קשר בינדורי במשפחה המודרנית/ד"ר רבקה נרדי, מכון "דיאלוג" על בסיס הרצאה בקתדרה רחובות, 29/3/2015

 

קשר בינדורי במשפחה המודרנית

ד"ר רבקה נרדי, מכון "דיאלוג"

על בסיס הרצאה בקתדרה רחובות, 29/3/2015

 

למי מאיתנו אין חזון, מודל ברור של משפחה? לפעמים זו המשפחה שלנו שדמתה לשבט. לפעמים דווקא משום שגדלנו במשפחה קטנה או מפורקת אנחנו מעתיקים בדמיוננו את מודל המשפחה הענקית שביטויה מגיע לשיא בשני החגים הגדולים: ראש השנה וליל הסדר. יהיו שילעגו למודל הזה בציינם כמה זיוף והעמדת פנים יש בו שהרי ידוע לכול כי משפחות מחזיקות בתוכן כל כך הרבה קונפליקטים שהפער בין החזון למציאות שם ללעג את הפנטזיות שלנו.

ויהיו גם אלו שמרגישים שהם בשוליים. הנשים והגברים שכבר מזמן הגיעו לפרקם אך לא בנו משפחה משלהם, וגם הוריהם המביטים בהם בעיניים כלות ובצער, צערם שלהם, על אי מימוש החזון שכה חלמו עליו.

בדברנו על קשר בינדורי אנחנו נכנסים לעולם מורכב, ייצרי, רווי ברגשות של כמיהה לצד אכזבות וכאב.

 

***

חזון המשפחה המורחבת

 

"כמה אתם בליל הסדר…? איזו מן שאלה זו, תמיד תהיתי על כך. למה איכפת לאנשים לדעת כמה נהיה בליל הסדר תוך שהם מדגישים בגאווה את "המספר" שלהם. המספר מעיד על משפחה גדולה, מלוכדת, משפחה "שווה",  שבט לתפארת. על רקע זה אין פלא שלא מעט נשים (בעיקר) משיבות בביישנות את "המספר" שלהן כאשר הוא חלילה חד ספרתי…

לפני כמה שני כשבן זוגי ד"ר חן נרדי ואנוכי הנחינו לסרוגין קורס בנושא קשר בינדורי נהגנו לבקש בפגישת ההכרות שהמשתתפות והמשתתפים יציגו את עצמם.  מחזור אחרי מחזור האופן בו נשים (בעיקר) הציגו את עצמן היה מעלה בי חיוך. לאחר הצגת שמן ומספר ילדיהן היו מדגישות את מספר הנכדים. הגדילה לעשות אחת המשתתפות כשנקבה במסר חמש עשרה למספר נכדיה. קריאות התפעלות נשמעו מכול עבר. ואני, שלבושתי באותם ימים אף לא היה לי נכד אחד להתפאר בו, הייתי מציגה עצמי כמעט בהתנצלות, מחוייכת משהו. המסר היה ברור. מה שיותר – יותר טוב.

משפחה גדולה מייצגת כוח. משפחה גדולה מייצגת הישגים. היא משדרת לעולם – הצלחנו! כך אנחנו רוצים להאמין. אנחנו שואפים שמשפחתנו תהיה לא רק גדולה אלא גם מלוכדת. אנחנו מסתירים את הבושות על ילדים שהתנתקו, את הגרושים המכוערים, את הסכסוכים. אנחנו מתרפקים על ימים של תום ילדות כמו גם על זיכרונות של ימים עברו בהם משפחה הייתה משפחה, כלומר הייתה ערבות הדדית, עזרה, קרבה, לכידות. זיכרונות אלו מהמשפחה היהודית של פעם שעברו כמעט מן העולם עולים לנו מול העיניים כשאנחנו נחשפים לסיפוריהן של המטפלות הפיליפיניות המטפלות ביקירינו הקשישים. כך אני נחשפתי לחייה של המטפלת הצעירה של אמי הקשישה שכבר שבע שנים רחוקה מבני משפחתה, שולחת להם כסף מידי חודש בחודשו וחוסכת לקניית בית בבוא היום כאשר תחזור למולדתה להינשא לבחיר לבה. היא נבחרה מבני משפחתה למלא את השליחות הזו. הפועלות והפועלים הזרים ממשים את עיקרון הערבות ההדדית שאנחנו כבר מזמן שכחנו. ואנחנו מוסיפים חטא על פשע כי גם אין לנו הערכה וכבוד לאנשים אלו. עבורנו הם שקופים, "פראיירים" של החיים.

הרומן היפה "אשת הסנדלר" מאת אדריאנה טריג'יאני, סופרת אמריקאית ממוצא איטלקי (תורגם לעברית הוצאת ידיעות, 2013) מתאר משפחה שאחת מבנותיה יחד עם האב הגרו בראשית המאה העשרים לארצות הברית כדי לסייע כלכלית. הווי המהגרים האיטלקים של ראשית המאה העשרים הזכיר לי, איך לא, את הווי המהגרים היהודים שנהרו ממזרח אירופה לאמריקה הגדולה. המשפחה עמדה במרכז החיים.

העולם השתנה ואפילו שנדמה כי נפרדנו מחזון המשפחה הגדולה והעדפנו את הפרטיות על פני השבטיות, את המשפחה הגרעינית הקטנה על פני המשפחה הגדולה, בחגים, ובאירועים חגיגיים אנחנו חוזרים אליה. חזון המשפחה הגדולה, כמו דגל, מייצג עבורנו משאת נפש. החזון הזה הוא משאת נפש גם להורים שילדיהם לא נישאו, שילדיהם לא הסתדרו בחיים, שילדיהם לא הקימו משפחות מסודרות, שילדיהם ממשיכים להיות נתמכים כלכלית על ידם, שילדיהם חריגים באיזשהו אופן. אי מימושו של החזון יוצר מצוקה ותחושת תסכול וכישלון.

 

הפער בין החזון והמציאות

עוד טרם שנשאנו, במפגש הראשון בין משפחות המוצא שלנו או במפגש בני הזוג עם משפחת המוצא של בני זוגם/ן מתגלים הסדקים בין החזון למציאות. אנחנו פוגשים בני אדם בשר ודם. אנחנו פוגשים חולשות, דעות קדומות ודפוסי התנהגות בלתי מוכרים לנו. המציאות הולכת ונהיית יותר ויותר מורכבת כאשר נולדים ילדינו. המשפחה הופכת להיות לא רק מקור לנחמה וביטחון אלא גם לא פעם למקום ייצרי מלא מאבקי כוח. הניגוד בין פנטזיית המשפחה כמקור המרכזי לאהבה ותמיכה לבין המציאות יוצר תחושת מצוקה ואכזבה גדולים. אנחנו מגלים לתדהמתנו עוד בהיותנו ילדים כי הורינו אינם מושלמים וכול יכולים. אנחנו מגלים את הקנאה על אפליה שחווינו בחיק משפחתנו, אנחנו חווים את החרדה שלא תעזוב אותנו, חרדת הנטישה, אנחנו מגלים כי לעתים בני משפחתנו הם האויב הגדול ביותר שקם עלינו.

האמנות הכתובה ניזונה מהקונפליקטים הענקיים הללו. אזכיר כמה מחזות מוכרים: "חתולה על גג פח לוהט", מאת טנסי וויליאמס, 1955, "המלך ליר" מאת ויליאם שקספיר (1605), "אבא גוריו", מאת אונורה דה בלזק, 1835, מירל'ה אפרת, מאת יעקב גורדין, 1898 (מבוססת על מחזהו של שקספיר "המלך ליר"), "בית מרקחת שטרן-בלום" מאת גורן אגמון, 2014 (מחזה שהועלה בבית לסין).

גם האגדות מספרות לנו את מה שלא רצינו לשמוע שמתחולל במשפחה. על האם החורגת, על האב החורג, על האחים החורגים. האגדות מספרות סיפורי זוועה כי שם מותר. האם החורגת הרעה הכולאת את ילדיה החורגים, המתעללת בהם המתחרה הבתה החורגת מעצימים את גודל הרוע הטמון באותם דמויות שאמורות להעניק לנו ביטחון. בהשימנו את הרוע על "הורה חורג" אנחנו מרחיקים אותו מההורה הביולוגי, בעיקר מהאם, שהיא לעולם תשמר בתודעה החברתית כ"גדולה מהחיים".

