להיות הורה דולפיני / ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי

מבוא: ילדינו – הבטן הרכה שלנו
אמא כרישה ואבא כריש הוכו בהלם. "אני צמחוני," חזר ואמר בנם המתבגר, , ונגס באצה ירוקה שצפה על פני המים.
 "כבר שבועיים הוא אוכל רק אצות," נאנחה אמא.
 "זה יעבור לו," ניסה אבא כריש להרגיע את אמא כרישה. "הוא בסך הכול רוצה תשומת לב."
 "אולי כדאי שניקח אותו לפסיכולוג?" הציעה אמא.
 "לא צריך שום פסיכולוג!" נהם אבא כריש. אני כבר יודע מה לעשות."
 "שלא תעז לנשוך אותו עוד פעם, אתה שומע?" גערה אמא כרישה באבא כריש. "אני כבר מכירה את השיטות החינוכיות שלך. עד היום יש לו טראומה מהנשיכות שלך."
 "והחינוך שלך יותר טוב? כבר מזמן הזהרתי אותך שעם כל הפינוקים שלך תהיה לו בעיית זהות, והנה זה בא. הוא חושב שהוא דולפין. חסה הוא רוצה…
עכשיו יש לי בקשה אחת ממך. אל תתערבי ואל תהיי העורכת דין שלו.. אני כבר אטפל בזה בדרך שלי."
 אמא כרישה, שידעה את הצפוי לבנה, מיהרה אליו.
 "אוי ואבוי, כבר שבועיים שלא טרפת אפילו סרדין קטן, אתה רוצה שיאכילו אותך בכוח? אתה רוצה להיות חולה?"
 "אני לא אהיה חולה. האצות דווקא נותנות לי יותר כוח מאשר הבשר, אני גם מרגיש אנרגיות חיוביות יותר."
 "הגוף שלך לא בנוי לירק-ים," אמרה אמא כרישה. "אתה חייב לקבל חלבונים מן החי."
 "אמא, תעשי לי טובה, את לא מעודכנת. מחקרים חדשים הוכיחו שחלבונים מהצומח טובים יותר מחלבונים מהחי," הסביר המתבגר.
 "אבל מערכת העיכול שלך בנויה לבשר, לא לאצות," התייפחה אמא כרישה.
 "מערכת העיכול שלי דווקא מסתגלת יפה לשינוי."
 "אבל למה? למה ריבונו של כריש? תסביר לי בבקשה. למה אתה חייב לעשות לנו את הבושות האלה… מה יגידו סבא וסבתא כשישמעו? ומה יגידו הקרובים…"
 "אהה, יצא המרצע מהשק. פתאום זה לא מערכת העיכול שלי ולא נעליים… זה לא אני שחשוב לך… זה פשוט מה יגידו עלייך…."
 "רק תסביר, רק תסביר לי בבקשה… למה?"
 "אמרתי לך כבר אלף פעם, אמא. אני לא אוהב את אורח החיים הטורפני הזה. זה לא מתאים לי. הזעם האלים של אבא, הכוחנות הזו, החיפוש האובססיבי הזה אחרי דם, דם ועוד פעם דם. אני לא בנוי לזה, וזה לא יעבור לי. זה עמוק בפנים… תביני, אמא, אני אוהב להאזין לשירת הלווייתנים, לשחות עם הדולפינים…"
 "שחית עם דולפינים?!" נבעתה אמא כרישה.
 "כן, שחיתי עם דולפינים."
 "מתי זה קרה?"
 "כשהייתי קטן ואת ואבא הייתם עסוקים במסעות הציד שלכם ולא היה לכם זמן בשבילי, דולפינה אחת קראה לי לשחק עם הבן שלה. ואפילו ינקתי ממנה…"
 "מה פתאום ינקת ממנה?" צעקה אמא כרישה.
 "כי את אף פעם לא הינקת אותי וזה סיקרן אותי. זה היה נהדר, רן ונעים."
 "זה מסביר הכול," אמרה אמא כרישה ורצה לספר לאבא כריש.
 "עכשיו תקשיב לי טוב," נהם אבא כריש. "אתה כריש, וכמו כל הכרישים אתה תטרוף. זה ברור לך?"
 "אז מה אם כל הכרישים טורפים? זה אומר שגם אני צריך לטרוף? אני לא 'כל הכרישים'. אני כריש יחיד ומיוחד ואני החלטתי להיות צמחוני," אמר הצעיר ולעס בהפגנתיות עוד אצה.
 "הטירוף הזה נגמר!" אמר אבא כריש. "אצלנו במשפחה טורפים. והיום אתה תטרוף טטלה. אתה בא איתי לציד. נקודה."
 "אתה אולי יכול להכריח אותי לצאת איתך לציד, אבל לא תוכל להכריח אותי לטרוף," אמר הכריש המורד.
 "אם ככה, אין לך מה לחפש אצלנו במשפחה!"
 "לזה אתה קורא משפחה? מעולם לא היינו משפחה," אמר הכריש הצעיר בבוז. "אתה לא היית רוב הזמן בבית ואני הייתי לבד כל הזמן. הדולפינים היו המשפחה שלי."
 "שלא תעז להגיד את המילה 'דולפינים' בבית הזה!" צעק אבא כריש ופער את מלתעותיו באיום.
 "אל תדאג, לא תשמע יותר את המילה 'דולפינים' ממני, כי אני עוזב, "אמר הכריש הצעיר, נפרד מאמו הבוכייה, עזב את הבית ויצא אל הים הגדול.
מרס 1994. ימים של טרם אביב. באחד הלילות בתנו לא חזרה הביתה לישון. לאחר לילה מוטרף מדאגה שבו הערנו את כל חבריה, היא הגיעה בשקט הביתה בתירוץ כלשהו… פעמון אזעקה ראשון נדלק לנו, אבל היומיום, מהירות האירועים זרקו אותנו שוב לשגרת היומיום ולא ידענו שמשהו מתרחש מתחת לאפנו. במאי 1994 נסעתי לשלושה שבועות להנחות סדנאות באנטוורפן, בלגיה. מדי ערב טילפנתי הביתה. "הקטנה" בקושי רצתה לדבר איתי. מצאתי את עצמי ממלמלת לעצמי – והרי רק לפני שנתיים היא ציידה אותי בתיק עם ציוריה ודברי ברכה שכתבה לי לקראת טיול שעשיתי עם הבת הגדולה לארצות-הברית. "כדי שיהיה לך טוב," אמרה אז בקולה המתוק והחם. עכשיו היתה לי תחושה שמשהו השתנה, שדבר מה אינו כשורה. הוצפתי חרדה ורגש אשמה על שאינני ממהרת לפעול בעקבות אותה דאגה שבתי עוררה בי.
 שבועות ספורים לאחר ששבתי לארץ הודיעה לנו בתנו כי החליטה לעזוב את בית הספר. סוף כיתה ח'. עדיין לא מלאו לה ארבע-עשרה שנים. כך החל משבר משפחתי שנמשך כמה שנים שבהן למדנו חן ואני כי הורות היא הרבה יותר ממה שלימדו אותנו, ממה שחשבנו כי אנחנו יודעים.
רובנו לא גודלנו על ידי הורים דולפינים. גם הם לא. וכך גם אבות אבותיהם. הורים הם בני אדם בשר ודם, רחוקים משלמות. אנחנו "זוכרים להם" עוולות קטנות כגדולות, ונשבעים שלעולם לא ננהג כך בילדינו. אבל הנה, כשהילדה מאחרת לשוב הביתה, החרדה לשלומה מוציאה מאיתנו את מיטב הסרדינים והכרישים, ואנחנו נוהגים באופן דומה להורינו. לפעמים זה שחזור מדויק של הורינו, מאחר שלא היה לנו מודל דולפיני שממנו יכולנו ללמוד. אם נוסיף לכך את פער הדורות, שבימינו מתורגם למרד סוחף של ילדינו בסמכות ההורית הישנה, נבין שאנחנו בצרה אמיתית. אולם בנימה אופטימית נוכל לומר כי לפתחנו האתגר הגדול ביותר המעניק לנו הזדמנות אמיתית לצמוח כבני אדם, ולהעניק הזדמנות דומה גם לילדינו.

דאגת הורה היא לעולם דאגת הורה, ובכל זאת התרבות עיצבה את דפוסי הדאגה של אבות ואמהות בנתיב שונה. גברים רבים, שלמדו להסתיר את פגיעותם והפנימו את תפקידם כאבות ב"שמירה על הסדר המשפחתי", עשויים למצוא את עצמם מוטרפים מדאגה, אך נוהגים בקשיחות באם "הרכרוכית שהכול בגללה" ובבן או בבת המביישים את כבוד המשפחה. נשים לעומתם, אשר למדו לראות במסירות האמהית את פסגת המימוש הנשי, מוצאות עצמן מוכנות "לעשות הכול" למען הילדים, כולל הכנת שיעורי בית במקומם, ויתור סוחף בכל הקשור לתפקידיהם, ביטול עצמן בפני הילדים עד למצב של שחיקה פיזית ונפשית; או לחלופין, משתוללות מזעם כאשר מנת הסרדיניות עלתה על גדותיה: לבקר, להשפיל ולפגוע בסגנון הכרישי הידוע, אם הבן או הבת מסכנים את עצמם או סוטים מהנתיב שמתווה המשפחה. דפוסים אלה הם סגנון ההורות המקובל. נוסיף לכך את אורח החיים המודרני, התובע מאיתנו שנהיה מוצלחים בתחומי חיים רבים – אף ילדינו נתבעים מגיל צעיר להוכיח הישגיות ומצוינות – כך שבבואנו להתמודד עם אתגר ההורות אנו ניצבים בפני חציית מכשול עצום.

האתגר החשוב הזה עשוי לשאת פירות משובחים ביותר אם נשכיל לעבור להורות דולפינית.
בחרנו להתבונן בפרק זה בשניים מתוך שמונת "מוקשי הורות" העומדים בינינו לבין ההורות הדולפינית.

המוקשים בדרך להורות הדולפינית
1. מוקש "ילד טוב", "ילדה טובה" – חייבים לענות על הציפיות שלי…
2. מוקש האשמה – הכול בגלל הטעויות שלי…
3. מוקש ההזדהות – הילדים שלי לא יסבלו ממה שאני סבלתי…
4. מוקש הפחד – זהו עולם קשה ואם לא אגן על ילדי הם יילכו לאיבוד…
5. מוקש ההשוואות – ילדי חייבים להצליח בחיים על פי המקובל והנורמטיבי…
6. מוקש ההכחשה – אם הכול "שקט" סימן שהכול בסדר…
7. מוקש הילדים כ"בנק רגשי" – ראיית ילדינו כ"השקעה" לטווח ארוך המניבה "תשואות"…
8. מוקש "הורות מתחרה בזוגיות" – אנחנו רבים על גבם של ילדינו…

מוקש "ילד טוב", "ילדה טובה" – חייבים לענות על הציפיות שלי… או: הזינוק מבריכת החצ"מים (חייב, צריך, מוכרח)
הסרדין והכריש מחפשים "קביעות" – סטנדרטים ברורים וידועים מראש ש"עברו את מבחן הדורות" – כדי להרגיש ביטחון בתפקידם ההורי. לכן אנחנו "ממציאים" את ילדינו, בדיוק כפי שאנחנו "ממציאים" את בן/בת זוגנו. כשאנחנו רכים בשנים אנחנו "ממציאים" את הורינו… כלומר, יש לנו פנטזיות מובנות ומאורגנות להפליא על איך "הם" חייבים, צריכים ומוכרחים (חצ"מים) להיות עבורנו. הצרכים שלנו הם אינסופיים וגעגועינו למימושם לא עוברים מעולמנו עד שעינינו ייעצמו לנצח. וככל שנתעקש יותר לקבל את "המגיע לנו", וככל שנילחם ש"הם" יעשו עבורנו את מה שאנחנו חייבים כדי להרגיש בעלי ערך – כך ילך ויגבר המתח, כך ילכו ויתעצמו הקונפליקטים. הפרידה מהחצ"מים שלנו מהווה את מסע ההתבגרות שלנו. היא כואבת, היא מעוררת את יצר ההתנגדות הטבעי שלנו, ובעיקר היא מוציאה החוצה את הפחד מהלא-נודע. כל זה חזק שבעתיים כאשר מדובר בפרידה מחצ"מים הקשורים בנו כהורים ובהם – ילדינו, בבת עינינו.
 השנים, הניסיון המקצועי וחוויית גידול ילדי לימדו אותי שהתמודדות עם מוקש הציפיות החצ"מיות מחייבת אותנו כהורים להתבוננות נוקבת בציפיותינו. כאשר הציפיות המשקפות את עולמנו הפנימי נוקשות ובלתי מתפשרות, הן חוסמות את יכולתנו לראות את ילדינו כפי שהם, כלומר כפי שהם מסוגלים להיות במצב נתון. "המצב הנתון" הזה הינו בר שינוי. העניין הוא שהסרדין והכריש "מסרבים" לראות את ההשתנות. הם עסוקים ללא הרף בהיצמדות לאמונות קדומות, מיתוסים וכמובן – חצ"מים.
 דמיינו את כל הציפיות הנוקשות שלכם כווירוסים קטנים, בלתי נראים המשייטים במהירות בבריכה דמיונית המצויה במוח הישן שלכם. לווירוסים הללו יש היסטוריה ארוכה. ירשנו אותם מהורינו, מצווים תרבותיים ויש גם כמה חדשים שנולדו זה עתה, עם גידול ילדינו שלנו. כל דור והווירוסים החדשים שלו…
 וכך הולכים הווירוסים ומתרבים וממשיכים לקלקל את חיינו וחיי ילדינו.

