלטנו שכן – ההתמודדות היא פנימית – להוריד את עוצמת הרגשות השליליים על ידי דיבור פנימי. להפעיל אמפתיה, אומץ לב. להיות היוזמים של התיקון.