 

מודלים שונים של משפחות

השמרנות, הגישה המסורתית למודל המשפחה אמורה לשמור עלינו, אך היא גם זו שמביאה עלינו מצוקה. בעשורים האחרונים נולדו מודלים חדשים של משפחה שנותנים ביטוי לחופש האישי של האדם לבחור את בחירותיו הן בהעדפותיו המיניות והן באורח חייו.

כמה דוגמאות:

משפחה של בני זוג גברים או בנות זוג נשים, משפחה חד-הורית של אישה, משפחה חד הורית של גבר, משפחות ללא נישואים, נישואי תערובת בין בני דתות שונות, חיים בקומונות, נישואים פתוחים, נישואים בשלישיות, נישואים "לחוד וביחד", בהם בני הזוג מתגוררים בבתים שונים, לעתים במדינות שונות. אפילו משפחה בעקבות גירושים כאשר היחסים הטובים נשמרים עם כול המעורבים משני הצדדים מעוררת לעתים תמיהה…

למותר לציין כי הרצון שלנו במשפחה גדולה ומלוכדת מזמין אותנו להרחיב את הלב והמודעות לאפשרויות חדשות.

 

ההיצמדות למודל אחד ויחיד מולידה סבל משום שהיא מנסה להילחם בכוחות חזקים שאי אפשר לנצחם – כוחות השינוי. הניסיון לנצח בכול מחיר, לשמר את המוכר ולדחות בזעם את האפשרויות החדשות מייצר זעם, נקמנות, אומללות. אנחנו עלולים להרוס כול חלקה טובה ביחסינו עם ילדינו שאינם עומדים בציפיות.

 

ערכים חדשים

 

לפעמים כשאני צופה בסרט תקופתי המספר סיפור על חיי אישה שהתרחשו רק לפני כמאתיים שנה אני נדהמת מעוצמת השינויים שעברנו כחברה מאז. לא רק שהשתחררנו מכבלים רבים העולם כולו שינה את פניו. קשה להאמין. ומדובר לא רק בטכנולוגיה. אלא בעיקר בערכים. אנחנו כחברה לומדים להכיר את עצמנו כבני אדם. חקירת הנפש הובילה אותנו להבין הרבה יותר את צרכינו הרגשיים ולבטא אותם. רעיונות על זכותנו לחופש, לשוויון, לאושר אישי, שהיו נעדרים כמעט לגמרה מהשיח הציבורי חדרו למודעות שלנו, האישית והציבורית, יותר ויותר עד שאפשר היה לממשם, אם כי רק בחלקם, לצערנו). והמשפחה עברה מהפך של ממש.

 

"למה שלא נגור כולנו  ביחד???"

 

רק לפני עשורים בודדים נהוג היה לחשוב כי אימהות נכנסות לדיכאון עם עזיבת ילדיהן את הבית. כך גם אני האמנתי כאשת מקצוע כשילדיי היו צעירים עדיין. לקראת כתיבת אחד מספריי שעסק בסוגיה זו שוחחתי עם נשים וגיליתי לתדהמתי המשועשעת קמעה כי הן לוחשות לי בביישנות את "סודן", שלמעשה הן שמחות מאוד שילדיהן עוזבים את הבית. "הסוד" השמור הזה בשנות התשעים הפך להיות גלוי יותר ויותר עד כדי הפיכתו לקלישאה ומקור להתבדחויות פומביות. אוי לנו ההורים שילדינו הגדולים חוזרים הביתה כי המצב בחוץ קשה… את תלונותיהם של הורים רבים שמעתי בחדר הטיפול ועם השנים גם ראיתי לא מעט סרטי קומדיה בנושא המצחיק/עצוב זה. מי היה מאמין שמצב הכלכלה העולמי יחזיר את הילדים הביתה, למורת רוחם של הוריהם. הצורך בפרטיות, ברווחה המגיעה לאחר גידול הילדים הפך לכה לגיטימי עד שחזרתם של הבן או הבת הביתה מאיימת, מעיקה. ומאידך התרחקות ייתר של ילדים שנשאו והקימו משפחות מעיקה אף היא. על ההורים. הילדים רוצים משפחה נבדלת, עצמאית. מי היה מאמין כי מה שעד לא מזמן נחשב לביטוי של לכידות משפחתית וערבות ההדדית ייתפס כמיושן, כמאיים על עצמאותה של המשפחה הצעירה שרוצה להתרחק ולהתבדל ממשפחות המוצא שלה.

אבל כמו הרבה דברים בחיינו גם סוגיה זו אינה צבועה בצבעי "שחור – לבן". היא מעלה מתוכנו קונפליקטים ישנים וחדשים.

מגורים משותפים מעוררים כאמור חלחלה לא רק בקרב ילדינו, אלא גם בקרבנו. רובנו גדלנו על ברכי קידוש הפרטיות והאינדיבידואליות.

 

ערכי המשפחה המודרנית – אוטונומיה וריבונות עדיפים על לכידות משפחתית וערבות הדדית

 

שנות הששים של המאה הקודמת העצימו את השינוי שהחברה האנושית עוברת בדורות האחרונים – לכיוון של דמוקרטיזציה של הפרט, השוואת מעמד האישה למעמדו של הגבר, מאבק בגזענות, חיזוק זכויות האדם, הפרטיות מעל המשפחה כיחידה הומוגנית. כיום ערכים אלו הם כה מובנים מאליהם עד כי אנו החילונים המודרניים, בעיקר בני מעמד הביניים תוהים איך בכלל אפשר היה אחרת. אמש צפיתי בכתבה בחדשות ערוץ 2 המספרת את סיפור חניכתן של נשים צעירות לאימהות המודרנית – לא באמצעות אמהותיהן אלא בעזרת יועצות חיצוניות המעניקות להן יידע ומיומנויות היישר מהעולם העכשווי – הנקה, שנת לילה, עיסוי הגוף, טיפול בגזים, גמילה, שימוש נכון במנשא… הכול. ניסיון חייהן של האימהות כבר לא מעניין כול כך, לא רלוונטי. נשים שנעזרו בשעתן באמהותיהן וראו בהן מקור לתמיכה ועצה עומדות נדהמות וגם נעלבות כאשר הן נהדפות בזלזול מה על ידי בנותיהן שיודעות "יותר טוב". ככה זה.

זהו קו שבר להורים המבוגרים שציפו לרגע הולדת נכדיהם וחלמו על שותפותם. שאלות חדשות עולות: מהי שותפות בעיני ההורים, מהי שותפות בעיני "הילדים" שזה עתה הקימו משפחה.

 

מחדר הטיפול:

 

צעירים בעלי משפחות מספרים לי על לחץ של הוריהם לבקר כול שבוע. להביא את הנכדים. הצעירים חשים מועקה. הם רוצים בעזרת ההורים אך לא במעורבותם היתירה המניבה לפעמים התערבות. לא ולא.

הורים מבוגרים מספרים בכאב על תחושת מידור מחיי ילדיהם. "לא מספרים" להם שום דבר. מקבלים החלטות מבלי להתייעץ, גרים רחוק, נוסעים לחופשות בחו"ל מבלי להתחשב בחגים ועוד. לאחרונה חגגנו את חג הפסח. העיתונים מלאים בתקופה זו בכתבות רבות גם על יחסי הורים ילדים בעיתות חג. אחת הכתבות ספרה על ריבוי מקרי האשפוזים של הורים קשישים על ידי ילדיהם הנוסעים לחגוג את החג בחו"ל. מסתבר, כך על פי הכתבה שאין זו תופעה חריגה…

לפעמים קונפליקט זוגי מושפע מהלחצים הללו. הבן או הבת רוצים לרצות את ההורים על חשבון בן או בת הזוג. בשנות עבודתי כמטפלת זוגית אני פוגשת בני זוג המאשימים זה את זו באי נאמנות לזוגיות, בהעדפת "שקט תעשייתי" עם ההורים על חשבון האינטימיות הזוגית. קונפליקט זה המכונה "קונפליקט הנאמנויות" טומן בחובו הרבה יותר ממה שנראה לעין.

והתוצאה – תחושה של תסכול. מאמץ לשמר. פחד ממריבות. לפעמים נוצר קרע.