הציפיות שלנו מילדינו –  מבט פנימה
• "איך הוא היה יכול לשקר לי, הרי אנחנו מחנכים אותו ליושר… " (הילד בן עשר)
• "אני לא מבינה למה הילדה לא מודה שהיא שברה את הכוס. בסך הכול אני רוצה שתלמד להודות בטעויות…" (הילדה בת חמש)
• "כל פעם שאני מצלצלת אליה אין לה זמן לדבר איתי. וזה אחרי כל מה שעשיתי בשבילה." (הילדה בת עשרים וחמש)
• "אני לא מבין איך הוא יצא כזה, בבית שלנו חינכנו אותם לערכים, והוא לא רוצה ללכת לצבא." (הילד בן שמונה-עשרה)
• "משגע אותי שהוא לא מוצא עבודה קבועה. עדיין חי על חשבוננו ומרחף בעולמות שלו…" (הילד בן עשרים ושמונה)
• "אני לא ישנה בלילות מדאגה לילד הזה שמבזבז כספים בלי הכרה…" (הילד בן עשרים וארבע)
• "אני לא אתן לו להסתובב עם המטומטמת הזו. מגיע לו יותר." (הילד בן שלושים וחמש)
• "אצלנו במשפחה כולם לומדים. זה לא יעזור לו. הוא יעשה בגרות – כך או אחרת…" (הילד בן שבע-עשרה)

הבעיה אינה בציפיות שלנו. היותנו בני אדם גוזרת עלינו, לטוב ולרע, שנצפה מהחיים לתמורה כלשהי, למשמעות, למשהו שיעניק לנו סיפוק וגמול על השקעותינו. כך בכל תחומי החיים. המלכוד איננו טמון במאוויינו, אלא באי יכולתנו לשלוט בהגשמתם. אם נכון הדבר ביחס לחיי האהבה והקריירה, הרי נכון הוא שבעתיים בתחום ההורות, שם רמת שליטתנו הולכת וקטנה ככל שילדינו גדלים והופכים לאנשים בזכות עצמם. ודווקא שם, במקום הפגיע ביותר, בתפקידנו ההורי, היכן שלמדנו כי הצלחתם או "כשלונם" של ילדינו מייצגים אותנו – זהו המקום שבו נפערת התהום העמוקה והמסוכנת ביותר.
 ראיית ילדינו כמגשימים תמונה שיש לנו בעיני רוחנו הופכת להיות קטלנית, בעבורנו ובעבורם, כאשר אנו מנסים בכוח להביא אותם ל"מיצוי" החלום שלנו. לפעמים החלום קטן, יומיומי, כמו למשל שהילדה תזכור להחזיר צלצול לאמה או תענה ברצון לשאלות אביה על תוכניותיה בסוף השבוע. והנה, האחת "שכחה" לטלפן לאם, והאחרת כלל לא נענית לציפיות האב לקבל מידע וגם מעט תשומת לב… ואולי קצת חום ואכפתיות… ואנה אנו באים?
 
השתלטותם של הכרישים והסרדינים עלינו, ההורים, סוחפת מאחר שנקודת המוצא שלנו לעניין ההורות עומדת על בסיס רעוע. אילו רק יכולנו ברגעים הקריטיים להיזכר בעצמנו כשהיינו בני גילם של ילדינו, אולי היה עולה בידינו לגייס את מנת האמפתיה הדרושה כדי לפתוח בדיאלוג אמיתי עם עצמנו – ואיתם.

האם יש דרך להיחלץ מהמערבולת הסרדינית-כרישית המסחררת אותנו ואת ילדינו? האם נוכל להיאחז בסנפיריו של הדולפין ולצלול עימו אל נוף ילדותנו, לפגוש שם את ההשפלות הקטנות, את הפחדים, את הכעסים, ולשוב משם אל פני המים כשאנו מצוידים באמפתיה כלפי ילדינו?
 צלילת עומק זו חיונית לכל מי שרוצה להתמודד עם הרשימה הקטלנית של ציפיות הוריות, שהופכת לחצ"מים – של "ייהרג ובל יעבור". היא אפשרית אם וכאשר נגיע להכרה שמשהו יסודי חייב להשתנות ביחסינו עם ילדינו. השינוי יכול להתרחש אם בתהליך טיפולי מקצועי ואישי, ואם בעזרת כוח רצוננו הנשען על נחישות והתבוננות פנימית נוקבת.
אילו ציפיות "עושות לנו את זה", זו השאלה המרתקת המובילה אותנו להתבוננות נוקבת בתוכנו. שכן ברור לנו כי לא כל ציפייה שנכזבה מעוררת בנו אותה עוצמת רגשות. כל אדם נושא איתו מטען פרטי ההופך חומרים מסוימים, שבעיני זולתו הם ניטרליים, למסוכנים.

"ילדים קטנים –  ציפיות  קטנות…"
"אני חוזרת הביתה אחרי יום מפרך, ביקשתי בבוקר מהילדים שישאירו כיור נקי ויסדרו את החדרים שלהם. ומה אני מוצאת? בלגן גדול אני מוצאת. הנעליים בסלון. הכיור מלא כלים. פירורי לחם בכל מקום. מגש עם כלים מלוכלכים על שולחן הסלון, למרות שביקשתי מהם אלף פעמים לא לאכול שם. התיקים מפוזרים בכל מקום… ועל החדר שלהם מוטב שלא אדבר. פשוט נורא. אני מתחילה להשתולל, ואז הם מסתכלים עלי כאילו יצאתי מדעתי. לפעמים אני מבחינה בצחוק של לעג… אחרי כמה שעות, כשבעלי מגיע סוף-סוף הביתה, אני מספרת לו ומבקשת את עזרתו – שהוא – ידבר איתם. אז מה לדעתך קורה? יש כמה תסריטים: בתסריט הראשון הוא מבקש שאניח לו. גם ככה היה לו יום קשה. הוא דואג אז לסנן שאני אישה היסטרית ואם לא הייתי כל כך פרפקציוניסטית הכול היה מסתדר מעצמו. בתסריט השני הוא "נחלץ לעזרתי" ומתחיל להשתולל על הילדים, לפעמים הוא מגזים כל כך עד שאני נאלצת להפריד ביניהם. זה מגיע לסף אלימות. אחר כך הוא זועם עלי שלא נתתי לו גיבוי… בתסריט השלישי, "החיובי", הוא תופס את הילדים בשקט ותוך כמה דקות הכול מסתדר. ואז הוא נותן בי מבט מתנשא ואומר – 'את רואה? רק צריך לדעת איך לפנות אליהם… אם יכולתי להיות יותר בבית, (אבל מה לעשות אני לא יכול), היית רואה איך צריך לחנך ילדים…' בשלב הזה אני מתכווצת לתוך עצמי ורוצה להיעלם."

המונולוג הזה יכול להיות שלי או שלך. בגרסה זו או אחרת הדברים חוזרים על עצמם. התחושה הכללית היא חוסר אונים מוחלט, גם אם היו לנו כמה "נצחונות קטנים" – הילד בסופו של דבר רחץ כלים או סידר את חדרו, אבל ביום שלמחרת יש לצאת לקרב הבא…
 אז מה? למה זה כל כך חשוב שהם יסדרו את החדר, יכינו שיעורים, יתכוננו לבחינה, יעשו את תפקידיהם בבית, יהיו מנומסים וחלילה וחס לא ישקרו לעולם? עצם השאלה עלולה לקומם. בוודאי שזה חשוב. הרי כיצד יגדלו להיות אנשים טובים ומועילים לעצמם ולחברה – ועוד בעולם תחרותי וקשה כעולמנו – אם לא ילמדו בזמן הנכון, אם לא נציב להם גבולות ברורים כדי שילמדו את הקודים הנחוצים להישרדות טובה בעולם? על כך אין ויכוח. אנחנו נוטים להסכים על המטרות ואפילו על העקרונות החינוכיים. אם כך, למה כה רבים מאיתנו מקשיבים לעצת הכריש – צועקים, מפחידים, מכים ומאיימים על ילדינו כאשר הם לא מנפיקים לנו את "הסחורה", כלומר לא נוהגים על פי ההתנהגות הרצויה שתיכננו בעבורם? בוודאי שנסכים שזכותנו לתכנן בעבורם כאשר הם קטנים. הנה נכנסנו למבוך. ברגע זה ממש אני נזכרת באירוע שסיפרה לי אישה שבאה להתייעץ, המדגים משהו מחוויית המבוך. רק ממרחק הזמן ניתן להתבונן באירוע זה בקורטוב של הומור.
 
 
"ביקור ראשון בבית הספר", כך הכתירה ביובש מה את האירוע.
"אני ו'הקטנה', בת הזקונים שלנו, הלכנו נרגשות לביקור ראשון בבית הספר ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים, טרם כניסתה לכיתה א'. הכול היה טוב ויפה עד שהגיע הרגע ללכת הביתה. הילדה רצתה להישאר עוד קצת בחצר בית הספר. למה לא? אמרתי לעצמי, שתשחק קצת. היא משחקת בהתלהבות, מתרוצצת, מטפסת על העץ הגבוה העומד במרכז החצר, עולה ויורדת. וכך חולף הזמן. שמחת היום הראשון וסבלנותי החלו לפוג בהדרגה ככל שהחצר התעטפה בחשכה. ועדיין הילדה רוצה להישאר עוד קצת. קול פנימי צועק מתוכי שעלי להציב לה גבולות. אני מודיעה לה שעלינו לחזור הביתה. היא לא רוצה. אני חוזרת על בקשתי במשנה תקיפות. היא מסרבת. אני מודיעה לה נחרצות ש'עכשיו' אנחנו הולכות הביתה. היא מסרבת. לאט-לאט החצר התרוקנה. נשארנו שם לבד, היא על העץ, אני למרגלותיו. התחננתי, צעקתי, איימתי – לשווא. בסופו של דבר גררתי אותה הביתה בכוח. דמעות העלבון והכעס שלה התערבבו בדמעות הכעס והאשמה שלי. וכך, ביקור הבכורה שלה בבית הספר תויק בזיכרון שלנו כאירוע של מאבק."

האם היה אפשר אחרת? "אז מה עושים במצב כזה?" אני רואה עשרות זוגות עיניים של אמהות – כן, של אמהות (ומעט אבות) – ננעצות בתוכחה. האפשרויות האחרות העולות בדעתנו הן ממין "הסרדין", כלומר להיכנע לילדה לגמרי, או ממין "הכריש", כלומר להכריח אותה. הרוב ישלבו בין שני "המינים" כפי שעשתה אותה אישה, בהיותה עיוורת לאפשרות השלישית – הדולפינית. המלחיצונים הסרדיניים והכרישיים צעקו לה בקולי קולות:

מלחיצונים סרדיניים וכרישיים
• את חייבת לקחת אותה הביתה. כל הילדים כבר הלכו.
• את חייבת להציב לה גבולות, אחרת היא לא תלמד.
• זה נורא שהילדה לא שומעת בקולך.
• את אמא חלשה, כישלון.
• למה היא לא יכולה להיות כמו כולם?
• מה אני עושה עכשיו?
• אם זה מה שהיא עושה עכשיו, מה יהיה אחר כך?
• אני חייבת לעצור את זה.
• איזה בושה, איזו החמצה, כך להתחיל בית ספר!

הדולפין הפנימי, המייצג את תבונת הלב, משלב כזכור אמפתיה ועוצמה (לא כוחנות). לו כרתה אוזניה וליבה להקשיב, היא היתה קרוב לוודאי שומעת מילות הרגעה למלחיצונים שהתרוצצו בתוכה:

מתמודדונים דולפיניים
• זה לא סוף העולם. מדובר בסך הכול בילדה קטנה שרוצה לחוות הרפתקה קטנה. אז מה?
• ההרפתקה שלה יכולה להיות הרפתקה של שתינו. לכי איתה, הושיטי לה יד.
• את כאמא לא עומדת כאן למבחן. חשבי עליה, לא על עצמך.
• אל תשווי אותה לילדים אחרים. יש לך הזדמנות, ממש ברגעים אלו, ליצור איתה דיאלוג ייחודי. דובבי אותה. הציעי לה. נהלי איתה משא ומתן. אל תפחדי.
• זה דווקא יכול להיות מאתגר מאוד מה שקורה. למדי ממנה למה היא מתנגדת. מה היא מרגישה.

אילו רק הקשיבה שם לקולות המרגיעים הללו, ייתכן שהיתה מטפסת עם הילדה על העץ (או לפחות על חלקו) ותוך כדי כך משוחחת איתה. הקולות המרגיעים הללו אינם צומחים יש מאין. לימים, כאשר נפתחו לה שערי התודעה, היתה יכולה להאזין להם. עד שזה קרה, היתה שבויה כמו מרביתנו בידי הקולות הסמכותיים שאמרו לה בביטחון שאין עליו עוררין מהי הורות טובה.

לגייס את הדולפין הפנימי עם ילדינו הצעירים זה אומר קודם כול לא להיבהל מהתנהגותם "החריגה", הבלתי תקינה, (המייצרת, כזכור, סרטי אימה פנימיים). יש לזכור שהם ילדים, וילדים מתנהגים כילדים… את התזכורת הזו קיבלנו לפני שנים מבתנו בהיותה כבת תשע. היא נתנה מבט עז בחן, שנזף בה קשות על הרעש שהקימה תוך כדי משחק, ושיחררה את משפט המחץ הבא: "ילדים עושים רעש. אני ילדה. אם זה לא מוצא חן בעיניך אז אל תגדל ילדים." אני הייתי בחדר הסמוך. השקט שהשתרר בבית משך את תשומת ליבי. כעבור רגע ניגש אלי בן-זוגי כאשר מבטו המופתע (והמעט משועשע) על פניו – "שמעת?" התיישבנו בפינת החדר לעכל את "דבר החוכמה האחרון" של הילדה ופרצנו בצחוק. אכן. את השיעור הזה למדנו. לאותו רגע, כמובן. היה עלינו להיאבק בעוד הרבה כרישים וסרדינים כדי להפנים את המסר הפשוט הזה – ילדים הם ילדים, הם ילדים, הם ילדים, והם זקוקים לנו כדי שנהיה הורים בוגרים, לא ילדים כמותם. הבהלה שלנו מהתנהגותם, ליתר דיוק מהם, מותירה אותם בודדים ונפחדים מעצמם "הרע". כל מה שהם זקוקים לו באותם רגעים זה מעט יותר סבלנות והרבה יותר הומור. כן, גם כאשר "שכחו" לעשות את תפקידיהם בבית או "חס וחלילה" לא הכינו את שיעוריהם.
 "ילדים טובים" החרדים מאיתנו ההורים, אשר לצורכי הישרדותם סיגלו לעצמם מנהגים סרדיניים, הם אולי "נוחים" יותר לגידול, אך משלמים מחיר יקר לשנים הבאות. ילדים המורדים בסמכות ההורית ומפתחים בעצמם כריש גדול, מנסים לומר לנו משהו. הבהלה שלנו המתורגמת לכעס דידקטי (מתחסד לעיתים) משאירה אותם זועקים ללא שומע.

