לתת ולקבל הם שני מצבי נפש בסיסיים בקיום שלנו כבני אדם חברתיים. המפגש שלנו עם בני אדם אחרים, ובעיקר במשפחה, בזוגיות, מציב בפנינו אתגרים רגשיים הדורשים מאיתנו הרבה.

אילו חיינו בעולם אידיאלי לתת ולקבל היה אקט הכי טבעי, בהתחשב בעובדה שכולם היו מודעים לכך שאנחנו כול חיינו תלויים זה זה. אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי. אנחנו אנושיים, מוגבלים, מבוהלים, תחרותיים, עם המון שריטות.

שימו לב מה אנחנו אומרים לעצמנו לא פעם:

• היא: נתתי לו את הנשמה וקבלתי כלום.
• הוא: כמה שנותנים לה לא מספיק לה.
• היא: הייתי מטומטמת שנתתי לו כל כך הרבה, אפילו תודה הוא לא יודע לומר.
• הוא: היא לוקחת הכול כמובן מאליו. לא איכפת לה שכול החיים אני עובד כמו חמור כדי לתת הכול למשפחה.
• היא: אי אפשר לתת לו כלום, הוא לא צריך שום דבר.
• הוא: לא צריך את הטובות שלך. אני לא רוצה ממך כלום.
• היא: למה כול דבר אני צריכה לבקש אלף פעמים? ...

שימו לב כמה רגשות של מרמור, כעס, קיפוח, עלבון, התרסה, שמאחוריהם עומדת כמיהה אחת גדולה - שיבינו אותנו ויעניקו לנו מבלי נצטרך לבקש.

לתת זה קל כשאנחנו יוזמי הנתינה, אבל אפילו אז קיימת סכנה שניקלע למצבו של קין שמנחתו לא ענתה...לתת הופך להיות מאוד מסובך כאשר אנחנו מתבקשים לתת. על איזה רקע של יחסים אנחנו מתבקשים. ההיענות שלנו כבר אינה תמימה. כלומר מצב היחסים בינינו יקבע במידה רבה את יכולותינו הן לבקש, הן להיענות לבקשות והן לתת מיוזמתנו.

לתת ולקבל הם מצבי נפש המייצגים בצורה מרוכזת את המצב האישי של אדם במערכת יחסים, אך בעיקר במצב זוגי. מה יותר קשה – לתת או לקבל?

• האם קשה לבקש כדי לא להיות במצב של נזקקות? של פגיעות?
• האם קשה לבקש כי לא נעים להטריח?
• האם קשה לבקש כי חונכנו שלא יאה לבקש?
• האם קשה לבקש כי כאשר אנחנו מבקשים אנחנו למעשה מוותרים על האפשרות שנקבל מבלי נבקש? ואז אם ביקשנו זה כבר "לא שווה?

גברים ונשים תופסים את ערך הנתינה והקבלה באופנים שונים מה שיוצר מורכבות עוד יותר גדולה וגם קצרים בתקשורת.

המחקרים וגם המציאות החדשה ביחסי המינים מלמדים שכאשר אנחנו מדברים על קבלה ונתינה, המשקל הגדול של חוויות אלו קשור למשמעותם הרגשית, לאופיים של היחסים. הגדרת המחויבות התרחבה למצבי נתינה וקבלה מעבר לחלוקת תפקידים, גם ליחסים הרגשיים ולחלוקת הכוח בין בני הזוג.

תחושת ההדדיות מגולמת בתפקידים המתחלפים בין נותן/ת ומקבל/ת, מורה ותלמיד/ה.כאשר היא מתקיימת חווית הנתינה והקבלה לא רק שלא מחלישים אותנו, אנחנו מועצמים כבני אדם, שכן אין כמו בחוויה זו כדי להדגים את אנושיותנו במיטבה.

לא פחות חשוב זה לדעת לקרוא, לברר, לדובב, להתעניין, לקלוט, לראות – את זולתנו, את תמונת הצרכים שלו. אנחנו זקוקים ל"תנאים של חיבה" כדי לתת ולקבל. אנחנו זקוקים לאווירה שיש בה חום ונדיבות אנושית. כי לתת ולקבל למרות שהם ההתנהגויות הכי אנושיות ומבטיחות חיים שיש, הם לא מובנות מאליהן בעולם שלנו, התחרותי, המאויים, והמאיים.

אפילו בין בני זוג. הם צריכים לייצר את המנגינה הנכונה, לכוון כול פעם מחדש את מיתרי הלב. לשים לב לניואנסים.