 

תופעת הגילנות – אפליה נגד מבוגרים (מילה מכובסת ל"זקנים")

 

ב2011 פרסמתי רשימה באתר שלנו תחת הכותרת "גילנות" (1). להן כמה שורות משם:

 

"חברת רנו ערכה אירוע חגיגי לנשים, לקוחות החברה, שקנו מכונית מחברתם השנה. מטרת האירוע סקר שביעות רצון. האירוע נערך ב 25.8  השנה, 2011, ברחוב הארבעה בתל-אביב .במהלך השיחה עם לילך, אחת המארגנות, התברר לה שחברתי ועוד אישה שהוזמנה איתה, הן מבוגרות, כלומר עברו את גיל שבעים. לא חלפה שעה מאז הוזמנו, חברתי וחברתה קבלו שיחת טלפון בה הודיעו להן על ביטול ההזמנה, מפאת גילן. בהודעה אף לא ניסו להסתיר את המניע. חשוב לציין שגברים מעל גיל שבעים הוזמנו וכמובן התקבלו לאותו אירוע שיוחד לגברים."

 

אין ספק. מעמדם של המבוגרים ירד. האפליה מתבטאת בכול צורה אפשרית. בחדר הרופא, יפנו למלווה של האיש או האישה הקשישים כמו היו הם שקופים, לא כשירים, בעלי מגבלה שכלית. כך כמובן בבית חולים ומול הרשויות. אבל לא רק. זכורה לי אפיזודה קטנה כאשר נכנסתי עם בתי למעדנייה והמוכר ניהל דיאלוג ער עם בתי מה אני ארצה לקנות. נדרשה לי דקה כדי לזהות את המצב הגרוטסקי ובעזרת הומור שגייסתי לעזרתי חילצתי את שלושתנו מהמבוכה.

האם כבוד אב ואם נשמרים באופן אוטומאטי – "כבד את אביך ואת אמך"? התשובה לצערנו לא. ילדינו מכבדים אותנו רק אם לדעתם "הרווחנו" את כבודנו. ילדינו לוקחים בחשבון את עצותינו לא משום שאנחנו ההורים בעלי ניסיון אלא רק אם הם מתחברים לערכים שלנו. ילדינו גם מנהלים איתנו ספר חשבונות על מה שהיינו או לא היינו עבורם בילדותם.

ילדינו הם פרי הערכים החדשים הנותנים כבוד לאדם באשר הוא ולא משום גילו.

אפשר לראות תופעה זו ביחסם של ילדים גדולים להוריהם הקשישים, בבתי אבות (כמה מהם מבקרים ותומכים), בסכסוכי ירושה שעוד ניגע בהם בהמשך.

סיבות רבות לירידה החדה במעמדם של הקשישים בחברה. אחת מהן נוגעת לשינויים שעברה המשפחה ממשפחה שבטית בה המבוגרים נהנים מסמכויות ופריוילגיות, למשפחה גרעינית השואפת לעצמאות והתבדלות ממשפחות המוצא. גורם נוסף נוגע להתפתחויות הטכנולוגיות המפליגות שלא רק האיצו את קצב החיים ואת דרך ניהול העניינים האישיים והמקצועיים אלא שמו ללעג את ניסיון חייהם של הקשישים שאינו רלבנטי לכאורה לחוכמת הטכנולוגיה.

 

כמה נתונים מויקיפדיה:

·         בעבר הקשר בין דורי היה משמעותי יותר מהיום, והזקנים בדרך כלל התגוררו בקהילה ובסמוך משפחתם. המפגשים הרב דוריים היו רבים – בבית הכנסת, בבניין, בשכונה ועוד..

·         כיום אוכלוסיית הזקנים (מוגדרת כמי שגילו 65 ומעלה) בישראל מונה כ- 804,500 איש ומהווה כ-10% מכלל האוכלוסייה. מאז שנות החמישים, קצב הגידול של אוכלוסייה זו היה כפול מזה של האוכלוסייה הכללית.

·         97% מתוך הזקנים חיים בקהילה, כלומר לא בבתי אבות או במסגרות מוסדיות אחרות. כמו כן כרבע מהם חיים לבד.

·         עם העלייה בתוחלת החיים, שינוי במבנה המשפחה המסורתי והתפתחות הטכנולוגיה המהירה נחלש הקשר הבינדורי בתוך המשפחה, הקהילה והחברה.

·         לעתים קרובות זקנים נתפסים כחלשים וסובלים מגילנות. מציאות זו יוצרת נתק בינדורי.

 

המעבר ממשפחה גרעינית למשפחה רב דורית

 

דימוי של מעבר פסיכולוגי כזינוקו של לוליין על טרפז, המרחף בין נקודת זינוקו לנקודת נחיתתו, מוצא חן בעיני. הוא מדויק. התחושה היא של ריחוף מרהיב אך גם רווי אימה. האי וודאות ממתינה. זוג מתחתן, לכאורה הם ממשיכים את חייהם כרווקים חופשיים עד שנולד הילד הראשון והם הופכים משפחה. זו נקודת ההתחלה. ובשגרת החיים אצל רוב הזוגות נולדים עוד שני ילדים (בממוצע) והרי הם כבר חמישה. השנים חולפות הילדים גדלים וביום מן הימים יגלו ההורים, ואולי קודם לכן ילדיהם יגלו, כי דפוסים שונים שהפכו לשגרת היחסים בין ההורים לילדיהם כבר אינם עובדים יותר. הילד הפך בהדרגה לאדם בוגר. השינוי, אם לא התרחש בהדרגה ואם ההורים לא השכילו להיפרד מדפוסי הורות ההולמים גידול ילדים צעירים, הופך למכריע. משבר המעבר.  הצורך להיות ריבון ולקבל החלטות עצמאיות מתחיל הרבה קודם, עוד בילדות הצעירה, רק שאז הסמכות ההורית מכריעה צורך זה שהוא לגיטימי שהרי ההורה, המבוגר האחראי יודע טוב יותר מה זקוקים ילדיו הקטנים. אבל אפילו אז אם כפיית הרצון ההורי נעשית בנוקשות יזכור הילד בימי בגרותו את תחושת הדיכוי ולעתים יגרור איתו זעם עמום לכול חייו. לא כול שכן בגיל ההתבגרות כאשר הצורך להגדרה עצמית הופך להיות כורח הישרדותי לצמיחה בריאה לימים שיבואו. קונפליקטים אלו המוכרים בכול משפחה יכולים להפר את האיזונים העדינים כאשר הילד הופך לאדם בוגר. הוא יעמוד מול הוריו (לא תמיד) ויתבע בתקיפות את צרכיו בהתבדלות ובריבונות. ואלו שמתוך פחד חוששים מעימות עלולים לשלם את המחיר, לעתים בתגובה קיצונית של התנתקות, התרחקות רגשית או לחילופין צייתנות פאסיבית המשלמת מחיר יקר ביחסיהם הזוגיים.

 

קשיי פרידה – דוגמאות מחדר הטיפול

כך למשל מתלוננת אישה בכאב על שינוי דרמטי ביחסו של בנה אליה שמאז שנישא הוא בקושי מדבר איתה. בעבר היו יחסיהם מאוד קרובים. היא אולי מבינה מהראש כי הוא זקוק להתרחקות כדי לממש את דבקותו באשתו, כמאמר הידוע  – "ועזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". תובנה חכמה זו שהיא עתיקת יומין קשה להפנמה וביצוע גם בימינו אלו. הפרידה קשה לשני הצדדים. המעבר מבשר היפרדות של הילדים מחיק ההורים המגונן, מהתחושה של "ילדים" ולהורים זה קשה כי הוא מבשר מעבר לחלק המבוגר של החיים. הוא מאיים. ההורים מפחדים שהילדים יורחקו מהשפעתם. קשיי הפרידה יוצרים את התופעה המוכרת המכונה קונפליקט נאמנויות – למי אהיה נאמן יותר למשפחת המוצא שלי או לבן או בת זוגי?

בחדר הטיפול אני פוגשת לא מעט זוגות שקושי זה גורם למשבר בנישואים. אני פוגשת שוב ושוב בני זוג הנושאים שנים רבות את פצעי קונפליקט הנאמנויות. כך סיפורה של אישה המתלוננת שלאורך כארבעים שנות נישואיה משפחת בעלה לא קבלה אותה ולמעשה הציקה לה. בעלה תמיד היה לצד משפחתו. זו הסיבה לדעתה לגירושיהם.