"ילדים גדולים – ציפיות גדולות!"
האישה שישבה מולי ספקה את ידיה בייאוש. היא לא עומדת יותר בבזבזנות הנוראה של בנה. הילד בן עשרים וארבע, חי בדירה שכורה, עובד בעבודות מזדמנות, מסתבך והולך עם חובות לבנקים ונושים פרטיים, מלווה כספים בשוק האפור, והכול חוזר אליה. בעלה כבר מזמן לא מדבר עם הילד. מבחינתו שהמשטרה תעצור אותו. הרי זה מה שהביא על עצמו. אבל היא לא מסוגלת לעמוד מנגד. עצותיו של הסרדין מכריעות אותה: "היזהרי, אם תגידי משהו הילד יעזוב אותך." היא חייבת להציל אותו. "הילד כל כן מוכשר," היא אומרת לי בכאב. "כשהיה קטן ציפינו ממנו לגדולות. מה לא עשינו למענו. בעיני רוחי דמיינתי אותו לומד משהו מועיל, אולי בתחום המחשבים. ותראי איזה אסון הביא עלינו." הבעת הכאב לא סרה מעיניה.
 מול עיני מדרון תלול, אני רואה אותה נסחפת לתהום כמו עלה ברוח – הקורבן של בנה. אני רואה את הבן וגם את אביו התוקע את יתד עקשותו-כעסו בסלע אמונתו ש"אם הילד רוצה להרוס את חייו אני לא בעסק." הוא מקשיב ומציית ברצינות תהומית לעצותיו של הכריש. הפחד והכעס שחברו יחדיו על רקע תחושת ההחמצה הנוראה לא מאפשרים להורים לראות את הילד הזה שמזכיר להם שעה-שעה את כשלונו – כשלונם.

לפעמים הבן או הבת "מביאים הביתה" בן-זוג או בת-זוג "לא ראויים". זכורה לי במיוחד אישה חביבה שעיניה ירקו ברקים כל אימת שדיברה על בנה "התמים" שנשבה בכשפיה של בחורה צעירה, "זונה" לדבריה, (בחורה נחמדה לפי עדותם של הבן ואביו).
 לפעמים הבן או הבת נוסעים "לחפש את עצמם". אם החיפוש "נורמטיבי", כלומר מסתיים "בזמן" וללא נזקים נראים לעין, ניחא, אבל, כמו שקורה לכמה מילדינו הטובים השייכים בהחלט ל"משפחות טובות", הם לפעמים ממשיכים את חיפושיהם תוך צלילה לעולמות בלתי מוכרים לנו המטילים עלינו אימה. ומה אז? אין לנו ברירה אלא לחזור ולהתבונן פעם נוספת ב"מוקש המוקשים" – החצ"מים שלנו על "איך ילד טוב" או "איך ילדה טובה" חייבים, צריכים, מוכרחים להיות קודם כול עבורנו – כדי שנוכל להרגיש הורים ראויים וטובים. ואולי כאן טמון הפתרון: עלינו לראות נכוחה את אותם חצ"מים הגורמים לנו להתעסקות יתר עם עצמנו עד שעינינו עוורות וליבנו חסום לראות את ילדינו הבוגרים כאנשים שונים מאיתנו, שלפעמים דרכם בחיים ובחירותיהם אינם נראים לנו ראויים, אם לומר זאת בלשון המעטה. פירוש הדבר שעלינו להניח להם, לחדול מדברי הביקורת ו"החינוך" שכבר מזמן איבדו מתוקפם, ולהיות שם עבורם עם לב אמיץ ועיניים פקוחות לראות ולהאמין בהם ובעתידם.

מוקש האשמה – "הכול בגללך, אמא…"
"איך יוצאים מהפלונטר הזה? גל של ייאוש שטף אותה. אם תנסה לחבק אותה, תהדוף אותה בזעם. אם תשתוק, תאשים אותה באדישות. אם תייעץ, תגיד לה לא להתערב. אם תביע דאגה, תאשים אותה בהיסטריה. אם תלך משם, לא תשכח לה לעולם. 'את בכלל לא אמא', צעקה עליה פעם. נשארה לשבת במקומה. מכאן היא לא תזוז".
חלק זה מוקדש לכל האמהות באשר הן. אמנם נכון, גם אבות מרגישים לפעמים אשמים, אך לא באותה תדירות ועוצמה. אין זה משום שהגן הנשי מייצר על פי טבעו רגשי אשמה, אלא בגלל נסיבות חברתיות היסטוריות אשר יצרו והאדירו את המיתוס האמהי לכלל שלמות בלתי אנושית. רגשי האשמה האימתניים, המוכרים לכל אם, הם תוצאה וגם גורם לשורה של התנהגויות המשפיעות על ילדינו ועל הדינמיקה המשפחתית. אין תמה אפוא שמרבית הדוגמאות שיובאו להלן הן על אמהות וילדיהן. אך קודם כול נערוך היכרות עם החוויה האמהית הייחודית.

אמהות – בין מיתוס למציאות (וגם בית גידולם של הסרדין והכריש האמהי)
"את לא יודעת לשים גבולות לילדים, לכן הם מנצלים אותך."
"תפסיקי להעיר לי בנוכחות הילדים, איך את רוצה שהסמכות שלי תישמר אם את מתקנת אותי?"

תלונות המוכרות לי באופן אישי נפוצות בבתים רבים. לימים הפכתי להיות קשובה מעט יותר לתסכוליו של הגבר, אך עוד לפני שלמדתי את מלאכת האמפתיה הייתי שקועה בהבנת החוויה האמהית שסחפה אותי, כמו את חברותי, למחוזות נפשיים מן הסוערים ביותר שידענו.
שאת מצפה מעצמך להיות אמא מושלמת. גם אם בסתר ליבך את יודעת את חולשותייך, את מכירה בקוצר הרות שלך, בקטעים של עייפות ושיעמום, תמיד תהיה מישהי בסביבתך שתזכיר לך שאת "חייבת"… העובדה שאת אישה עובדת, שיש לך עולם פנימי משלך, שיש לך שאיפות – העובדה הזו איננה מקילה. אין הנחות בתפקיד האמהי. אני נזכרת היום בחיוך מר ביום מני רבים דומים לו כאשר שבתי מהעבודה, בשעה שתיים וחצי או שלוש אחר הצהריים, (שעה "מכובדת" למדי לאמא טובה שהיא גם אישה עובדת… אני מרגיעה את עצמי), פגשתי את שכנתי בחדר המדרגות. באותם ימים, יש לומר מייד, שני ילדי הצעירים היו בני שמונה ועשר וחצי. (שוב אני מרגיעה את עצמי…). ובכן, שכנתי הטובה מבשרת לי כי פגשה את ילדי רעבים והזמינה אותם לביתה לשתות מרק חם. אני זוכרת את הסומק שעלה בלחיי, את המבוכה שפשטה בגופי ואת תשובתי המתנצלת מגומגמת משהו… כאשר אני מספרת, לפעמים, זיכרון זה בקבוצותי, אנחנו צוחקות ביחד. אנחנו הנשים מבינות, ללא כל פירוש נוסף, מה קרה כאן. נשים מספרות לי על תגובותיהן הלא רציונליות לאמהותיהן השואלות אותן בתמימות(?) אם הילדים אכלו, או כאשר הן מעבירות ביקורת קלה ככל שתהיה על חינוכם.
 הטוטליות של חוויית האמהות קולקטיבית, עוברת מדור לדור, מאם לבתה, ומשמרת את עצמה באינספור סנקציות חברתיות. העובדה הביולוגית שנשים יולדות ומטפלות בדרך כלל בתינוק בשנת חייו הראשונה עומדת בבסיס התפיסה שאמהות היא התפקיד המרכזי של האישה, ומגדיר במידה רבה את אישיותה וחייה. חוויה זו מהווה ציר מרכזי בחיי האישה גם בימינו. נשים מכוונות את החלטותיהן החשובות ביותר – בעיקר בתחום הקריירה – בהתאם לצורכי ילדיהן. נשים נעות מתחושת סיפוק עילאי עד רגשי אשמה וחרטה, בעקבות אירועים הקשורים לילדיהן. נשים מוכנות להיכנס למאבקי כוח עם בני-זוגן, ולעיתים גם לסכן את נישואיהן, אם הן חשות שיחסו של האב או בן-הזוג (שאינו האב הביולוגי) עלול לסכן את בריאות הנפש של ילדיהן. נשים תובעות מעצמן סוג של פרפקציוניזם הגורם להן ייסורי נפש בכל הקשור לילדיהן. הן תובעות מעצמן, והסביבה תומכת בכך, להיות עבור ילדיהן "הכול" – ממזינות פיזיות עד אחראיות על העשרתם האינטלקטואלית ורווחתם הנפשית. הן נתבעות להיות דואגות, רכות, מקשיבות, אמפתיות, סובלניות, ובמילים אחרות – נטולות אגו ביחסן לילדיהן. כל סטייה ממודל מושלם זה נתקלת בביקורת חברתית, כמו גם בביקורת קשה מבן-הזוג, אך תמיד ובעיקר מעצמן.
 מודל האם המושלמת הוטמע במידה כה עמוקה בתרבות, עד כי יש הטוענים שהופעת דמותה של האם החורגת באלפי אגדות עם מכל הזמנים ובכל התרבויות באה לבטא את החלק "הרע" של האם, שלא היה אפשר להכילו בדמות האם הטובה. היעדרו של האב החורג אף הוא מוסבר בדלות תפקידו של האב הביולוגי, שמותו או היעלמו בחייו לא הותירו רישום עז על ילדיו. היעדרותו, או דמותו הפסיבית ביחסיו עם ילדיו מעצימות עוד יותר את דמותה הענקית של האם על צדדיה הדמוניים – ("האם החורגת") וצדדיה האלוהיים – ("האם המושלמת").
 האם אישה בשר ודם יכולה לעמוד בקריטריונים מחמירים אלו? האם העין החברתית הצופייה על מעשיה מתירה לה להעביר חלק מתפקידיה הבלתי נגמרים לבן-זוגה? האם איזשהו בן-זוג מסוגל להיכנס לנעליים הענקיות של התפקיד המזין והתומך – בכל מחיר ובכל תנאי – שהוא מעבר לתפקידיו המסורתיים כ"משליט סדר"? עד לא מכבר שאלות אלו היו רטוריות, שכן היה ברור שרוב הגברים לא יכולים להיכנס לנעלי "האם הגדולה". שינוי בתפיסתו של הגבר את עצמו ואת תפקידו כאב מתחוללים ממש לנגד עינינו.
 שעות עבודה ארוכות, בין מבחירה ובין מכורח, מדירות גברים רבים ממילוי תפקיד האב הן במובנו המעשי והן מהבחינה הרגשית.
 
המחקרים שעסקו בתפקיד האמהות, טרם המהפכה הפמיניסטית, חיזקו תפיסות מסורתיות אלו. הם התמקדו באם "הבלתי כשירה" – החל באם "מגוננת יתר על המידה" ועד אם "מזניחה" האחראית על נזקים בבריאות הנפש של ילדיה. התפיסות הללו כבשו מקום של קבע בתרבות והשפיעו על חיי כולנו, אך בעיקר כמובן על חייהן של נשים.
 אך לא תמיד זה היה כך. המעבר לחברה תעשייתית קפיטליסטית הפקיע מהאישה את חלקה בעשייה למען כלכלת המשפחה, (שהתרחשה בסביבה הביתית), והשאיר לאישה בעיקר את הטיפול בילדים ובבעל, עם שובו מהעבודה. הקשר המיוחד הנותר בין האם לילדיה בשנותיהם המוקדמות ישפיע – כך על פי צ'ודורו – על חוויותיהם הבסיסיות לאורך כל חייהם.
שהבנות ימשיכו להיות קשורות לאם, כי אינן נדרשות לעיצוב זהות נפרדת – כמו הבן – והן מפנימות את האיכויות שלה כאישה וכאם למען חייהן בעתיד. לתופעה זו היא קוראת Reproductive Mothering.
 גורמים מבניים ושינויים חברתיים באים אם כן לצד "מחזור" פסיכולוגי של התופעה. הפנמת התפקיד היא כה מושלמת, עד כי רוב הנשים והגברים לא יעלו בדעתם כי אין זה בהכרח "מהטבע".
 ואכן אין זה כך. עובדה כי יש נשים שלא רוצות להיות אמהות. עובדה כי יש נשים הנושמות לרווחה כאשר ילדיהן עוזבים את הבית. עובדה כי גם כאשר אישה חווה את תפקיד האמהות כמרכז חייה, היא עלולה למצוא עצמה במלכודים קשים ביחסיה עם ילדיה, אם וכאשר לא תדע להרפות את הלחץ. אכן הגיע הזמן להרפות. התהליך איננו פשוט. עלייך להיפרד מצורך השליטה האינסופי, להתמודד עם הפחד, עם הכעס, ובעיקר להבין שהדאגה שלך היא הרבה פעמים עניינך הפרטי ואל לך להטיל אותה על ילדייך.

למשל: אישה אחת סיפרה לי בפחד גדול על מחשבה שהיתה מופיעה במותה, בעיקר כאשר היתה לבדה, שאולי מותה ייטיב עם בתה, שהרי היא כה מזיקה לחייה. אולי אם תיעלם לעד, כלומר תמות, תובל בתה להתפתח ולפרוח כאדם עצמאי ומאושר… תאמינו או לא, אישה זו היא בשנות הארבעים לחייה, בעלת מקצוע חופשי, אדם אינטליגנטי ורציונלי למדי. כאשר בת הזקונים של אותה אישה אומרת לה בטון פסקני – "את לא יודעת לחנך אותה. את נותנת לה כל מה שהיא רוצה והיא מנצלת אותך. תראי אותה…", תוצף האישה ברגש אשמה והזדהות מוחלטת עם דברי בתה בת העשר.

