כשהיינו ילדים היינו רבים כאשר "לקחו לנו", הכאב הזה היה מתורגם במהירות לצעקות ובכי, וההורים היו אמורים להציל אותנו מהעולם הרע.

בבגרותנו כבר ידענו שההורים לא תמיד יכולים להציל. וחוץ מזה אמרו לנו שעלינו לגדל "עור עבה"... וכך נצברו השריטות, אותן הבאנו לבית השני שלנו - לנישואים שלנו. עכשיו זה כבר לא אמא ואבא שאמורים להציל אותנו, עכשיו זה "הוא" או "היא" – הם אמורים ליצור בשבילנו עולם ללא כאב, ללא תסכול. ואם הם לא מצליחים – הם אשמים...

הבעיה שגם הם באים עם השריטות שלהם. אפשר לדבר על "מפגש השריטות"...

למעשה אנחנו רבים תמיד את אותה המריבה.

אנחנו נאבקות ונאבקים על מימוש השותפות, החברות, האהבה על פי תפיסתנו. המאבק כרוך בפגיעות רגשית. בעיקר אם בני זוגנו לא שותפים לתפיסת המציאות שלנו - הרגשית כמו גם האינסטרומנטלית (חלוקת תפקידים). המקום הפגיע הזה מייצר כעס ושחיקה. על רקע זה צומחות המריבות המרות. החשבונאות, המרירות. הסכנה העומדת לפתחנו היא כאשר המריבה יוצאת משליטה ואנחנו רבים מריבה "אדומה" – כאשר אנחנו חוצים את הקו ופוגעים בכבודו של בן/בת זוגנו.

איך מתפייסים?

כמו שלא כל המריבות רעות, כך גם לא כל סוגי ההתפייסות הם טובים.

התפייסות סרדינית באה מתוך פחד. בן/בת הזוג הצליח להפחיד אותי עד כדי כך שאני מוכן להודות בטעיות שלא עשיתי ולהתנצל אפיו כשאני חושב שהאחר צריך להתנצל. העיקר להשיג שקט תעשייתי.

התפייסות כרישית באה רק לאחר ניצחון והשפלה של בן/בת הזוג. רק אחרי שפגעתי אני יכול להרגיש שבע נקמה ומוכן להתפייס. התפייסות דולפינית מוכן להתפשר אבל לא מתוך הכחשת הסיבות שהובילו לריב. מתנצל בכנות על חלקו במריבה. מודה בהגזמה, בהקצנה. בסגנון המעליב שנקט.

איך נעבור ממצב של מלחמה למצב של שלום?

בשביל לעשות שלום אמיתי שיש בו תקווה אנחנו זקוקים לדלק, למוטיבציה. אנחנו צריכים להאמין. בשביל להאמין שאכן נפתח חלון אנחנו זקוקים להכרה על הפגיעה שפגעו בנו. אגב, זה הכלל המרכזי בטיפול בבגידה. לא רק בגידה מינית. לעתים תחושת הבגידה נובעת מהזנחה רגשית ואלימות מילולית. הקושי הוא כאשר הצד הפוגע לא רק שאינו מכיר בפגיעתו בנו אלא הוא הופך את עצמו לקורבן שלנו.

מה אנחנו עושים כאשר אין אנו זוכים ברגעי החסד הללו? האם נרים ידיים?

כשכתבנו את הפרק על המריבות והפיוס בספרנו "שיחה זוגית" ("הדים", 2010, 2011) חיפשנו וזיהינו עשר דרכים לסיום מריבות. תאמרו שחלקן הן "קוסמטיות", אבל לפעמים שלא לשמה יוצא לשמה...

להלן מבחר משיטות התפייסות שהמלצנו:

(1) לראות את התמונה הגדולה של יחסינו ומהמקום הזה להתנצל אם צריך או לדובב.
(2) לסיים מריבה באופן חד צדדי – לקחת מנהיגות על סיום המריבה יוצר תחושת שליטה בחיינו, עוזר לנו לגייס את הכוחות החיוביים שבנו.
(3) הומור ומגע פיזי.
(4) שיטת המראה – איך אני רוצה להיראות בעיני עצמי.
(5) אמפתיה – הפעלת הסונר הדולפיני – להיות "בנעליה", להיות "בנעליו" - להתעניין במה שקרה לה, לו . להקשיב באמת.

במציאות אנושית ובמיוחד במציאות זוגית/משפחתית שיש בה רמה גבוהה של חשיפה אינטימית לא נוכל למנוע מריבות. אך נוכל ללמוד לנהל אותן בתבונה וגם ללמוד מהן.