נאמנותם של בני הזוג למשפחת המוצא שלהם על פני בן או בת זוגם נובעת לא רק מהרגל הצייתנות שהשתרש או מכיבוד אוטומאטי של רצון ההורים. לעתים נכנס שיקול אינטרסנטי מחושב כגודל הסיכוי לירושה גדולה. ולעתים זו דרכם של בני זוג לשרוד זוגיות רעה בהישענם על משפחת המוצא שלהם לצורכי תמיכה והישרדות.

 

 

המעבר הנכון – מהורות סמכותית להורות מלווה

קונפליקט הנאמנויות היוצר סבל רב לכול המעורבים הוא לא בלתי נמנע. אם רק ישכילו ההורים להגמיש את עמדותיהם ויעניקו את המרחב הדרוש לילדיהם להתפתח ולהשקיע במשפחתם החדשה תוך שהם מעניקים לילדם את ברכת הדרך. רגש האשמה המייצר תוקפנות והתרחקות נובע מאי קבלת אותה ברכת דרך הורית. טיבם של יחסי הורים ילדים שהיא ממילא רוויה רגשות ומחויבויות רגשיות עמוקות, שאם מוסיפים לכך את קונפליקט הנאמנויות (הנובע מאי קבלת ברכת הדרך) הופך לכאוס פנימי. ולכן כה חשוב לעבור מדפוסי הורות בעלי שליטה ותובענות גבוהים לליווי, תמיכה, הקשבה. להפנים שהיחסים הם בין שני בוגרים. המקום של ההורות הבוגרת הנבונה בעלת הניסיון יישמר בתנאי שרמת השליטה והביקורתיות תצטמצם לגמרה.

ואין זה פשוט כלל ועיקר. ההרגלים הישנים תופסים אותנו בגרוננו. אנחנו כול כך רוצים להמשיך "ולומר להם", "לייעץ להם". ניסיוני האישי והמקצועי לימד אותי כי כאשר אנחנו משכילים להניח, נוצר מרחב חדש. ככול שנתחבר אליהם בסגנון "גלישה על גלים" (מטאפורה שעוזרת לי את מלאכת ההתחברות נעדרת השיפוט) כך הם יחושו שאנחנו כתובת להתייעצות. הם יפנו אלינו כי יאמינו שאנחנו רואים באמת את הצרכים שלהם ולא שקועים בפחדינו ובדעותינו הקדומות. כך לגבי בחירתם בן או בן זוג, החלטה הנוגעת לעתידם או אפילו עניינים של יומיום.

להבין שילדינו הפכו לאנשים בוגרי, שמי שהם כבר לא בשליטתנו.

 

כשילדינו לא נישאים או מביאים ילד ללא נישואים או…

שנת 2015. כה רבים הצעירות והצעירים הנישאים בגיל מאוחר או בוחרים לא להינשא או חיים יחד ומוותרים על טקס הנישואים, או נישאים ובוחרים לא להביא ילדים לעולם, או רווקים ורווקות בעל כורחם כי הנסיך או הנסיכה מתמהמהים להגיע…או בוחרים בהורות ללא נישואים.

ועדין… ההורים רוצים שהכול יתנהל כמו פעם, על פי סדר הדברים המוכר והנורמטיבי. ילד גדל ומגיע לפרקו, מתחתן ומקים משפחה. אני פוגשת אותם את ההורים שתגובותיהם לילדיהם החורגים מסדר הדברים הרצוי, נעות מהכחשה, דרך רחמים עצמיים, מצוקה וחרדות, הצקה לילדיהם שיתחתנו כבר ויהיו "נורמאליים". אומללות מלווה בתחושת כישלון ולעתים גם כעס גדול.

העובדה שההורים חווים צער וחרדה ממצבם של ילדיהם הוא מסר בפני עצמו. מסר האומר "אתה כישלון", "את לוזרית", "אתם אכזבה".

הצעירים הישראלים אינם שונים מעמיתיהם בעולם המערבי. התבגרות מינית מוקדמת לעומת התבגרות רגשית מאוחרת, אם בכלל. להלן קטע מעובד המנתח את התופעה:

 הישראלי: פרקי מחקר, מאת גיא פריבס (באינטרנט)Yמתוך דור ה

בעבר, העולם הביולוגי והחברתי כפה על הפרט התבגרות מהירה, שכן בשלב מוקדם בחייו היה עליו "לעמוד על הרגליים" ולדאוג לעצמו ולקרוביו. היום, בעולם שבו ילדים חיים זמן ממושך בתוך סביבה מוגנת ומגוננת, וכאשר התפתחותם הארוכה מהונדסת על ידי כל כך הרבה סוכני חברות, נוצר מצב חדש שבו הצעיר יכול לבחור "מתי הוא רוצה להתבגר", ומסתבר שרובם בוחרים לדחות את המועד.

הדורות שצמחו בישראל במאה העשרים התאפיינו במרכיב מרדני מובהק. הם העזו לבעוט במוסכמות היסטוריות מושרשות, והציעו אלטרנטיבות רעננות כמעט בכל תחום חברתי. דור הפלמ"ח ודור המדינה פיתחו את תרבות הקיבוץ ותנועות הנוער, שיצרו אלטרנטיבה למשפחה המסורתית הסגורה. הם שיכללו את תפישת העולם ואת סגנון החיים הציוני, והעמידו אלטרנטיבה חילונית מודרנית לעולם הדתי והגלותי..

דור מלחמת ההתשה ויום כיפור מרד בממסד הצבאי והפוליטי הוותיק, פתח את רוכסני הפוריטניות וייבא את בשורת הרוקנרול והפמיניזם מחו"ל. הם גם יישמו את הגישה ההומניסטית האנטי סמכותנית בבתי הספר ובמשפחה ופיתחו את התקשורת הביקורתית והנשכנית.

דור בוגרי מלחמת לבנון הראשונה פרץ מוסכמות כלכליות וטכנולוגיות, פיתח את תעשיית היזמות הבינלאומית והרחיב את תרבות המחאה והביקורת בעיקר באפיק הפסיכולוגיסטי. הם גם פרצו את גבולות הטיולים הישראלית, וייסדו את מסורת התרמילאות לארצות העולם השלישי.המרד אינו עוד כנגד הממסד אלא אישי. אם תרצו, אנוכי. גם תפיסת ההורות השתנתה. ההורים תומכים הרבה יותר. לאט לאט נולדה הפאסיביות המוכרת של צעירים המתבגרים לאט או מסרבים להיכנס לעולו של עולם המבוגרים.

– בעולם הקפיטליסטי והגלובלי היום, לכל אדם יש הרבה מאוד אלטרנטיבות שמאפשרות לו גמישות הן בתוך הארגון והן בין ארגונים. לכן יש בו פחות מתח פנימי לשנות את המבנה הקיים..

הורות לילדים בוגרים העומדת באינסוף מבחנים עלולה להיתקל במכשול הגדול מכולם – מכשול האי קבלה של ילדיהם שבגרו והיו לאנשים שהם נהיו.

 

המעבר השני – המפגש עם כלות, עם חתנים, עם משפחות המוצא של בני זוגם של ילדינו

התנגדות המשפחות

סיפורם של רומיאו ויוליה במחזה האלמותי של וויליאם שקספיר, סיפור אהבתם של נער ונערה מאוהבים שמוצאם משתי משפחות אויבות, סיפור שסופו מוות, הפך מזה דורות לסמל למחיר הנורא שמשלמים על התנגדות הנובעת מדעות קדומות. ולמרות החופש שקיים היום, חופש, לאין שיעור גדול יותר מאשר בדורות קודמים, החופש לבחור את בן הזוג בגלל האהבה, אנו עדים לקיומן של מסורות ישנות המבוססות על אותן דעות קדומות, על אותה חשדנות מהזר וממי שלא שייך למעמד "הנכון".

בחדר הטיפול אני שומעת מנשים וגברים שמשפחת בני הזוג שלהם לא רצתה אותם – בגלל פערי השכלה, גיל, צבע עור, שייכות אתנית, פערי מעמד חברתי, כסף או סתם "ככה"… בחדר הטיפול אני שומעת מהורים שמספרים לי בכאב ובכעס על בני או בנות הזוג "האיומים" של ילדיהם. איזו אכזבה. ברור שהורים לא רוצים לפגוע בילדיהם, אך העיוורון מונע מפחדים ומדעות קדומות שמוציאות התנגדות המגובה לא פעם בנימוקים "ראציונאליים". כגון: פערי גיל יזיקו, הבדלים תרבותיים יהרסו, פערי השכלה ומעמד…

חדר הטיפול חושף את הכאב הזה המלווה בזעם ופחד. לפעמים ההתערבות ההורית היא כה בוטה שגורמת לילדיהם לבחור "או – או". יבחרו באהבה יפסידו את משפחתם. יבחרו במשפחה – יפסידו את זכותם לאהבה. מצב בלתי נסבל של "מנצח – מפסיד".