אמירות שבכוחן לעורר מרבצם סרדינים וכרישים:
• האם לבתה (שלושים וחמש): "אני מאוד מודאגת שהילדים שלך (בני תשע ואחת-עשרה) נמצאים כל כך הרבה שעות לבד בבית. אולי תצמצמי את המשרה שלך לחצי…"
• הבעל לאשתו: "כשאני מסתכל על הבן (עשרים וחמש) איך הוא לא עושה שום דבר עם החיים שלו, אני נזכר איך פינקת אותו ורואה איך את ממשיכה לפנק אותו כמו תינוק, אז מה הפלא…?"
• הילדה (שבע-עשרה) לאמה: "את שקועה בעצמך. מאז שנהיית מנהלת (בלעג), את כל היום צועקת וממהרת. אי אפשר לדבר איתך על כלום. אבא צודק…"
• הילד (עשר) לאמו: "אני כל הזמן רעב. אין בכלל מה לאכול בבית… אני ניגש לראות מה יש אצל סבתא…"
• יועצת בית הספר לאם: "תראי, (וכאן תישלח כף היד אל החזה, לכיוון הלב…) אני לא רוצה להתערב בחיים המשפחתיים שלכם, אבל צר לי לומר לך שחלה ירידה רצינית בלימודים של הבן, ונראה לי שהוא סובל מכל מיני בעיות. אולי כדאי שתלכו לייעוץ…"
• החמות לאם, (גם היא ידה על ליבה): "אני לא רוצה להתערב, אבל כשאני גידלתי את הילדים שלי דאגתי להיות בבית כשהם באו מבית ספר. אני מסתכלת עלייך ואני רואה שאת מאוד עצבנית…"
• הבעל לאשתו: "נו, בטח שהיא בזבזנית ועצלנית. היה לה ממי ללמוד…"
• הפסיכולוג/ית להורים: "אין ספק שהילד סובל מכך שאתם שקועים בקריירות שלכם…"

האצבע המאשימה אינה מניחה לך. את מתהלכת בעולם כמו מטרה נוחה לחיצי ההאשמה. את המקור, הסיבה והמסובב לגורלם הפיזי-נפשי-חברתי של ילדייך. אין לך לאן לברוח, גם לא מעצתך. שהרי אם "הם" יניחו לך לרגע, הקולות יצוצו מתוכך. אין כמוך להאשים את עצמך בכול.
 ספרה המרתק של סוזן ג'פרס מתמודד עם שאלת האשמה באומץ לב ראוי לציון. בדרכה הפרובוקטיבית, הבוטה, היא הודפת את חיצי ההאשמה הסוחפת המלווה אמהות זה דורות. קודם כול, היא קובעת כי הילדים שלנו "לא יוצאים לנו" "מוצלחים" או "כשלונות" בגללנו. גורמים רבים ומורכבים משפיעים על עיצובם. זה כולל, לדבריה, גם את "קוד הנשמה". עובדה כי תינוקות באים לעולם עם "המשהו" הייחודי להם – עוד לפני שמשהו משפיע עליהם. אבל כל זה לא עוזר לנו, האמהות, כאשר חברה שלמה על מסריה מכל עבר הפנימה את הרעיון ש"הכול בגללנו", וזה כולל אפילו את מחלות הנפש שלפעמים ילדינו לוקים בהן. זאת ועוד: תפקיד ההורות, שהוא תובעני ושוחק לכשעצמו, מעמיד את "האם הטובה" במבחן המצריך ממנה להעניק הכול על חשבון עצמיותה ומשאביה, וחלומותיה – וגם ליהנות ולאהוב את התפקיד בכל מאודה. אם שלא נהנית לשחק, לקרוא סיפורים, להקשיב בסבלנות, לא לישון בלילות – היא אם רעה, שלא אוהבת מספיק… ועוד: אם שלא מסוגלת "להיות שם" בשביל ילדיה, בכל תנאי, בכל מחיר (וכמובן ליהנות ולהתמוגג מהחוויה), היא אם שחוקה, כועסת, עייפה – גם היא אישה רעה. אנחנו האמהות הפנמנו, "קנינו" את הרעיונות הללו, עד שלא ידענו להבחין בין אהבת התפקיד לבין אהבתנו לילדינו – אהבה כנה ועמוקה לצאצאינו. ג'פרס ראיינה אמהות רבות והיא מספרת על ההתרגשות שאחזה בהן, עד דמעות, כאשר "גילו" כי מותר להן לא ליהנות מהתפקיד (השוחק, כפוי הטובה). לא כל אישה "נולדה לתפקיד", ואין זה גורע במאומה מאהבתה ומהשתדלותה הרבה למענם.
 גם אני התרגשתי. מעבר לתחושת השחרור שאחזה בי הירהרתי בפרדוקס המשמעותי הטמון בעצם התפקיד האמהי. מצד אחד, את מקבלת מסרים מכל עבר ש"הכול בגללך", ואת משוכנעת שאם רק תעשי "כך" ולא "כך" – יהיו לך התוצאות שחלמת עליהן. מצד שני, המציאות טופחת על פנייך כל יום. את לומדת בדרך הקשה שעולמם הפנימי והחיצוני של ילדייך אינו נתון לשליטתך – גם אם מאוד תתאמצי. אין לך שליטה על כל הסביבה שתשפיע עליהם – המטפלת, הגננת, המורה, החברים והחברות, האנשים שעימם הם ייפגשו, הנטיות המולדות שלהם, הקשר עם האב, עם המשפחה, מצב בריאותם, הופעתם החיצונית, כשרונותיהם, פחדיהם, כעסיהם… ומה לא, בעצם? ואוי לך אם תאמיני שביכולתך לעצב את ילדייך כמו מוצר תעשייתי, כדי להיות "אמא טובה", כדי למגר את רגשות האשם. הכריש האמהי הידוע בחיתיתו יפרוץ מרבצו. את תתנפלי על המטפלת "שלא מעניקה מספיק חום", את תדרשי לסלק את המורה "שלא יודעת ללמד", את תתערבי בענייניהם, תחטטי בניירותיהם, תשפילי את בן-זוגך "שלא מבין שום דבר בחינוך ילדים"…
 ואם לא די בכל אלו, יהיו אמהות שיאדירו את רגשי האשמה לממדים נוספים – הן יימצאו אשמות אפילו בבחירת הגנים של ילדיהן. הנה עדות של אישה, אם לבת נשואה, סבתא לשני נכדים, אישה שתבונתה וכשרונותיה הביאו לה הרבה נכסים רוחניים בתחום היצירה והקריירה:
"כן, אני מרגישה אשמה בכל דבר. קודם כול בבחירת הגנים שלה. הרי אני ילדתי אותה עם המטען הגנטי 'הזה'… פחדתי שידבקו בה כל הסימפטומים של האבא שלה, שאני ברוב טפשותי בחרתי בו, וכל חייה תחיה עם מטען קשה. וזה לא משנה שלא יכולתי לדעת. שנים רבות לא סיפרתי לה על ההיסטוריה המשפחתית שלנו, וגם על כך הרגשתי אשמה… היום, כשכבר חלק מהמועקות הללו התנקו, אני מרגישה אשמה בגלל סיבות חדשות. התחתנתי בשנית עם גבר שלא מסוגל להעניק לבתי בית חם. אני מרגישה אשמה שאני נשארת איתו, למרות הכול – מתוך חישוב אישי, אולי חישוב אגואיסטי – הרי לה יהיו החיים שלה, ועלי לדאוג לעצמי. אבל זה לא פוטר אותי…. הדבר היחיד שלא הרגשתי אשמה בגללו הוא עזיבתי את בעלי הראשון. אבל אפילו כאן אני לא פטורה לגמרי, שכן היא לא פוטרת אותי. 'אמא,' היא אמרה לי פעם, 'אני לא אעשה זאת לילדי.' אבל לפחות בעניין הזה אני מרגישה שלמה עם עצמי. יחד עם זאת, דימוי האם 'הפולנייה' לא עוזב אותי. אני מרגישה שאני חייבת לה לפני שאני חייבת לעצמי. אם, למשל, היא מבקשת ממני שאשמור על ילדיה, נכדי, ואני לא יכולה, מובן שאני מרגישה אשמה. שהרי 'האם הפולנייה' חייבת לעשות הכול וגם ליהנות מכך…
"לפחות," היא מציינת בחיוך, "בדבר אחד התקדמתי. היום אני יודעת על הסתירה הפנימית שאני חיה איתה – בין מה שאני לבין מה ש'האם הפולנייה' מכתיבה לי. כן, אני לומדת, סוף-סוף, לומר לבתי 'לא'. מזלי שבתי עוזרת לי להתגבר על הקונפליקטים שלי…"

רגשות אשם כלפי ילדינו, (המטפחים ומגדלים את הסרדין הפנימי), אם אין הם מטופלים באהבה, סופם שיוציאו מתוכנו את הכעס הגדול – הכריש האימתני.
 פעם אחר פעם אני פוגשת הורים העומדים מול תביעות כספיות בלתי אפשריות ו/או בלתי סבירות כאשר פניהם מבטאות כאב מהול באשמה, פחד, עלבון וכעס גדול.
 פחד: אם הם לא ייתנו "הכול", הילדים יעזבו אותם, יתנכרו, יחרימו, יתנתקו. זה כולל גם "פעולות תגמול" כמו ניתוק הנכדים, החרמת אירועים משפחתיים, שלא לדבר על היומיום השגרתי. הפחד משתק. הוא מבסס את עצמו על ניסיון קודם. ילדים קולטים את הפחד. מבחינתם הם מאבדים את ההורה החזק, המגן. תגובתם לא תאחר לבוא – כעס וענישה נוספת.
 אשמה: הנה, "בגללם" ילדיהם יהיו אומללים. הרי אילו היו מתאמצים "עוד קצת" הם היו יכולים להעניק לילדיהם את מה שהם זקוקים לו… ילדים קולטים הורים אשמים. אשמת ההורים מסמנת להם את "מסכנותם". מכאן קצרה הדרך לתובענות נוספת, ומצד ההורים לדפוסי פיצוי ופיצוי ופיצוי…
 עלבון: איך "הם" – הילדים – שנתנו להם מכל טוב, הוצאנו בשבילם "את הנשמה", חסכנו מפינו, רצנו בשבילם, איך הם לא מבינים שמה שהם מבקשים מאיתנו מוגזם. איך הם מעיזים להעליב ולפגוע, להתנהג אלינו ההורים כמו אל סמרטוטים… ילדים חשים בעלבון ומפנימים את דימוי "הילד הרע". ומכאן קצרה הדרך להתרחקות נוספת.
 כעס: "נמאס לנו" מהילדים החצופים שלא יודעים מתי להפסיק להציק. הם רוצים עוד ועוד ועוד… מה הם חושבים לעצמם, שאנחנו בנק? הרי אנחנו הגענו למה שהגענו בעשר אצבעותינו. שיעבדו קצת. שיתאמצו קצת. זה לא יזיק להם. אנחנו לא נהיה השפוטים שלהם…
 
הכריש מרים את ראשו ומשתולל. הכריש ההורי מאותת לילדינו לתפוס מרחק ולתכנן את נקמתם בדרך שהם יודעים – התרחקות ועוינות.

להיות אבא – החוויה הגברית
שמש האמהות הגדולה מאירה את הבית, משפיעה מחומה על הילדים ולעיתים אף צורבת אותם בקרניה. ירח האבהות הקטן נע סביב המשפחה ומאיר אותה באורו החיוור. לעיתים מתקרב הירח וגאות אבהית מציפה את הבית, לעיתים מרחיק מסלולו והשפל האבהי חושף את סלעי הגעגועים, האבל והכעס על היעדרותו.
הזמן: עשרים ושבע שנים לפני כתיבת שורות אלה. שעת ערב, זה עתה חזרתי מהעבודה. אני רוחץ את בני בן החצי שנה באמבטיה. לפתע הוא פורץ בבכי.
 "למה הילד בוכה?" נשמע קולה הדאוג של רעייתי מהמטבח.
 "אני שוטף לו את העיניים במים, אולי נכנס לו קצת סבון לעיניים. זה כבר בסדר."
 "לא, זה לא בסדר. אתה צריך יותר להיזהר." צעדים מודאגים נחפזים לאמבטיה וכבר רבקה לידי, טובלת אצבע במים ושולפת אותה כנשוכת נחש.
 "השתגעת? זה מים פושרים? הרי המים ממש קרים, אין פלא שהוא בוכה."
 ומייד היא נוטלת ממני את צינור המים, פותחת את המים החמים ותוך כדי כך מנענעת את ראשה ימינה ושמאלה וממלמלת ספק לעצמה ובטוח אלי:
 "אני ממש המומה, אני ממש המומה."
 היא מחזירה את צינור המים למקומו, טובלת שוב את ידה במים, וכמו שף שזה עתה התערב להצלת המרק שהקדיח תלמידו, היא קופאת לרגע על מקומה ופוסקת: "עכשיו זה בסדר."
 "בוא, חמודי," היא פורשת זרועותיה אליו וכבמטה קסמים פוסק בכיו, .הריהו שומט עצמו מזרועותי ומטיל אליה את גופו, נצמד בידיו הקטנות אל צווארה ואל שדיה, כמו אומר לי: "איך אתה בכלל יכול להשוות את החזה השעיר והשטוח שלך למרחב הקסום הזה."
 ומייד שולחת אמו את ימינה אל האמבטיה, מרטיבה את אצבעותיה, וכמו כומר המזה מים קדושים על קהל מאמיניו היא מפזרת טיפות מדגדגות על בטנו החמודה שנענית לה בצחוקים וגרגורים. ועכשיו הוא שלה לגמרי, ובאמון מוחלט מרשה לה להטבילו במים, מענג אותה בחיוכים חסרי שיניים, משכשך ומתיז לכל עבר לשמחת שניהם. כך, ללא מילים, בשפה נפנית סודית שאיני מכיר, נכרתת הברית אם-ילד, ואני נותר שם בפינת האמבטיה כילד שחבריו הוציאו אותו ממשחק הכדורגל לאחר שבגללו חטפה הקבוצה גול.
 כעסתי על רבקה, וקינאתי בה. למה שוב ושוב אני מוצא את עצמי כשחקן משני בקשר עם הילדים? מה יש לה שאין לי? מדוע בני עצמי ובשרי שועה דווקא אל מנחתה ולא אל מנחתי?
 איך היא יודעת לעשות בדיוק את הדבר הנכון ברגע הנכון? האם זו האינטואיציה האמהית שמרגישה את צרכיו יותר ממני מפני שנשאה אותו ברחמה? האם הפסיק לבכות מפני שבמגעה יש משהו מרגיע יותר ממגעי שלי? ואולי זה הגן ה"אמהי" שחסר לי כגבר? אולי הכול מתחיל מכך שחסרות לי מיומנויות טיפוליות, מפני שמעולם לא העזתי לשחק בבובות, למרות שרציתי לחבק בובה או בוב, להאכילם, להשקותם וליישנם? ואולי כל זה קורה פשוט כי רוב הזמן לא הייתי נוכח שם, בחיי ילדי? לא בלידה, ולא בימים שאחריה?
 וכמה זה לא הוגן שהוא לוקח אותה ממני בקלות כזו, כמובן מאליו, ולכל כך הרבה ימים ובמיוחד בלילות, ומייד התביישתי בקנאה בבני הקטן וגירשתי את המחשבות הלא-בוגרות.