ככול שהמשפחה יותר "שבטית" בהתנהלותה כך ייקשה יותר על ההורים לקבל את הנפרדות של ילדיהם הבוגרים. ערך המשפחה המלוכדת החייבת להציג חלון ראווה מושלם,  ימשיך להיות הערך העליון. הוא עלול ליצור גישה נוקשה ביחס לנפרדות של המשפחה החדשה של ילדיהם ואף ליצור דפוסים של התערבות שעלולים לחבל באוטונומיה של המשפחה הצעירה. גישה זו תערים קשיים על הדור הצעיר לבנות לעצמם חיים עצמאיים.

האתגר הגדול של משפחה הוא לכבד את זכותם של ילדיהם לבחור את בחיר לבם ולנהל משפחה עצמאית. זו זכות טבעית של כול אדם בחברה מודרנית.

 

יחסים בין כלה וחמות

רות המואביה המוכרת והנערצת על ידינו ממגילת רות הפכה לסמל. היא הכלה האידיאלית שהלכה במסירות ובנאמנות אחר חמותה תוך שהיא עוזבת את משפחתה. "כי אל אשר תלכי אלך". המציאות המוכרת יותר בחברה האנושית מספרת על יחסים בעייתיים בין כלה וחמות שלצערנו הניבו הרבה בדיחות מרושעות על החמות.

בחדר הטיפול אני שומעת על עוינות מתמשכת בין כלה לחמותה. הכלות הצעירות מתארות לי "איך היא מסתכלת עלי ומפלה אותי לרעה ביחס לכלות אחרות". איך היא ביקורתית ועוקצנית… עינה הבוחנת של החמות (שאולי קיימת לא פעם יותר בדמיונה של הכלה) מרחפת בחלל האוויר. כול משפט אקראי ייזכר, יידון לפרטיו ולמשמעותו עד דק, עם בן הזוג. כול ניד עפעף או הרמת גבה תיזכר כרמז ללגלוג או ביקורת. אני זוכרת אישה צעירה שהגיעה אלי לטיפול כדי לבדוק מדוע היחסים כול כך קשים עם שמסכנים את נישואיה. היא תיארה ביקורתיות גבוהה מבלי ששמה לב שגם לה גישה מאוד שיפוטית ועוינת כלפי חמותה. וגם ההיפך – החמות מתארת את הכלה האיומה… היא לא יודעת להתנהג. אין לה כבוד. היא שולטת בבעלה, כלומר הבן שלי הפראייר… הכרתי אישה שהסיטה את בנה כנגד אשתו אותה כנתה זונה… או אותה אם שמקוננת על בנה שהלך אחרי האישה "הטיפשה" שגם "לא יפה ומה בכלל הוא מצא בה" מבכה למעשה על האובדן. זכורה לי אישה שבאה להתייעץ מה לעשות. בשל יחסי ניכור עם חמותה גם בנה מתרחק ממנה וכך היא מפסידה את הנכדים. בכתה בייאוש.

למה? הרי לכאורה מתבקש היה ששתי הנשים יכרתו ברית. הרי זו טובת המשפחה. אולם להיגיון אין מה לומר כשהיצרים גואים. שתיהן חשות מאוימות. הצעירה חוששת על ריבונותה. היא חוששת מהתערבות בסגנון חייה, מהרהיטים שייקנו ועד מקום המגורים, ובוודאי התערבות בחינוך הילדים. החמות, האישה המבוגרת שלכאורה "הפסידה", שהרי בנה עזב ומצא את מקומו עם אשתו הצעירה, נלחמת כך נראה על מעמדה.  

האם זו קנאה? מאבק כוח? קושי להיפרד מהבן? כנראה גם וגם וגם.

אגדות העם מבליטות את הקנאה בין הצעירה שכוחה עולה לבין המבוגרת שמעמדה מידרדר.  "מי יותר יפה"… וגם מאבקי כוח על השפעה. בכול תרבות מכירים את התופעה אך מעניין היה לי לגלות כיצד מתמודדים עם הבעייה בחברות מסורתיות:

• בסין– ניסו לפתור בעייתיות יחסי חמות- כלה על-ידי מנהג של אימוץ הכלה המיועדת  עוד מהגיל הרך.

·         בטייוואן– נערך טקס נישואין בו החמות עונדת לכלה את טבעת הנישואין ולא החתן. בכך יש אקט סמלי: אם החמות מצליחה לענוד את הטבעת על אצבע הכלה – היא תהיה מסוגלת לשלוט בכלתה. אם היא נכשלת – לכלה תהיה עצמאות מסוימת בביתה החדש. הטקס גורם למאבק קצר בין שתי הנשים, ומהווה התחלה טקסית ליחסים החדשים ביניהן.
בבורמזית– הכינוי הניתן לכלה הוא " האישה המזיעה ,"כי עליה להזיע רבות כדי לרצות את חמותה.

 

בעבודתי כמטפלת אני מגייסת את כוחות החמלה. לראות זו את זו מבעד לסטריאוטיפים. להחליף את העין הביקורתית במבט מפרגן. לזכור את המאמץ, ההשתדלות, להבין את הפגיעות.

 

סכסוכים בתוך המשפחה

מה שאמרנו עד כה הוא הרקע לסכסוכים שעלולים ליצור קרע במשפחות טובות שרק רצו שיהיה טוב. לכך יש להוסיף מריבות בין אחים ואחיות על רקע קנאה, אפליה, פגיעה מצד בן או בת הזוג של האח או האחות, וכמובן מטעני עבר וסכסוכים כספיים.

המחזה שהזכרתי קודם "בית מרקחת שטרן-בלום" מתאר סכסוך כזה כאשר האם האלמנה מחלקת את רכושה בעודה בחיים.

אחת הסוגיות העולות מהמחזה היא האם להוריש לילדינו בעודנו בחיים? (2)

"קיימת אמרה ידועה האומרת: אמא יכולה לטפל בעשרה ילדים. עשרה ילדים לא יכולים לטפל באמא אחת".

הורים, לפעמים הורה יחיד, מורישים בעודם בחיים את רכושם לילדיהם, מטעמים של רצון טוב, לראות את חלוקת רכושם, שייעשה באופן שוויוני, תוך מתן מענה כלכלי לזקוקים לו. אולי הם גם רוצים להנות מהכרת התודה של ילדיהם, אולי חלקם רוצים לשלוט בתהליך, המניעים יכולים להיות מגוונים. התוצאה לצערנו חוזרת על עצמה לעתים קרובות מידי. ברגע שהרכוש עובר לידי הילדים ואיתה גם הריבונות נוצר אפקט שקשה לנבא אותו, אך אינו מפליא בהתחשב בטבע האדם. תופעות של חוסר נדיבות, אפילו קמצנות עד ניצול של אותו הורה שמסר את רכושו ומצפה לתמורה ראויה – כבוד, אהבה, מקום מגורים ההולם את צרכיו הפיזיים והנפשיים וכמובן רווחה כלכלית.  מתחילים להתמקח איתו על איפה "יתאים" לו להתגורר, מה "הולם" את גילו המבוגר, מהם צרכיו. ההתמקחות עלולה להיות מלווה בחשבונאות צרה, ולעתים אפילו בנקמנות לא מודעת (תלוי בטיב היחסים בעבר). כמובן שלא כך בכול המקרים. כאשר הרכוש מחולק ונשאר די והותר להורה לעשות בו רצונו, המצב שונה. למה זה קורה? ההורה שמחלק את כול

רכושו בעוד בחיים עלול לאבד הרבה מסמכותו הטבעית בעיני ילדיו. מצב זה עלול ליצור דינמיקה חדשה בין ההורים לילדיהם, בעקבות אובדן הכוח הכלכלי שלו ואיתה גם אובדן תחושת הריבונות שהיא כה חיונית לאנשים מבוגרים, ובמיוחד ביחסיהם עם ילדיהם הבוגרים. יש לזכור נתינה, רגשית כמו גם כלכלית,  היא זכות מבורכת לנותנים ולמקבלים, אך כשאינה באה עם גבולות ברורים היא עלולה ליצור יחסי ניצול. יחסי הורים ילדים לעולם לא יהיו סימטריים, ולכן נתינת רכושם בעודם בחיים מזמינה יחסי תלות מהכיוון ההפוך – מצב חדש הפוגע גם בהורים וגם בילדיהם.

מחזהו הידוע של ויליאם שקספיר "המלך ליר" ממחיש ומזכיר לכולנו את פוטנציאל ההרס הרובץ לפתחה של כול משפחה- גילוי היצרים האפלים המניעים את הילדים מתחת למעטה אהבת הורים, אהבת רכוש הגוברת על נאמנות. נכון, לא תמיד, לא אצל כולם."

הסכסוכים ממררים את החיים. תחושת ההחמצה והאומללות משפיעה על החיים. אחים שלא מדברים זה עם זה שלושים שנה. מאבקים בבתי משפט על ירושה. ילדים שמתנתקים מהוריהם או בקושי שומרים על קשר. טינה מתמשכת. רבות נכתב על כך, ספרות ואמנות הקולנוע והתיאטרון ניזונים מכך. אין כאב לב גדול מכך. אפשר למנוע זאת אם נניח ליצרים וננהל דיאלוג. ראיתי לשמחתי

משפחות גדולות שגם אחרי גרושים שמרו על יחסים טובים עם בני הזוג לשעבר ועם המשפחות. המשפחה לא רק שלא התפרקה היא התרחבה.

 

המעבר השלישי – להיות סבתא, להיות סבא

 

לפני שאנחנו הופכים לסבא ולסבתא אנחנו מדמיינים אותם, את נכדינו שטרם נולדו. הם נפלאים, מתוקים, רכים כול כך. קל לאהוב אותם. הם פיצוי על הרבה אכזבות, פיצוי על הזדקנות, פיצוי לעתים גם על עוגמות נפש שספגנו מילדינו. אנחנו מדמיינים גם את עצמנו, איך נהיה, איזו סבתא אני רוצה להיות… הדמיון לוקח אותנו (אותי) למגרשי משחקים, לספרי הרפתקאות, לחוויות תרבותיות, להמון חיבוקים ונישוקים ואהבה. וגם שיחות קטנות ומתוקות, ומתנות חמודות. הכול כול כך וורוד ואידילי.

האם אני שואבת את דמיונותיי ממציאות? האם בכלל יש לי מודל אמיתי?  גדלתי בדור שרובם של הסבים והסבתות יוצאי אירופה  נכחדו בשואה. נותרה לי רק סבתא אחת שנפטרה כשהייתי בת שמונה והיא דברה אידיש. במילים אחרות לא גדלתי על מודל המשפחה הגדולה. לא היינו "שבט". המודל שדמיינתי, איך זה להיות סבתא, היה זה של אמי, שהייתה באה אלינו לעזור פעמיים בשבוע. מין מודל "מאמה גדולה"… המודל שראיתי היה סבתא עם סירים. סבתא עם סינר. ריח של מאכלים. נוכחות יציבה. כמו אמא אדמה…

לפני כשש שנים נולד נכדי הראשון. הייתה לי פנטזיה איך אני תומכת, עוזרת, חיי משתנים. כמעט שכחתי שאני אשת קריירה, עובדת במשרה מליאה, חיי גדושים ומליאים בהמון מחויבויות מקצועיות וחברתיות וכמובן המשפחה. אבל ההפתעה באה כבר בבית חולים כאשר בתי הפצירה בי שאין צורך…הכול בסדר. היא יודעת איך. נדהמתי. שיתפתי כמה מחברינו וגיליתי שאני לא לבד בסיפור.

המעבר לסבתאות מפגיש אותנו עם דור צעיר שהמודל שלו שונה משלנו. האימהות הצעירות לומדות כאמור  ממומחים חיצוניים. הכול הן לומדות – מהנקה נכונה, דרך הרגעה, שנת לילה, משחקים, פיתוח קוגניטיבי ורגשי. הכול! ניסיון חייו של דור האימהות המבוגר כבר לא נחוץ כמו פעם.   

התהייה אינה חד צדדית, גם בנותינו תוהות "היכן הסבתא של פעם"? הן מצפות להרבה יותר… רק שלא ברור למה בדיוק?

הבנות והאימהות חוות פער בין הציפיות הפנימיות לבין המציאות. הארכת תוחלת החיים והעלייה התלולה ברמת החיים יצרו סבתא מסוג חדש – אישה צעירה יותר, עסוקה, לעתים עובדת עדיין במשרה מליאה. אבל היא רוצה. רוצה לתת הרבה יותר ממה שהיא יכולה וממה שבתה רוצה… מצב היוצר תהיות ולעתים גם אשמה.

בקורס קשר בינדורי שהנחיתי עם בן זוגי לפני כמה שנים, אותו הזכרתי קודם,  ראיתי פעם אחר פעם את רצונם העז של הנשים והגברים המבוגרים שכולם כבר היו סבים וסבתות, להצליח עם הנכדים. כמו בכך אמרו ללא מילים כי יתקנו עם הנכדים את מה שחלקם אולי החמיץ עם  ילדיהם. בדיאלוג שהתפתח אמרתי שאל לנו "לדלג" על ילדינו. הם מחכים לנו גם בבגרותם. חלקם הביטו בי בצער שהבהיר לי כי לפעמים בשבילם, להרגשתם, כבר מאוחר מידי. היחסים הופכים להיות מורכבים יותר ויותר ככול שהמשפחה גדלה. ילדינו רגישים ליחס שלנו לילדיהם, אולי הם חשים שאנו מפלים את הנכדים ילדיהם של האח או האחות. זהירות. מוקשים. בדרך אל נכדינו עלינו לגלות רגישות רבה לילדינו.

סבתאות במציאות המודרנית – כמה ואיך לעזור?  

רוב האנשים שמחים לעזור ורואים במשימת הסבתאות משהו נוסף שלא ראו להערכתי סבים וסבתות בני הדורות הקודמים – הם רוצים להיות מעורבים גם בכייפים של הילדים ובחינוכם. רוב האנשים בני דורי ששוחחתי איתם מספרים לי שהם מקציבים יום קבוע בשבוע המוקדש לנכדיהם. כך גם אנחנו אני ובן זוגי (פחות או יותר) יש שיבושי זמן, אנחנו אנשים עובדים.

אבל זה החלק הפשוט והקל. סוגיות אחרות צצות:

·         יכולת פיזית. כבר אין לנו הכוח שהיה לנו. אני מודה שלבן זוגי יש יתרון עלי שכן הנכד שלנו פעלתן מאין כמוהו וכבר מזמן הבחין שלסבא יש יותר מה להציע…

·         גבולות עם ילדינו כאשר דרישותיהם לעזרה ולשמירה על הילדים מתנגשות עם צרכינו.

·         מה נעשה אם נראה שילדינו נוהגים בנכדים באופן לא חינוכי ואף מזיק להם גם מהחינה הבריאותית? (כבר הזכרנו קודם סוגיה זו).

·         ועוד: האם נכונה טענתם של בננו או בתנו שאנחנו מפלים את הנכדים של האח או האחות שלהם?

שאלות קשות. אולי הקשה ביותר והבלתי מדוברת היא שאלת התחברותנו הרגשית לנכדינו. האם היא אוטמאטית? שוויונית? האם רגשותינו לילדינו היו ועדיין זהים? האם טענותיהם על אפליה רגשית או אחרת היא רק פרי דמיונם? פגשתי מעט מאוד הורים שהסכימו לשוחח על הנושא המביך הזה, שהודו שאין רגשותיהם שווים לילדיהם, גם לא לנכדיהם. אני משוחחת עם חברותיי ומגלה שאכן כך. "הילד הקטן לא מתחבר אלי", רק כשגדל התחיל לשים לב אלי", "הנכד מעדיף את בעלי". ועוד גילויים שמעידים על מציאות שמנפצת מיתוסים. סבתאות אינה מתרחשת בעולם סטרילי. כמובן שגם הורות לא. אבל אם עלינו היה להבין זאת ביחס לילדינו ולעשות מאמץ לקבל את מהותם, ולעתים קרובות כשלנו בכך, אולי קל יהיה לנו יותר עם הנכדים. לקבל את הילד הקטן, הנכד שלנו,  שלא מוצא בי, בסבתו עניין, לקבל ולאהוב ולחפש דרכים להתחבר אליו. לזהות את הקשיים שלהם, של נכדינו, בעודם קטנים, ולבוא אליהם מעמדת סובלנות השמה בצד את האגו הפגוע. כן, אולי קל יותר, כי אחרי כמה שעות של משחק אנחנו הולכים לביתנו. האחריות נשארת להוריהם.