עשרים ושתיים שנים הייתי בצבא. בשנת חייו הראשונה של בני שירתי בסיני והגעתי הביתה פעם בשבוע או שבועיים, ביום שישי. בשנים שלאחר מכן שירתי קרוב לבית, אך בעצם הייתי בבית מעט מאוד. יצאתי בשש וחצי בבוקר וחזרתי בשש או בשבע בערב. אחר כך, בעיצומו של גיל ההתבגרות של ילדי, קודמתי לתפקיד התובעני של מפקד בסיס טירונים – מה שהצדיק שוב יציאה של כשנתיים מהבית. שוב לא הייתי בבית ימים שלמים. כאשר חזרתי הביתה התאמצתי להיות אבא למופת, והייתי משוכנע שאני כזה. אבל למרות שעשיתי את כל התנועות ההוריות הנכונות, הראש והלב שלי היו במקום אחר.
 האכלתי, ניקיתי, רחצתי וחיתלתי את ילדי, קמתי אליהם בלילה. אבל רוב הזמן לא הייתי פנוי אליהם רגשית: סיפרתי להם סיפור לפני השינה וחשבתי על ישיבת המטה המחכה לי למחרת בבוקר, עניתי על כל שאלותיהם לפני השינה, אבל התפללתי שכבר ילכו לישון כדי שאוכל להגיע בזמן לחיים יבין, הסעתי את הילדים לגן ולבית הספר, אבל בדרך היסיתי אותם כדי לשמוע חדשות. בסיומו של היום שאלתי "איך היה בגן ובבית ספר" וגם אמרתי "יופי" ו"נהדר", אבל לא באמת הקשבתי. כשרבו ובאו אלי שאשפוט ביניהם, העדפתי לא להתערב במסווה "החינוכי" של "תלמדו להסתדר לבד ביניכם", אבל בעצם כדי להשתחרר מהצורך להתמודד עם הבעיות של ילדי ולהתפנות במצפון נקי לעיסוקי "החשובים".
 הייתי גבר עייף שבא לנוח בבית כדי לאגור כוח ליום הבא במאבק על הקריירה, ההישגים, הפרנסה. גבר שרצה להאמין שיש לו משפחה למופת המתנהלת נהדר בהיעדרו.
 משבר עזיבתה של בתנו הקטנה את בית הספר ניחת עלי בהפתעה מוחלטת, והיכה אותי בתדהמה ובסערת רגשות שלא ידעתי מימי. הוצפתי פחד, כעס, אשמה, רחמים עצמיים וחוסר אונים.
 לא ידעתי על החרם שהטילו עליה בכיתה ולא היה לי שמץ של מושג על גודל מצוקתה. לא הבנתי שאם "הכול נראה בסדר", זה לא אומר שבאמת "הכול בסדר".
 
האב השוחה בעקבות הסרדין והכריש
"אם אבקש מהבוס לצאת מוקדם יותר כדי לטפל בילדים, אני מסכן את הקריירה שלי. לא חסרים מתחרים שימלאו את מקומי. ככה זה בחיים, אין ברירה. גם אבא שלך הלך לעבודה מוקדם וחזר מאוחר. אז מה, לא גדלת? לא התפתחת? אין לך משפחה? ברוך השם, הקמת משפחה, יש לך אישה וילדים, אז תגיד תודה." (גבר בקבוצת אבות)

ראש המחלקה הפסיק את דיבורו והביט בי כדורש הסבר. אמרתי, "אני מתנצל על האיחור," וקיוויתי שזה יעבור בשלום. "לקחתי את הבן שלי לקופת חולים." הוא ליכסן אלי מבט מעורב של פליאה ונזיפה. "נרדי, ואני חשבתי שאתה נשוי." הוא סקר את הנוכחים וליקט שבע רצון את צחקוקי הגיחוך מהשנינות שהפגין. עולם העבודה משדר לגברים מסר חד-משמעי: "את הטיפול בילדים תשאיר לאשתך. אל תביא את הבית לעבודה. אנחנו רוצים אותך כאן בזמן ובלי תירוצים של טיפול בילדים חולים. תבוא בזמן ותלך כמה שיותר אחרי הזמן. נקודה." פחדם של גברים מכישלון בתפקיד "המפרנס העיקרי" מהווה עדיין, אפילו בעידן השוויון בין המינים, את אחד המוקשים העיקריים בפני גברים המעוניינים להיות אבות ברוח הדולפין.
 הפחד מכישלון כמפרנס גדול עשרת מונים מהפחד להיכשל כאב. המחיר החברתי על כישלון בפרויקט הוא בלתי נסלח: עיכוב בקידום, בדרגה, ואף פיטורים. לעומת זאת, "פישול" בתפקיד האב נסלח מבחינה חברתית – אף גבר לא איבד את מעמדו החברתי בשל העובדה שלא עמד בהבטחתו לילדו להיות במסיבת סוף השנה בבית הספר.
 כאז כן גם היום נדרש הגבר להתמסרות מוחלטת לתפקיד, למפעל, לתאגיד. כאז כן היום מגדירה החברה את הבית והילדים כמשניים בעולמו של הגבר.

למרות ממצאי מחקר רבים ההולכים ומצטברים על תרומתם של אבות לילדיהם עדיין רווח בציבור המיתוס לפיו, "נשים טובות יותר מגברים בגידול ילדים". מיתוס זה הופרך לא מכבר. ספרות מחקרית ותיאורטית פמיניסטית מפריכה את "מיתוס האמהות" ומגלה כי לנשים ולגברים נתונים שווים להצליח בגידול ילדים . אולם למרות האמת המדעית, למיתוסים כמו גם למציאות החיים של נשים וגברים יש חיים משלהם, הם מנבאים את עצמם ומייצרים מציאות המוכיחה את "אמיתותו" של המיתוס. סקר שהוזמן על ידי ארגון נעמ"ת מגלה כי רוב הגברים מסכימים עם הדעה שלפיה נשים מוכשרות יותר מהם בגידול הילדים.
 אבות המאמינים כי תפקידם העיקרי הוא להביא פרנסה הביתה ואילו תפקידה של האישה הוא לגדל את הילדים מנציחים את המציאות החברתית-כלכלית המרחיקה את הגבר ממשפחתו, ופוגעת ביכולתו לתרום לגידול ילדיו.

השקפת העולם הסרדינית מצדיקה את הגלייתו של הגבר מארץ הבית והמשפחה אל ארץ העבודה והקריירה. פרנסה היא כמובן הכרח קיומי, אבל לעיתים אינה אלא תירוץ להתחמקות מהמקום הסוער שנקרא משפחה. מקום שתובע מהגבר להקשיב ולהתעמק בצורכי ילדיו ובת-זוגו, שלא מניח לו להסתיר את רגשותיו כפי שהוא רגיל בעולם הביצועים המאצ'ואיסטי; מקום המפריע לו לנוח ולהירגע מול הטלוויזיה, להתכונן לעוד יום עבודה; מקום בו מדברים בשפה שאינה מוכרת לו, שפה רגשית עם מעט סימני קריאה והמון סימני שאלה – שפה ללא "שורה תחתונה" ועם המון שורות אמצע.

כשהסרדין והכריש מובילים אותנו כאבות
1. אי קבלת הילד – אנחנו מתאכזבים ומתביישים בתכונות ובהתנהגויות של ילדינו, משווים אותם לילדים אחרים ולא מקבלים אותם. כאשר ילדנו אינו עומד בציפיות שלנו או כאשר אינו דומה לנו, אנחנו מכריחים אותו להתנהג בניגוד לאופיו או לצרכיו.
2. כוחניות והתנשאות – אנחנו מחליטים בשבילם גם כשלא צריך, ומסבירים להם שהם קטנים מכדי לדעת מה טוב בשבילם. כשהם טועים אנחנו מזכירים להם ש"אני ידעתי שזה יקרה", חייבים להוכיח את עליונותנו, מנצחים את הילדים בכל ויכוח ולא מודים בטעות או בחולשה של עצמנו, מספרים להם רק על הצלחותינו – לעולם לא מראים להם שאנחנו פוחדים.
3. התחשבנות – מזכירים להם תמיד כמה עשינו בשבילם, וכמה הם חייבים לנו.
4. אלימות – נותנים סטירה מדי פעם כדי שיזכרו מי הבוס. בכך אנחנו מלמדים אותם להיות אלימים.
5. היעדרות מחיי ילדינו – אנחנו חוזרים הביתה מאוחר, וגם כשאנחנו בבית לא מפסיקים לחשוב על העבודה והחובות הכספיים. כך אנחנו מתרצים את היעדרותנו מחיי ילדינו בצורך לפרנס ונמנעים מלהעמיס על עצמנו את ה"עול" הנוסף של ההורות.
6. דיכוי בת-הזוג – כאשר יש לנו ויכוה עם בת-זוגנו לעיני הילדים, איננו מניחים לה לנצח אותנו, אנחנו מוכיחים לה ש"אני הגבר במשפחה" גם כשאנו טועים ולמרות שאנו יודעים זאת.
7. משאירים את הטיפול בילדים לבת-זוגנו – אנחנו נמנעים מלטפל בתינוקות שלנו, כי לא אומנו לעשות זאת, ואנחנו מאמינים שזה תפקידה של האמא. חוזרים מאוחר הביתה מהעבודה ולא מניחים לבת-זוגנו לערב אותנו בבעיות של הילדים – מאמינים שזה התחום שלה. כך אנחנו יוצרים מרחק מילדינו.
8. נעלבים מהילד ומוותרים עליו – אנחנו נעלבים כשהילד מעדיף "ללכת לאמא" או דוחה את הצעתנו לשחק איתו, ומחליטים לא להציע לו יותר. כך אנחנו מגדילים את המרחק בינינו לבינו.
9. מתקשים להבין את עולמם של ילדינו – אנחנו בזים, נבהלים, או נדחים מהבגדים, המוזיקה, המשחקים, וההתנהגות של ילדינו ומתרחקים מהם (אנו שוכחים איך היינו כילדים).
10. מעדיפים את הבנים על פני הבנות – אנחנו מרגישים נוח ומבלים יותר עם הבנים שלנו מאשר עם הבנות, כי הם דומים לנו יותר. כך אנו מעבירים לבנות את המסר של נחיתות הבנות, ומלמדים אותן לקבל גישה כזו מהחברה בכלל ומבני-זוגן בעתיד בפרט (למשל, אנחם מפלים בין בנינו לבנותינו בנושא ההשתתפות בעבודות הבית).
11. פוחדים מרכות ומפינוק – אנחנו נמנעים מלפנק את הילדים ולהרעיף עליהם נשיקות וחיבוקים, כי זה לא נראה מספיק "גברי". אנחנו מאמינים שאלה התנהגויות נשיות ופוחדים שיגידו שאנחנו "נשיים" או "לא מספיק גברים".
12. נמנעים מלהסתבך בוויכוח עם בת-הזוג בנושאי חינוך הילדים – אנהר מתרחקים ממעורבות בחיי ילדינו כדי להימנע מוויכוחים ועימותים עם בנות-זוגנו, ובכך מקטינים את מעורבותנו בחיי ילדינו.
13. מביאים להורות דפוסים שגויים מבית הורינו – אנחנו חוזרים על דפוסי ההורות שחווינו כילדים בבית הורינו או עוברים לדפוסים השונים באופן קיצוני "כדי לא לעשות את הטעות של הורינו".

"מעולם לא ראיתי את אבי בוכה. ראיתי אותו מתלונן על אי צדק שנגרם לו, ראיתי אותו מספר על תאונות או מחלות שעבר, הוא הביע את דאגתו כלפי כאשר הסתכנתי. אבל איני זוכר אותו מודה בטעות כלפי או מביע צער על סבל שגרם לי, לאמי או לגל אדם אחר. הוא מעולם לא דיבר על פחדיו מאובדן פרנסה, גם לא בעת משברים כלכליים גדולים. תמיד נראה כמי שיודע מה צריך לעשות, מעולם לא הביע בפני חשש להיכשל במשימה כלשהי, מעולם לא ראיתי אותו בוכה, אפילו לא בהלוויית אמו. כשנולד בני נדרתי נדר – לעולם לא לחזור על ההתנהגות האטומה הזו. יום אחד, בשעת ויכוח סוער עם הבן המתבגר שלי, נדהמתי לשמוע אותו אומר לי: 'תמיד אתה צודק לדעתך, אף פעם אתה לא מודה בטעות, אתה משחק אותה כול יכול, אבל אני יודע שאתה מעמיד פנים'." (גבר בן ארבעים ושתיים בקבוצה שעסקה ביחסי אבות ובנים)

תוסר האונים אל מול האתגר הרגשי שמציבה בפניהם ההורות דוחף אבות לשחייה בעקבות הסרדין. להתייאש ולוותר על מעורבות בחיי ילדיהם. אמהות רבות המבקשות להיוועץ באב על בעיות הילדים נתקלות בתשובות מתחמקות: "לא עכשיו. אני עייף. הרוג. הרוס. נדבר על זה בשבת." או, "בעניינים האלה אני סומך עלייך במאה אחוז. כל מה שתחליטי מקובל עלי. איפה העיתון?"
 לסרדין האבהי קל יותר לקנות לילדים מחשב חדש, מכונית או דירה מאשר להסתכן במבט אמיץ בדמות האב שנשקפת מהמראה. חשבון הבנק קל מחשבון הנפש. מבט במראה עלול לגלות לאבות רבים כי לא רק שאינם מודעים לצורכיהם, להעדפותיהם, וללחצים הפועלים על ילדיהם, אלא – ובזה הכי קשה להודות – שהם פוחדים שאם יכירו את חיי ילדיהם, לא יוכלו להתמודד עם הצרכים הרבים שיתגלו להם.
 ילדים אינם מאפשרים לאבותיהם ליהנות לאורך זמן מהשקט התעשייתי שהסרדין השיג עבורם בבריחתו לגן העדן של השוטים.
ילדינו מחרידים את הכריש ממרבצו מול הטלוויזיה בצורות שונות: הודעה מהמשטרה על מעצר הבן עקב שימוש בסמים, קריאה מחדר מיון בו מאושפז הילד עקב תאונה שנגרמה מנהיגה בהשפעת אלכוהול, או "סתם" התנהגות בלתי נסבלת בבית: קללות, מכות, התחצפויות ולפעמים זה יכול להיות טלפון או מכתב מבית הספר. הכריש של האב הופך את התסכול והחרדה שמעוררת בו התנהגות "רעה" לסילון של קיטור זעם ותוקפנות גלפי האם, הילד וכלפי כל העולם. 

הסמרטוטופוביה
"הדרך של אבי להתמודד עם הטעויות שלו היתה להאשים אותי או את אמי. 'למה לא אמרת לי קודם? למה לא נזהרת? למה דיברת איתי והפרעת לי בנהיגה?' עד היום, ואני כבר אבא לילדים, כאשר אני מבקר בבית הורי ורואה איך הוא מפיל על אמי תיקים ומאשים אותה בכל מיני שטויות – 'למה לא הזכרת לי להחזיר טלפון לשכנים?' – אני מרגיש זעם אין-אונים ופשוט בא לי לקום וללכת משם. אני נזכר בכל ההאשמות שהוא האשים אותי על לא עוול בכפי." (ג. בקבוצת אבות)

הסמרטוטופוביה היא אחד מסימני ההיכר של אבות כרישיים. הפחד להיות "סמרטוט" – אב שאינו עומד בתקן המאצ'ואיסטי של "ראש המשפחה" – גורם לגברים רבים להשקיע את מרב האנרגיה שלהם בהגנה על "כבודם הגברי". אחת התוצאות של הסמרטוטופוביה היא מאבקי כוח בלתי פוסקים של האב עם האם ועם הילדים. דיון ענייני עם בת-הזוג על שיעורים פרטיים לילד, או על טיפול בבעיית ההתנהגות שלו בבית הספר עלול לגלוש במהירות ל: "את לא תגידי לי איך לחנך את הילד" או "את לא מבינה שום דבר." כדי להוכיח שהוא עצמאי, עורך הסמרטוטופוב מפגני עצמאות מתריסים כנגד האם תוך שימוש בילדים. ככל שעצמאותו של הילד גדלה ושליטת האב קטנה, הופכים מאבקי הכוח לקשים ולמסוכנים יותר. האב מנסה בכל כוחו להחזיר את השליטה על ילדו, וכאשר אינו מצליח בכך הוא מעניש ונוקם. אבות שילדיהם חזרו בתשובה או חזרו בשאלה או נטשו את האידיאולוגיה הפוליטית שהאב חינך לאורה מחרימים, מנדים, מתעלמים, שותקים, לועגים ולעיתים אפילו מכים את ילדיהם המורדים. האם מנסה לתווך בין האב לילדו, אבל הופכת בעצמה ליעד להתקפות הכריש. עכשיו היא מואשמת על ידו לא רק בשיתוף פעולה עם "האויב", אלא אף בכך שהסטייה של הילד נגרמה בשל "החינוך הלקוי שלך".
 בגילוי לב סיפר אב שהשתתף ב"קבוצת אבות לשיפור ההורות" על התנהגותו הבלתי הוגנת כלפי בת-זוגו: "אני מוצא את עצמי לא הוגן כלפי אשתי. כשאני מביע את הכעס שלי על הילדים, צועק ומקלל, אני לא רואה בזה שום בעיה ומתייחס לעצמי בסלחנות. אבל כשאשתי צועקת ומקללת את הילדים, אני לא מסוגל לשמוע אותה." פ' כמו רבים מהאבות מתקשה להכיל את הכעס של בת-זוגו, ביקורתיותה מאיימת עליו, והוא נוטה להגיב עליה באופן קיצוני. לשתוק ולנטור, או להתפרץ ולנקום.

האב ככריש "יודע כול"
"זה אולי נשמע לא טוב, אבל אני חושב שאני מקבל את ההחלטות הכי נכונות למען משפחתי. אני לא חושב שלילדים שלי יש כושר שיפוט טוב. הם עדיין ילדים. גם אשתי לא מסוגלת לקבל החלטות נכונות בכל נושא. לכן אני מקבל את ההחלטות ופוסק אחרון כשיש מחלוקת. אז נכון, זה לא דמוקרטי, אבל זה מוצדק." (ר' בקבוצת אבות)

אחת הטרגדיות הגדולות שלנו כאבות היא העומס האדיר שמטיל עלינו תפקיד ה"אב הכול יכול". השפעתו על אבות קשה כהשפעת מיתוס האם האידיאלית על אמהות. אין אדם ש"יודע הכול". האב אינו אלוהים. אבות הם אנשים בשר ודם, שלעיתים טועים ומטעים. וירוס החצ"ם – חייבים, צריכים, מוכרחים – הטוען באוזנינו שכאבות אנחנו צריכים, חייבים ומוכרחים לדעת כל הזמן יותר טוב מבני משפחתנו מה טוב ומה רע, מטיל עלינו אחריות שאיננו יכולים לעמוד בה. אדם הבטוח שכל הזמן עליו לדעת את התשובות לכל השאלות ולתת את הפתרונות לכל המצבים נמצא במתח גבוה. הוא חייב לעטות על פניו כל הזמן מסכה של "סופרמן". נסיונו לשלוט ללא הרף בכל מה שזז במשפחה הופך לבלתי נסבל לסביבתו ולעצמו.
 אצל אבות רבים יוצר וירוס חצ"ם – "האב הכול יכול" – תגובה סרדינית. אבות סרדיניים נוטשים פיזית או מנטלית את ילדיהם. הם חוזרים מאוחר הביתה, וגם כאשר הם בבית, הם שקועים בטלוויזיה או במחשב ואינם זמינים לבקשות, לעזרה ולמעורבות בחיי ילדיהם.
 אבהות דולפינית היא שתפנית במהותה. האב הוא חלק מצוות ההורים. הוא הורה לצד האם, לא מעליה ולא מתחתיה. אין זה פוסל את האפשרות שבנושאים מסוימים תוביל האם או יוביל האב, כל זאת על פי היגיון המוסכם על שניהם, אבל ככלל: שני מנהיגים למשפחה, אם ואב. הפנמת הרעיון שהורות היא עבודת צוות שאין בה פוסק אחרון – "ראש משפחה" – מצריכה אימון ותרגול. גברים רבים גדלים בסביבות הייררכיות ומאמצים את מודל הפירמידה הנהוג בארגונים הביורוקרטיים הגדולים ומתקשים לסגל לעצמם את המודל הדולפיני.

האב כ'שופט  עליון' בין ילדיו
"אני לא יודע מה לעשות כששני הילדים שלי רבים ואני צריך לפשר ביניהם. למשל, כאשר שני הילדים רוצים באותה העת לשחק במחשב. מה שאני לא עושה, זה לא מצליח. השלום שאני עושה ביניהם מחזיק בדיוק חמש דקות, ואז הם חוזרים אלי עם ריב נוסף." (ח' בקבוצת אבות)

בעניין הזה נופלים אבות לשתי מלכודות. האחת כרישית, כשאנחנו מנסים לפתור לילדינו את הסכסוך על ידי כך שאנו מחליטים מי צודק ומי לא, ובכך מותירים את ילדינו תלויים בנו, חסרי אונים להתמודד בעצמם עם סכסוכיהם. האחרת סרדינית, כשאנחנו מתחמקים מלהיות מעורבים, ומודיעים לילדים: "תסתדרו ביניכם, אתם כבר גדולים." ובכך אנחנו משאירים אותם לבד עם בעיות שלעיתים הן "גדולות עליהם", ומעבירים להם מסר שלא אכפת לנו או שאנחנו חסרי אונים.
 התמודדות דולפינית של האב פירושה להקנות לילדיו כלים להתמודד עם בעיותיהם, וכך לגדול כאנשים עצמאים ובעלי תושייה.
 
 
הומופוביה
הפחד לגדל בן "רכרוכי" כמו גם הפחד לגלות בתוך עצמנו תכונות נשיות הם אחת המחלות המאצ'ואיסטיות שבהן לוקים אבות רבים.
"בני בכיתה ג'. יום אחד הוא חזר בוכה מבית הספר. שאלתי אותו למה הוא בוכה, אבל הוא לא רצה לענות. כשלחצתי עליו אמר שילד הרביץ לו. אני לא יודע מה קרה לי באותו רגע, אני מתבייש במה שיצא לי מהפה. צעקתי עליו, 'יא מטומטם, למה לא החזרת לו?' פתאום תפסתי את עצמי, ואז נישקתי אותו. עשיתי בדיוק מה שאבא שלי עשה איתי. הייתי שבוי של הרפלקס הזה שהוטבע בי." (ד' בקבוצת אבות)

"אני חושב שלי ול-ד' יש אותה בעיה. אני פוחד שהבן שלי יגדל רכרוכי ולא ידע להתמודד עם העולם האכזרי בחוץ. לכן אני מתנהג איתו בקשיחות." (ל' אב אחר בקבוצה)

התבגרותם של הבן  והבת – פוטנציאל למשבר ביחסי האב עם ילדיו
אני זוכר את הרגע שניצחתי את אבי בהורדת ידיים. שמחתי. אבל גם נחרדתי. פתאום הבנתי שאני יותר חזק ממנו, שהוא כבר לא יכול להגן עלי באופן פיזי. התערערה תחושת הביטחון שהישרה עלי בגלל כוחו הפיזי. הבנתי שאבי מזדקן, ושאני אזדקן כמוהו ובני ירגיש בדיוק אותו דבר כלפי. אני זוכר את תגובתו של אבי כשניצחתי אותו. הוא שיבח אותי על כוחי, אבל ראיתי שקשה לו, והיה לי קשה מכך שקשה לו. דווקא בתקופת התבגרותו, תקופה בה זקוק הבן לחניכה ולחיזוק מאביו לקראת כניסתו לעולם הגברים, מתנסים אבות רבים במשבר גיל המעבר. הם חשים ירידה בכוחם הפיזי ומגלים שסמכותם כלפי בניהם נחלשת ונודדת אל קבוצת החברים והחברות. אבות רבים מתבוננים בנעורים המלבלבים של בניהם כשהם שמחים בהתבגרות זו, אולם מתקשים להתמודד עם האבל על נעוריהם שחלפו ועם הקנאה המתעוררת בהם.
 "לא, מה פתאום?" מכחיש הסרדי"ש. "אני מקנא בילדי? שטויות. אני רק רוצה שיהיה לו טוב." הסרדי"ש מסווה את הפחד מההזדקנות שלו ואת הקנאה בפריחתו של בנו בהערות קטנות ומרושעות על אודות הנערה שהביא הביתה, כדוגמת "כן, היא נחמדה, אבל…" וכאשר הילד חש ברעילות ההערות ומתרעם על כך, מגיב האב ב"אבל אני אומר את זה רק לטובתך," ו"למה אתה נפגע? לאן נעלם חוש ההומור שלך?" ו"חבל שאתה לא לומד מהטעויות שלי," "אני בסך הכול רוצה לחסוך ממך את מה שאני עברתי," ועוד.
התבגרותה של הבת מעוררת קושי מסוג אחר. אני זוכר בגעגועים את הקרבה ביני לבין בתי כשהיתה תינוקת; את הרגעים המתוקים שבהם שלפתי אותה מאמבטיה, עטפתי אותה במגבת, חיתלתי והלבשתי אותה. אני זוכר כיצד הרכבתי אותה על גבי בלונה-פארק, איך חיבקתי אותה ככדור קטן על חזי, את ההשתוללות שלנו על השטיח. גיל ההתבגרות של בנות מקים מחסום בינן לבין אבותיהן. השדיים המתפתחים, התעגלות הגוף, התנועות הנשיות, כל אלה מסמלים את הפרידה מהקרבה הגופנית שהיתה בין האב לבתו. נוכחותה הנשית הפורחת של הבת מגרה את דמיונם של אבות רבים ומעוררת בהם סערה של פחד, אשמה, בושה וכעס.
 הסרדין לוקח את האב להתרחקות, להסתגרות ולעצירות רגשית ביחסיו עם בתו. האב נמנע מכל מגע פיזי עם הבת. פוחד שייכשל בטעות. הבת שאינה מבינה את פשר ההתרחקות הזו מפרשת אותה כניכור ודחייה מצו האב, חווה עלבון והשפלה ובונה חומה משלה. הכריש דוחף את האב למסע צלב כנגד מיניותה של בתו. הוא מנסה להטיל גזירות ולדכא את סימני נשיותה. הוא לועג לשיחות הטלפון הארוכות שלה, להתעניינותה בבגדים, באיפור, ומאשים את האם בהשחתת הבת.
 הקשר עם אמא, גם אם נסיר ממנו את האידיאליזציה והמיתוסים, נותר בזיכרון של רובנו כקשר של חום ואהבה. לעומתו, הקשר עם אבא זכור לרבים מאיתנו כמרוחק, מנוכר ולעיתים אף אלים ואכזרי. בספרו סיפור על אהבה וחושך כותב עמוס עוז: "הלוא מייד כשבאתי לעולם ציפתה לי בפתח אישה שאני זה עתה גרמתי לה כאב חזק, והיא גמלה לי חסד ורוך, טובה תחת רעה, והגישה לי שד. המין הגברי, לעומת זאת, ארב לי ממש בכניסה עם סכין המוהל בידו" (עמ' 555). הרחקת הכריש ו"דילפון" הקשר אב-ילד/ה, הם אתגר לגברים, לנשים ולחברה כולה.
 
 
אבהות  דולפינית
1. עמוד על זכותך ל"שעות עבודה שפויות" שיאפשרו לך לחזור הביתה אל משפחתך ולהיות עם ילדיך.
2. כאשר אתה נכנס הביתה, השתלב בבעיות השוטפות ובעבודות הבית במקום להינעל על הטלוויזיה והעיתון.
3. טלפן הביתה מהעבודה, דרוש בשלום ילדיך והתעניין בנעשה.
4. חייך אל ילדיך, גע בהם, חבק ונשק אותם, שחק עימם והמצא בעבורם הפתעות נעימות ומצחיקות.
5. נחם את ילדיך בבכיים, ספר להם סיפור, שוחח עימם ושחק עימם.
6.  הדרך את ילדיך בהתמודדויות השונות שלהם, אך הקפד לא לכפות עליהם "הרצאות" בטון ידעני ומתנשא.
7. נהג לפי כלל ה"שמונים עשרים": שמונים אחוז מהזמן דובב את ילדיך והקשב להם, עשרים אחוז אמור להם את דעתך.
8.  הכר את צורכיהם של ילדיך ועזור להם למלאם.
9.  שאל לדעתם של ילדיך והתחשב בה, במידת האפשר.
10. כשאתה בחברת ילדיך, הרשה לעצמך לא להיות חכם כל הזמן – דבר שטויות לפעמים…
11. עזור לילדיך לראות אותך "בשר ודם" – ספר להם על כשלונותיך ולא רק על הצלחותיך.
12. כשאתה בעימות עם בת-זוגך – הקפד על תקשורת בלתי אלימה: תן דוגמה לילדיך.
13. דרוש מילדיך למלא תפקידים התואמים את גילם ויכולתם – זכור שלאהוב את ילדיך אין פירושו רק להעניק להם אלא גם לדרוש מהם.
14. הרבה להתייעץ עם בת-זוגך – אם ילדיך – בנושאים הקשורים לילדיכם.
15. גלה יחס שוויוני ומכבד לבת-זוגך ולאם ילדיך – הילדים ילמדו ממך לכבד אותה.
16. התייעץ עם איש מקצוע לגבי ילדיך כאשר אתה מרגיש צורך בכך.