 

הדילמות המרכזיות בשלב זה בחיינו

 

·         "כול ששי בערב הילדים אצלנו…"

·         "את כול הכסף שלי אנו נותנת לבתי שהתגרשה. אין לי גרוש לקנות לעצמי חולצה…"

·         "נתתי לבן שלי את רוב כספי הפנסיה שיפתח עסק. אני בלחץ לא נשאר לי כמעט כלום."

·         "אנחנו לא יכולים לצאת לחופשה. חייבים לשמור על הנכדים."

·         אין לי זמן לכלום. תכננתי לחזור ללימודים, לחזור לתחביבים שלי… אבל…."

אחד הפחדים היותר גדולים של הורים מבוגרים הוא שילדיהם הבוגרים, שחלקם כבר בעלי משפחות, לא ירצו בחברתם, שיתנתקו מהם, שלא יערבו אותם בחייהם, שיתחמקו, שינטשו… פער הדורות, מטעני עבר, תרבות משפחתית וסתם "חוסר זמן" שהם מסימניה של חברה מודרנית ותזזיתית תורמים למצב זה. כולם עסוקים. הורים מבוגרים רבים, אולי ביודעין ואולי לא משקיעים כסף וזמן ומשאבים אחרים כדי לקרב את ילדיהם. ארוחות ששי מושקעות, מתנות יקרות, עזרה כלכלית על חשבון הצרכים האישיים, שמירה על הנכדים, תשלומים שונים, לפעמים "משכורת חודשית" קבועה שהורים משלמים. זה אחד מסימני השעה בימים אלו שרכישת דירה הפכה לכמעט בלתי אפשרית שלא להזכיר את העובדה העצובה שקשה לגמור את החודש. אני משוחחת עם הורים רבים במסגרת עבודתי ורואה את תחושת המלכוד שהם מצויים בה. שנים רבות של עבודה שהייתה אמורה להביא לרווחה ולפינוי זמן אישי הלכו לטמיון. הכסף זורם לילדיהם שאינם מסוגלים להגיע לעצמאות כלכלית.

והתוצאה: שחיקה נפשית ופיזית, תחושת ניצול, מלכוד, תחושת "אין ברירה". או לחילופין כעס וביקורת.

האופציה להציב גבולות לנהל דיאלוג אסרטיבי וכנה עם ילדיהם היא לעתים מפחידה מידי.

 

הורות בשינוי, בצמיחה – לילדינו הבוגרים – התמודדות בונה עם מטעני עבר

גבר כבן שבעים מבקש את עזרתי איך יוכל לשקם את יחסיו עם בנו שאינו מדבר איתו למעלה מחמש עשרה שנים. ולמה שלא ידבר איתו – מה שמתגלה – זעם הנעורים, עלבון והשפלה. זיכרונות שאינם עוברים. במהלך הטיפול הגבר מוכן לזהות את טעויות העבר, אמונות שגויות על הורות עם רמת שליטה מאוד גבוהה, עם תפיסת עולם הקשובה לסרטי אימה מה יקרה לילדינו אם לא ילכו בדרכנו.

בספרנו המשותף שלי ושל בן זוגי ד"ר חן נרדי, "להיות דולפין" (3) הקדשנו פרק להורות. הקטע שיצוטט להלן מתאר את ההורות הכרישית, סגנון הורי כוחני המשליט משמעת תוך כדי דיכוי הילד והפחדתו. ההגבר המדובר לעיל שבנו ניתק איתו קשר לא הבין איך זה קרה. בעזרת תהליך של פסיכודרמה הוא התבקש לדבר את בנו, להשמיע את קולו, כמו היה הוא הבן. במהלך שלוש פגישות עשינו זאת, ולאט לאט עלו זיכרונותיו מהימים שהבן היה בגיל ההתבגרות. הוא היה אז באותם ימים אב קשוח, בלשון המעטה. וכך כתבנו בספרנו על מצב הנפש של אב שנשאב למצב הורי "כרישי".

"הסמרטוטופוביה היא אחד מסימני ההיכר של אבות כרישיים.  הפחד להיות "סמרטוט" – אב  שאינו עומד בתקן המצ'ואיסטי של "ראש המשפחה" – גורם  לגברים רבים להשקיע את מירב האנרגיה שלהם בהגנה על "כבודם הגברי". אחת התוצאות של ה"סמרטוטופוביה" היא מאבקי כוח בלתי פוסקים של האב עם האם ועם הילדים. דיון  ענייני עם בת הזוג על שיעורים פרטיים לילד, או על טיפול בבעיית ההתנהגות שלו בבית-הספר עלול לגלוש במהירות ל: "את לא תגידי לי איך לחנך את הילד" או "את לא מבינה שום דבר." כדי להוכיח שהוא עצמאי, עורך הסמרטוטופוב מפגני עצמאות מתריסים כנגד האם תוך שימוש בילדים. ככל שעצמאותו של הילד גדלה ושליטת האב קטנה, הופכים מאבקי הכוח לקשים ולמסוכנים יותר. האב מנסה בכל כוחו להחזיר את השליטה על ילדו, וכאשר אינו מצליח בכך הוא מעניש ונוקם. אבות שילדיהם חזרו בתשובה או חזרו בשאלה  או נטשו את האידאולוגיה הפוליטית שהאב חינך לאורה מחרימים, מנדים, מתעלמים, שותקים, לועגים ולעיתים אפילו מכים את ילדיהם המורדים. האם מנסה לתווך בין האב לילדו, אבל הופכת בעצמה ליעד להתקפות הכריש. עכשיו היא מואשמת על ידו לא רק בשיתוף פעולה עם "האויב" אלא אף בכך שהסטייה של  הילד נגרמה בשל "החינוך הלקוי שלך".  

הזעזוע של האב נגע ללבי. הוא לא היה מודע. הוא לא זכר. הוא רצה לתקן. הצעתי לו לכתוב מכתב לבנו. מכתב בו הוא מראה לבן שהוא מבין על מה ולמה הניתוק. מכתב שמבקש תיקון וסליחה. הוא כתב. קראתי את מכתבו כמו הייתי אני הבן. ורק כשחשנו שנינו שהמכתב כנה וטהור מכוונות זרות ומהצטדקויות מתגוננות נתנו אישור למכתב להישלח.

 

 

התמודדות עם שלוש תפיסות הוריות

בראשית שנות התשעים פיתחנו בן זוגי ואנוכי את המודל הדולפיני (4) המתאר בעזרת שלוש מטאפורות מעולם החי – שלושה דפוסי התמודדות עם לחצי החיים. כינינו אותם "היועצים" שלנו. "הסרדין" הקטן השוחה במים רדודים בלהקות ומסיים את חייו בקופסת סרדינים… הוא מייצג את הדפוס התבוסתני-פחדני, המחפש להיות אהוב , המנסה לרצות את כולם, הבוחר להיות "ראש קטן" והנמנע מהתמודדות ישירה. המוטו של הסרדין – העולם מלא סכנות ואם אתה רוצה לשרוד – ברח פן תיטרף" ביטוי של דפוס זה בהורות הוא פחד מהילדים, ניסיון לרצות אותם בכול מחיר.

היועץ השני הוא "הכריש" הגדול הבולע כול מה שנקרה בדרכו, הוא מייצג את הדפוס השתלטני, האלים, הכוחני, הנוקשה, הטורפני.

ביטוי של דפוס זה בהורות הוא הפחדה, הטלת משמעת ברזל, כפיית ערכים של ההורה על ילדיו, התערבות גסה בהחלטותיהם וענישה קשה במידה ואין יילדיו עושים כרצונו. המוטו של הכריש הוא – "העולם מלא סכנות ואם אתה רוצה לשרוד – תקוף פן תיטרף".

חשוב לציין כי הן ההורות הסרדינית והן הכרישית הן אוטומאטיות. הן קשובות לצווים סטריאוטיפיים על מה זה "ילד טוב", מהו "הורה טוב", מהי "משפחה טובה" – אמונות נוקשות רוויות בפחדים וזעם אם יש חריגה מהמודל "הנכון".