הורות ברוח הדולפין
"הצעד הראשון שלי להורות דולפינית היה לבוא יותר מוקדם הביתה כדי להיות עם הילדים. ניהלתי משא ומתן לא פשוט עם הבוס שלי על שעות עבודה שפויות. זה לא היה קל, אבל הוא קלט שאני נחוש לצאת יותר מוקדם והסכים. הצעד הקשה הבא היה לכבות את הסלולרי בארוחת הערב. אחר כך ויתרתי על החדשות בתשע בערב. החלטתי שבמקום להלחיץ את כולם להתחיל לאכול 'בזמן', כדי שנוכל לסיים לאכול 'בזמן', כדי שאוכל להגיע 'בזמן' ל'מבט', אני נשאר ליד השולחן עם הילדים. בהתחלה הרגשתי כמו נרקומן בגמילה." (יוני, אב בן ארבעים וחמש בקבוצת גברים)

"להיכנס הביתה לאט אחרי יום עבודה תזזיתי היה הצעד הראשון למהפכה השקטה שעברתי. לחצות את חדר המגורים ו'לא לראות' חפצים פזורים אלא את ילדי, להשתהות ולקדם את פניהם בחיוך, בחיבוק, לשבת 'סתם כך' ולהתעניין ולהקשיב באמת בלי שהבלגן סביבי מקפיץ אותי – זה היה שינוי של ממש. להקשיב לסיפור של בתי בלי לקפוץ עם עצות ופתרונות. זה היה הצעד הנוסף…" (זיוה, אם בת ארבעים ושלוש בסדנה).

התמודדות דולפינית אמיצה עם הפחד מרכרוכיות הבן (הומופוביה) פגשתי בקבוצת אבות שהנחיתי באחד היישובים באזור המרכז.
האב, רופא במקצועו, שיתף את הקבוצה בקושי שהיה לו לעמוד מול הלחץ שהפעילה הסביבה על בנו להיות כמו כל הילדים למרות השונות שלו. הוא סיפר על בנו בן החמש שהתעקש ללמוד בלט עם הילדות בגן. למרות שצחקו על הילד, ובני המשפחה לחצו עליו "להפסיק עם זה", תמך בבנו ואיפשר לו להמשיך לרקוד בלט. סיפורו היכה בהלם את הקבוצה. "ומה תעשה אם בגיל עשרים וחמש הוא יהיה רקדן בלט?" שאל אחד האבות. "אתמוך בו ואהיה גאה בו," השיב האב וזכה לתמיכה חזקה ממספר חברים בקבוצה. השאר היו מהורהרים. אב זה לא רק כיבד את רצונותיו ונטיותיו של הבן, ולא רק הפגין כלפיו נאמנות, אלא אף הציג בפני בנו ובפני שאר בני המשפחה דוגמה ליושרה וליכולת עמידה מול לחץ קבוצתי. זוהי צידה בעלת חשיבות רבה מאוד לילד שיעמוד מול פיתויים ולחצים לבטל את ערכיו ורצונותיו שלו בפני לחצה של הקבוצה.

אנו זקוקים להדרכתו של הדולפין הפנימי שלנו. נראה שהלכנו לאיבוד במבוך רגשותינו הסוערים. נפעיל תחילה את שרירי הצלילה שלו, נקשיב לעצמנו, לרגשות הפחד המזינים את כל החצ"מים ההוריים מאז ומתמיד. נתבונן בפחד ונזהה את הסרדין הפנימי, נתבונן בכעס ובעלבון ונזהה את הכריש הפנימי, את הסרדי"ש… ונרגיע אותם. בני-זוג יכולים לסייע איש לרעותו לעבור את התהליך המשחרר הזה. ואז, בכוחות משותפים, לפעמים אנו עם עצמנו לבד, נוכל להתפנות ולהפעיל את שרירי "אוזני" הדולפין – הסונר הדולפיני – האמפתיה לילדינו. ואחר כך, ממקום של אהבה, נזנק את הזינוק הדולפיני. נפעיל את שרירי הזנב והחזה – שרירי האסרטיביות: נציב להם גבולות, נתמודד עם תוקפנותם, האשמותיהם ועלבונותיהם, ולא נשכח כי בדרך לדיאלוג כן עם ילדינו עלינו לבטא רגשות קשים וחמים כאחד, ב"שפת אני".
 הורות ברוח הדולפין נבחנת במבחן המציאות היומיומית, שם "אין לנו זמן לחשוב" על כל מילה שנאמרת. אנחנו שוכחים, אבל ילדינו זוכרים ומפנימים. "אמא," אמרה "ילדה" אחת בת שלושים לאמה (הידועה כאישה רגישה וטובת לב), "את לא מבינה שכל מילה שלך משפיעה עלי?" אין לנו אשליות שנוכל תמיד לעמוד במבחן הנאורות ההורית. אך כדי שנדע מתי אנחנו מועדים ונגררים לדיבור מעליב וחסר כבוד, הבה נקשיב לעצותיו של הדולפין כיצד לדבר עם ילדינו, כיצד נבטא את המובן מאליו – את צרכינו ורגשותינו במגעינו היומיומיים איתם.
 
ביטוי צרכים ורגשות ברוח הדולפין
ביטוי צרכים
• "מיה, אני יודעת שאת אוהבת להאזין למוזיקה בווליום גבוה, וזה בסדר בדרך כלל. אני זקוקה למנוחה אחרי שאני חוזרת מהעבודה, לפחות שעה."
• "גיא, אני יודע כמה חשוב לך להזמין את החבר'ה שלך ולאכול איתם במטבח. זה בסדר גמור מבחינתי, מה שאני מבקש זה שתנקה אחר כך ותשאיר מטבח נקי."
• "מיה, אני יודעת שחשובה לך הפרטיות בחדר שלך. אני מבינה וזה בסדר. מה שאני מבקשת זה שאם את נמצאת עם החברות שלך בסלון – תשאירי אותו נקי ומסודר."
• "גיא, אני יודע כמה חשוב לך לצאת עם החבר'ה ביום שישי ואני רוצה לאפשר לך את זה. מה שחשוב לי זה שבין שבע לשמונה נאכל כל המשפחה ביחד."
• "מיה, אני יודעת שאת לא אוהבת מתמטיקה ואני מבינה ואפילו מזדהה איתן. גם לי היה קשה. חשוב לי שנדבר ונחשוב ביחד איך להתגבר על הקושי."
• "גיא, אני יודע שלפעמים תוך כדי שיחה אתה כועס עלי ומתעצבן. חשוב לי שבקטעים האלה תגיד לי מה אתה מרגיש בלי לצעוק ולקלל."

ביטוי רגשות
• "מיה, כשצעקת עלי בנוכחות החברות שלך הרגשתי מושפלת וכעסתי."
• "גיא, כשהבטחת לי להדיח כלים וחזרתי בערב והכיור היה מלא, הרגשתי מרומה וכעסתי."
• "מיה, כשאת פונה אלי ברגע האחרון שאסיע אותך לחברה, אני מרגישה מנוצלת ואז אני כועסת או מתחמקת."
• "מיה, כשהודית לי היום על המאמץ שעשיתי להסיע אותך לאימון נורא שמחתי. תודה."
• "גיא, כשעזרת היום לפנות את השולחן והתעניינת בשלומי זה נורא חימם לי את הלב. הרגשתי כמה אני אוהבת אותך."
• "כשאמרת לי שאתה אצל חבר, אבל בעצם הסתובבת בנתניה, הרגשתי המון דאגה מזה שאולי אתה מסתיר ממני עוד דברים."
• "מיה, עכשיו, אחרי שסיפרת לי מה את מרגישה, למרות שזה היה לי נורא קשה לשמוע, אני מרגישה הקלה והערכה לאומץ שלך לשתף אותי ברגשות שלך. "

להקשיב  לדולפין ברגעי לחץ מול ילדינו
המאבק בין הדולפין לבין שני היועצים הקדמונים בתוכנו לא יסתיים לעולם. תמיד ברגעי לחץ יאיימו לפרוץ דפוסי התנהגות קודמים, כי התרגלנו לגסות רוח הדדית, לשתיקה עוינת. עמוק בתוכנו אנחנו יודעים שלא באמת התרגלנו. בכל זאת אנחנו רוצים יחסים של כבוד עם ילדינו. דיבור הנותן כבוד הוא שלב ההתחלה, הוא מבטא את מאמצנו הרגשי ומאותת לילדים שאפשר לשנות. כך גובר הסיכוי שלנו להיות ההורים שרצינו, לא לפחד כל כך מילדינו, לא לכעוס עליהם. הדאגה לשלומם לא תיעלם. אכזבות וכאבים לא יסתלקו לעד מעולמנו. אך תוך כדי הקשבה לדולפין הפנימי, נחזק את רוחנו ונהיה אנשים שלמים יותר עבור עצמנו ועבור ילדינו.
איך ייראו היחסים בין הורים לילדים בהנחיית הדולפין בהשוואה ליחסים בפיקוד הכריש והסרדין?

בעת ויכוח סוער בין ההורים בנוכחות הילדים:
נשמור על כללי ויכוח הוגנים. נימנע משימוש בילדים ככלי בוויכוח. נהיה מוכנים להודות בטעויות.
 הכריש מקפיד לנצח בכל מחיר. כועס שבן-זוגו הביאו למצב הזה. מראה לילדים שההורה האחר אשם.
 הסרדין מוותר מראש כדי שהילדים לא ישמעו.
 
כשהילדים בוכים:
נחבק אותם, נקשיב להם, ננחם אותם, ואם יש צורך נציע הדרכה או עזרה אחרת.
 הכריש דורש מהם להפסיק ליילל ולרחם על עצמם. מסביר להם למה הם אינם צריכים להרגיש כפי שהם מרגישים ואומר להם מה לעשות כדי לפתור את הבעיה.
 הסרדין מרגיש חסר אונים ואומלל, אינו יודע מה לעשות, מרחם על הילדים וממהר לפתור להם את הבעיה.

כשהילדים באים אלינו להתייעץ:
עשרים אחוז נדבר, שמונים אחוז נקשיב.
 הכריש שמונים אחוז מדבר, מלמד, מייעץ; ועשרים אחוז מקשיב.
 הסרדין שולח אותם להורה האחר, כי "הוא מבין בדברים האלה."

כשהילדים עומדים לעשות, בניגוד לדעתנו, דבר מה שיסכן אותם:
נצביע פעם נוספת על הסכנות ונציע עזרה כדי לצמצם את הסכנה ואת דרכי ההתמודדות אם חלילה תתרחש תקלה.
 הכריש מטיל אולטימטום, מזהיר ומאיים בעונש ("אם תעשי את זה, אין לך מה לחזור הביתה!") מאיים במילים: "שלא תגיד אחר כך שלא הזהרתי אותך."
 הסרדין חושב שאין מה לעשות, לא יעזור לו שום דבר. חושב שהילדים ממילא יעשו מה שהם רוצים ולא יקשיבו לו.

כשהילדים ניצבים בפני בעיה שאיננו יודעים איך להתמודד איתה:
נפנה לעצה לאדם שאנו מעריכים או לטיפול מקצועי.
 הכריש יאשים את הילד ביצירת הבעיה וישלח אותו לטיפול.
 הסרדין ירגיש כישלון וירים ידיים או ירמה את עצמו ש"הכול יעבור עם הזמן…"

כשאיננו רוצים לדבר עם הילדים ואנו מעדיפים להיות לבד ושיניחו לנו:
אנו מבקשים זאת בישירות ובפשטות, תוך שאנו נוקבים בזמן סביר שנחוץ לנו להיות עם עצמנו.
 הכריש צועק על הילדים שיהיו בשקט או יוצא מהבית ומשאיר את ההורה השני להתמודד.
 הסרדין מרחם על עצמו ולא עושה דבר.

כאשר הילדים אינם משתפים אותנו בעולמם ואנו פוחדים שקורים להם דברים קשים:
נשתף אותם בדאגה שלנו הנובעת מהנתק שלהם, ונברר את סיבות הנתק. נתקרב אליהם דרך פעילויות שהם אוהבים לעשות יחד איתנו, וניזום שיחה בעניינים אחרים. נספר על עולמנו שלנו בתחומים הרלוונטיים לעולמם שלהם.
 הכריש מכריח אותם לספר לו מה קורה, בולש אחר הילדים ועורך חיפוש בחפציהם.
 הסרדין ישלח אותם לטיפול.
כשילדינו מרביצים זה לזה:
נפסיק את המכות כשהן רק מתחילות, נבדוק את הסיבות למכות ונדריך את הילדים להתמודד בדרך לא אלימה.
 הכריש יעניש את שני הילדים, ובמיוחד את מי שנראה מרביץ.
 הסרדין לא יתערב, כי הוא אינו יודע מה לעשות. הוא כבר ניסה הכול, ודבר לא עזר.
 
כשהילדים מסרבים לעזור בעבודות הבית:
נברר מה הסיבה לסירוב. נציע עזרה בביצוע המטלות במידת הצורך. נגלה גמישות בהתאם לצורך. אם צעדים אלה אינם עוזרים, נקיים שיחה משפחתית ונעלה לפני המשפחה את הבעיה בדיון תרבותי.
 הכריש יכריח את הילדים לבצע את עבודות הבית ויעניש אותם אם לא יבצעו אותן. הוא ירגיש כעס וזעם.
 הסרדין יוותר להם ויעשה את העבודה בעצמו. הוא ירגיש מנוצל וישתמש במושגים של "שפחה" ו"עבד".
 
 
כשהילדים מעריצים את ההורים:
נציג את עצמנו כאנושיים, נצביע על חולשותינו, נספר להם גם על הקשיים והכשלונות שלנו, בהתאם לגילם. נדגיש את יתרונותיהם של הילדים, נשבח אותם על ההישגים שלהם בתחומים שבהם אפשר שלנו אין הישגים רבים.
 הכריש יחזק את הערצת הילדים ב"סיפורי גבורה" נוספים, יסתיר מידע שיכול לפגוע ברושם של "כל יכול".
 הסרדין לא יאמין שייתכן שילדיו מעריצים אותו.

אמפתיה לילדינו – הפעלת הסונר הדולפיני ההורי
הורות דולפינית עושה שימוש בשריר ה"אוזניים" והאמפתיה, בסונר הדולפיני. אחת התובנות המשפיעות על יכולתנו לגייס אמפתיה לילדינו היא ההבנה העמוקה כי יחסינו עם ילדינו אינם סימטריים. אנחנו לעולם נהיה ההורים והם לעולם יהיו הילדים. הבנתנו כי ילדינו לעולם ירצו לראות בנו את ה"אלוהים" שלהם, ולו בפנטזיה, כפי שאנחנו רצינו לראות את הורינו שלנו, עוזרת לנו לראות אותם מבעד לחוצפתם ולתובענותם הבלתי נלאית. הם, ממש כמונו, מצפים מההורים (ממש כשם שאנחנו מצפים מהממשלה שלנו, כמו שאדם דתי מצפה מאלוהיו) להחזיק בתשובות לכל מצוקותיהם. ברוב המקרים אין זו כמיהה מודעת, אלא מתורגמת לצורות – לעיתים מעוותות – של כעס וביקורת, עלבונות והאשמות. ככל שמצבנו הכלכלי והחברתי מבוסס יותר, יראו אותנו ילדינו כמסוגלים יותר לכול. ואנחנו, ההורים, שבשר ודם הננו, לא נוכל לעולם לספק את מאווייהם במלואם. תובנה זו עלינו לדעת, וכן להנחיל להם. זוהי משמעות ההתבגרות שלהם, כמו גם שלנו. עד שלא נעורר בקרבנו את החמלה הדרושה למצבם הקיומי, לא נוכל להנחיל להם דבר. גם אנחנו זקוקים בדיוק לאותה חמלה, אלא שאנחנו ההורים, וכאמור, אין סימטריה.
 כדי לעורר חמלה מתרדמתה כל מה שנדרש הוא "תרגיל אומץ" – "להיכנס לנעליים שלהם": לדבר איתם מלב אל לב, לשמוע את דיבורם שלהם מגרונם, מנשמתם.

הדוגמה שלהלן תמחיש את כוחה של האמפתיה בהבנת ילדינו. ביקשתי מהאם שבאה להתייעץ עימי לדבר בשם בנה ולנסות להעביר לא רק את מה שהוא היה עשוי לומר, לו הוא היה נוכח בשיחה, אלא גם את תחושותיו.
 "למה אתה כועס כל כך על אמא שלך?" שאלתי את "הבחור הצעיר" שישב מולי בשיחת ייעוץ. האם היססה דקה ארוכה ולאחר מכן נכנסה באחת לנעלי בנה ודיברה אותו כאילו היתה היא – הוא.
 "היא אף פעם לא הבינה אותי. תמיד אהבה יותר את אחיותי. אפילו כשהייתי קטן הרגשתי שהיא לא רוצה אותי. אני חושב שהפרעתי לה. הייתי ילד חסר מנוחה ועשיתי המון בעיות. היא אף פעם לא באמת ישבה לדבר איתי… היתה דורשת ממני להיות מסודר, להכין שיעורים, להתנהג בנימוס… בכוונה הייתי מנבל את הפה. הייתי נהנה לראות אותה מזדעזעת. היה לה משפט קבוע: "אני לא מוכנה שתדבר אלי ככה'," "הוא" מחקה את אמו בלעג. "זה כל מה שהיא היתה מסוגלת לומר. וחוץ מזה היתה מעירה וצועקת על כל דבר. עכשיו, עם כל הבלגן שאני עושה למשפחה, היא פתאום נזכרה שאני קיים. לא אכפת לי. שתסבול קצת."

הדברים הללו יצאו בשטף מפי האם שדיברה את בנה. היא המשיכה והמשיכה עד שהתרוקנה. הבעת הפתעה שלוותה במבט רך ומהורהר היתה בפניה. מאין הידיעה? הידיעה קיימת בתוכנו. היא מכוסה בשכבות של "רגשות אדומים" – כעס, עלבון, אשמה, פחד – שלא מאפשרים חדירה פנימה למקום הרך והמבין. אך לאחר שגייסנו את אומץ ליבנו לדבר אותם, את ילדינו, הכעס וגם הפחד נעלמים. לא, אין זה אומר שנסכים איתם בכול, גם אין זה אומר שניענה לתביעותיהם, אלא רק שנבין באמת את חולשתם-מצוקתם.
 "אז בעצם הוא אומר לי שהוא מרגיש שאני לא אוהבת אותו מספיק." דבריה של האם מנוסחים בזהירות. הסרדין והכריש אורבים בפתח.
 
"אפשר לתקן?" היא שואלת בחוסר אמון. "הוא הרי ממש שונא אותי."
 הסרדין מרכין את ראשו בפחד וחוסר אמון. ואילו הכריש מרים את ראשו בחשדנות. הוא מציע לאם להסתלק.
 אך הדולפין שהלך וגדל בתוכה משמיע את קולו בבהירות ובתקיפות: "כן, את יכולה לתקן. את יכולה לנסות. קחי אוויר, נשמי עמוק, גייסי את כל אורך רוחך ואמונתך. זנקי לגבהים וראי את יחסייך עם ילדייך בפרספקטיבה רחבה, לטווח הארוך. לפעמים תיקון לוקח זמן, אולי שנים. העיקר, התמידי. זכרי, ילד שאיבד את אמונו בהורה יעמיד אותו בכל מבחן אפשרי. היי אמיצה…"

תיקון – ברות הדולפין
כאשר הייתי בעין הסערה, בימים הקשים ההם, כשבתי המתבגרת כעסה ובעטה לכל עבר, חיפשתי נתיב לקיים איתה דיאלוג. בצר לי כתבתי לה מכתבים. נהגתי להניח אותם מתחת לדלת חדרה. לא קיבלתי שום הד. כתבתי שוב, ושוב ושוב. עשרות מכתבים. בחיי היומיום היא המשיכה במסע חיפושיה שהיה מלווה בכעסים והרבה האשמות. אני הייתי בכאבי. אן המשכתי לכתוב, לאותת לה שאני מוכנה ללמוד, להקשיב, להיות בשבילה, מה שהיא זקוקה. שתיקה עוינת היתה באוויר באותם ימים. כעבור שלוש או ארבע שנים, כאשר הרוחות נרגעו, סיפרה לי יום אחד, כלאחר יד, שקראה וגם שמרה את כל מכתבי. "וטוב שכתבת לי," אמרה בחיוך.

מכתבים הם אמצעי פשוט ויעיל להפליא בשיקום יחסים שעלו על שרטון. לכתיבה כמה יתרונות על שיחה:
• הכתיבה היא תהליך איטי יותר מאשר דיבור ושיחה. בכך היא מאפשרת לנו לעכל ולעבד את רגשותינו ביתר תשומת לב. ייתכן שתוך כדי כתיבת המכתב נגיע לתובנות חדשות בהקשר לקושי שעימו אנחנו מתמודדים.
• בעוד שמילים שנאמרו לא ניתן להחזירן למקום שממנו יצאו, כתיבה מאפשרת לנו לחזור ולקרוא את שכתבנו לפני שנעביר לנמען (מקבל המכתב). מחשבה נוספת, מחיקה, תיקון, עריכה – יכולים לחדד את המסרים ולסנן אותם.
• הנמען אינו יכול להתפרץ לדבריכם, אינו יכול לצעוק על המכתב, להעליב אותו, או להסיח את דעתו מהכתוב. אם כי מכתב יכול להגיע לפח או לאח. להתעלם תמיד אפשר.
• הנמען אינו מצוי בלחץ של חובה להגיב מייד. יש לו זמן לחשוב, לעכל את הדברים שקרא ולתכנן את התשובה.

מבחן התיקון הוא בהתמדה, אך יש להתחיל בצעד ראשון קטן. לפעמים זהו מכתב, או הזמנה לשיחה בבית קפה, שם נוכל להקשיב. נוותר על תשובותינו "החכמות", גם אם הדברים שייאמרו "לא נכונים". הקשבה אמיתית סוללת את הדרך לשיקומו של האמון. אין זו הקשבה סרדינית המלווה בהרכנת ראש סרדינית שיש בה ביטול עצמי, אף לא הקשבה כרישית, "כאילו" הקשבה, שבעקבותיה יבוא מונולוג מוכיח. ההקשבה הדולפינית משרתת את רצוננו ללמוד. היא דורשת זמן, כדי שנוכל לחשוב על הדברים ולהבינם לעומקם. והעיקר – נזכור שתוצאות לא יהיו לנו מייד. התמדה, כפי שאמרנו היא הסוד לתיקון.
 הקשבה היא ההתחלה. ביטוי רגיש ואסרטיבי שלנו, תוך לקיחת אחריות על טעויותינו, תוך ביטוי כן של צרכינו, הוא הצעד הבא.
 את המכתבים הבאים כתבו הורים לבנם, בעקבות הידרדרות בלימודים, הסתבכות באלימות בבית הספר ויחסים מנוכרים בבית.

מכתב מאבא
שלום גיא,
קודם כול אני רוצה להתנצל על הצורה שבה התנהגתי כלפיך אתמול. איבדתי את השליטה על עצמי: צעקתי עליך והייתי אלים כלפיך. אני מתבייש בכך שהתנהגתי ההפך ממה שאני תמיד מטיף לך. אבל לא מספיק להתנצל, אני גם רוצה להסביר לך איך הגעתי למצב הזה. בזמן האחרון אנחנו כמעט לא מדברים. אני חוזר מהעבודה מאוחר ומפספס את האפשרות לשבת ולקשקש איתך. זה כואב לי… פתאום תפסתי שלאט-לאט אנחנו מתרחקים זה מזה ונוצר ניכור בינינו. זה כואב לי. למה פתאום אני מתעורר? קודם כול לא פתאום. אני מרגיש את הדברים האלה כבר הרבה זמן, אבל היום בעקבות המכתב שהגיע מבית הספר, הרגשתי חוסר אונים, תסכול ופחד. ואז, במקום לנסות לשוחח איתך על הבעיות, השפרצתי עליך את הכול בצורת כעס ואלימות. אנא סלח לי על כך.
 באשר למכתב מבית הספר. גיא, אם נעדרת שלושה ימים מבית הספר, בוודאי יש לזה סיבה. בית ספר זה מקום שלפעמים קשה מאוד להיות בו. אני יודע את זה מנסיוני. ילד שלי, אני מבקש שתשתף אותי במה שקשה לך. אני בטוח שנוכל לחשוב איך להתגבר על הבעיות. בכל אופן אני רוצה שתדע שאני ואמא לצידך. שנינו משוכנעים שנוכל להתגבר.
 הערב הודעתי בעבודה שאאחר מחר בבוקר כדי שנוכל לשבת ולשוחח על המצב. מה דעתך על הרעיון?
 באהבה אבא.
 
 
מכתב מאמא
גיא, ילד יקר שלי,
אני לא אתפלא אם יתחשק לך לקרוע את המכתב שלי לגזרים עוד לפני שתקרא אותו. בכל זאת אני מבקשת ממך שתקרא את הדברים שחשוב לי כל כך לומר לך. אני כותבת לך כי אני לא מוצאת דרך אחרת לשוחה איתך. קודם כול אני רוצה לבקש את סליחתך על דרך הדיבור שלי אליך. חשבתי על זה המון. מרוב שאני עסוקה ולחוצה וחרדה לשלומך אני מוציאה עליך המון כעס. וזה לא מגיע לך. אני כל כך אוהבת אותך. אני רואה שלא קל לך. לא הכול אני יודעת. המון דברים אתה לא מספר לי, וזו זכותך. וחוץ מזה, אולי בגלל שאני כל כך לחוצה אתה לא מוצא דרך לדבר איתי בנחת. ולכן לא פלא שהמכתב שקיבלנו מבית הספר נחת עלי כרעם ביום בהיר. וכזאת גם היתה תגובתי. אני מתארת לעצמי שגם לך מאוד קשה עם המכתב הזה. במקום להרגיש ביטחון במשפחה שלך אתה מקבל צעקות. אני מצטערת על כך כל כך, וגם מתביישת. אני לא תמימה לחשוב שאפשר ביום אחד או בעזרת מכתב אחד לתקן יחסים גרועים. אבל אני רוצה זאת מעומק ליבי. אני יודעת שאני צריכה להשקיע הרבה יותר בלהקשיב לך ולכבד את זכויותיך. אתה כבר נער בוגר עם עולם שלם שמתפתח בתוכך. הייתי רוצה ללוות אותך בהתבגרות שלך ולהעניק לך תמיכה וביטחון בכל אשר קורה לך.
 אני רוצה שנדבר.
 שלך אוהבת ומתגעגעת, אמא

העובדה שההורים החליטו לעשות שינוי ברוח הדולפין אינה יכולה לשנות כבמטה קסמים את הרגשותיהם ואת התנהגותם של ילדיהם. התגובה למכתבים מסוג זה עשויה להיות מנוכרת או תוקפנית או זועמת, בדיוק כפי שהילדים התרגלו להתנהג ועל פי מערכת היחסים ששררה במשפחה עד לא מכבר. למשל, תגובתו של גיא למכתבה של אמו.

תגובתו של גיא
איזו צבועה. "רוצה לתקן את היחסים במשפחה". אם את כל כך רוצה לתקן את היחסים במשפחה, למה שתקת כשאבא העיף לי סטירה? למה את לא צועקת עליו כמו שאת צועקת עלי? למה לו מותר להעליב אותי ולי אין זכות להגיד לו מה שאני חושב עליו בפנים? למה את בכלל חיה איתו? למה את לא מתגרשת ממנו? נשבר לי הזין מזה שאתם רבים. אי אפשר להיות בבית. אתם רק רבים וכשאתם לא רבים אתם שותקים. אני מתבייש להביא חברים הביתה כדי שלא יראו איזה משפחה יש לי.
 "אני רוצה שנדבר". לדבר איתי? את עם ההיסטריה שלך. תכף נבהלת ומתחילה לבכות, הקול רועד לך, זה מגעיל אותי. או שאת מטיפה לי מוסר. לשוחח: לשוחח בשבילך זה שאת מדברת ואני מקשיב. כמו המורה בבית ספר. לשוחח? לא! באמת תודה רבה לך.

נקודת הפתיחה קשה, מתסכלת ומפחידה. לאחר שניסינו את "השיטה הדולפינית" אנו מצפים לתוצאות מהירות. ותוצאות אין. מייד מתחילים להתעורר הספקות. אז אולי בכל זאת צודק הכריש… אולי בכל זאת כדאי להאזין לסרדין – לא לעשות כלום ולחכות שהכול יעבור…
 כבר אמרנו: התמדה. ילדינו יחזרו ויעמידו אותנו במבחנים קשים. מהמקום הילדי, הפגיע, הם רוצים לבדוק אותנו עד כמה אנו אוהבים אותם באמת, לא כ"מוצרים תעשייתיים" המנפיקים לנו את "הסחורה כמבוקשת". הם יחזרו ויבדקו עד כמה אנו באמת ובתמים מקבלים אותם כפי שהם. זה האמון הדרוש לתיקון. וכך, נקווה, תיסלל הדרך להציב להם גבולות ברורים ולבטא את צרכינו ומגבלותינו ללא פחד, ללא אשמה.