תקוותנו היא באימוץ היועץ השלישי שמיקומו במוח האינטליגנטי שלנו.  

היועץ השלישי, הדולפין, הוא נוצר בהשראת היונק הידידותי והעוצמתי הנחון בכמה תכונות שהציתו את דמיוננו. עוצמה המייצגת את האסרטיביות הנחוצה לנו כדי להתמודד באומץ ובישירות עם לחצי החיים, יכולת צלילה המייצגת את יכולותינו לצלול לתוך עצמנו ולזהות את הסרדין (הפחד) ואת הכריש (הזעם) ולהרגיעם. סונר, מעין אולטראסאונד המייצג את יכולותינו לראות מבעד, פנימה. אמפתיה. ביטוי של הדפוס הדולפיני בהורות מתוארת בהרחבה בספרנו "להיות דולפין". היא  מציעה לנו גישה אחרת לגמרה – הורות שיש בה יותר ליווי והדרכה מאשר שליטה. הורות שעוזרת לנו לגדול כבני אדם דווקא כאשר אנחנו פוגשים אתגרים מהסוג שילדינו לא מנפיקים עבורנו את החלום שרצינו. הורות שצומחת, שמתקנת, שמלמדת אותנו לקבל אחריות על מחדלינו, מלמדת אותנו להיות קשובים לאמת הפנימית של ילדינו לא רק לפחדינו.

בעזרת הדולפין הפנימי אנחנו :

·         מוותרים באופן מודע על סגנון ביקורתי.

·         הרבה יותר מפרגנים לילדינו על חלומותיהם.

·         מתנצלים על טעויותינו. אנחנו קשובים לטענות שלהם כלפינו.

·         אנחנו אסרטיביים, כלומר כנים בהבעת צרכינו ורצונותינו כמו גם מגבלותינו.

·         אנחנו מנהיגים את הקשר. לא מחכים שיתקשרו אלינו, שיתנו לנו תשומת לב.

·         אנחנו שמים גבולות בנועם ובנחישות.

·         אנחנו בוחרים בנדיבות כדרך חיים. וגם שומרים על הריבונות שלנו ביחס לילדינו.

 

 

 

עזרה כלכלית: על כסף ואהבה – הבלבול הנצחי שמוליד אשמה וזעם של הנותנים ושל המקבלים

 

על כוחו המפתה של הכסף אין צורך להרחיב מילים, כמו גם על נזקיו של העולם המהיר והתובעני עלינו בני האדם, הורים וילדים. אין זמן לאהבה. הכסף הופך תחליף מהיר: דמי כיס גבוהים, הרבה קניות, נסיעות לחו"ל, מותגים, סמלי יוקרה ועוד. ילדים לומדים מהר לקחת כסף והרבה כאשר חסרה אהבה ותשומת לב לעולמם. הם גדלים עם ההתניה הזו לתוך בגרותם.

בחדר הטיפול וגם מחוצה לו אני פוגשת את הבעיות משתי נקודות המבט – של הילדים וההורים.

 

דרישה כספית מופרזת

הכרתי משפחה. משפחה טובה ומבוססת. ההורים, אז בשמות הששים לחייהם. בנם נשוי עם שני ילדים ביקש את עזרתם בבניית ביתו. הם עזרו כמיטב יכולתם. אבל הבית שאב עוד ועוד כספים ולא היה להם. הבן איים שאם לא יעזרו הוא לא יתן להם לראות את הנכדים. וכך היה למשך כמה שנים. איך הסתיימה הפרשה הזו איני יודעת. יום אחד שמעתי שהבן ואשתו וילדיהם שוב פוקדים את בית הוריהם. איש לא דיבר ולא סיפר. אולי התביישו, אולי פשוט הניחו לעניין, כי הדיבור סכנה בצידו שיעורר מחדש את רגשות הזעם והעלבון ההדדיים.

ניסיוני המקצועי והאישי למדני שהתנהגות מנוכרת של ילדינו אלינו המוכנים לקחת את כספנו ואף תובעים אותו בגסות הוא ביטוי לזעם מתמשך על חסרנו של הדבר האמיתי. אהבה וכבוד. אנחנו כבר מזמן שכחנו את התנהגויותינו אל ילדינו בילדותם ובעיקר בתקופת ההתבגרות המרדנית, אנחנו כבר מזמן שכחנו את יחסינו אל סדר העדיפויות שלהם, אם זה בבחירת מגמה, מקצוע, בן או בת זוג, חברים. אנחנו כבר מזמן שכחנו את המילים הקשות שהטחנו בהם. הם זוכרים הכול! עכשיו כשבגרו הם לא רוצים לשמוע אותנו יותר, הם רוצים רק את כספנו.

זוג אנשים מבוגרים בטיפולי מספרים על תשלום קבוע לבתם הגרושה, מעין משכורת לאורך שנים. נכון, הם אנשים אמידים ויש להם בשפע. ובכול זאת… בבדיקה מעמיקה יותר נגלה כי יחסו של האב לבתו במהלך השנים היה כאל לוזרית מכול בחינה, גם כאישה. הוא נוכח לראות את כאב הלב שלה המצמרר רק לאחר שעבר שינוי ועשה מחוות של אהבה ותשומת לב מכבדת לבתו. לא אשכח איך ישבנו שלושתנו, זוג ההורים ואנוכי בחדר הטיפול, ובעינינו דמעות התרגשות כאשר קראה לנו האם את מכתבה הנרגש והאסיר תודה של הבת, אישה בוגרת, ואם בעצמה. מילים חודרות לב בעוצמתן הכנה.

ואם נדרש לנו עוד סיפור הריהו הוא על אישה המספרת לי על סכומי עתק שהיא ובעלה העבירו לבנם הנשוי, כולל קניית דירה ואשר לוותה בהרעת היחסים, לתדהמתה. רק בטיפול התחוור לה שעזרתה הכלכלית לוותה ברמת פיקוח כה גבוהה עד שהבן העדיף לנתק את היחסים. כן, לתדהמתה, משום שהאישה לא העלתה בדעתה שבנה יכול להרגיש אליה זעם כה גדול ואף להתרחק ממנה לאחר שנתנו לו סכומי כסף כה גדולים. נדרשו לנו כמה וכמה פגישות טיפוליות כדי לרדת לשורש העניין ולעסוק בתיקון. עבדנו על ניסוח הודעות דואר אלקטרוני שכן הבן התגורר בחו"ל. רק כמה שורות. שוב ושוב נסחה האישה את השורות הקצרות שהיו אמורות לאותת לבן שהיא מבינה למה התרחק. שוב ושוב התקשתה להודות ברמת הפיקוח והשליטה שהפעילה כדי שייעשה כרצונה בכסף שנתנו ההורים, היא ובן זוגה. ולבסוף הצליחה. והתשובה המפויסת, אומנם בהססנות, לא איחרה להגיע.

לא אוכל שלא להביא בסיומה של פסקה זו גם את סיפורם של הורים וילדים כאשר הם ההורים, בעלי אמצעים מוגבלים מממנים את בנם המובטל. תחושת הפחד עצומה. פחד שלא יהיה. פחד שהבן או הבת לעולם לא יסתדרו. מה יקרה להם אחרי שנמות, אנחנו ההורים הרי לא לעולם נחיה. אני מודה שאצבעותיי שרצו להן על המקלדת נעצרו. חשתי בתוכי את הפחד הזה, את חוסר האונים. אולי צילו המאיים של המוות, הסופיות הבלתי נמנעת הטיל עלי אימה עד שיתוק. אני נאחזת בנוף הקסום של עין כרם לשם נסעתי כדי לסיים את כתיבתו של המאמר הזה. אני חושבת על יפי הטבע ונצחיותו כפי שהוא, נעדר קונפליקטים. אם כי עלי להודות שרעידת האדמה הקשה בנפאל שבמרכזן של חדשות ימים אלו אומרת באופן סימבולי שאולי גם כדור הארץ לא נצחי כול כך… הפלגתי. אני מכירה כמה משפחות שנקלעו למצב זה וקשה להן. אבל כנראה קל יותר כאשר הקושי הוא פיזי ונותר כבוד לילדים. יש מאבק יומיומי לשיפור המצב. יש תקווה. המשפחה מלוכדת סביב ההישרדות. גם משמעותו של הכסף משנה את פניה. מטרות "קדושות" כמו נסיעות לחו"ל או קניות מרובות מאבדות את תוקפן. כלומר, התגייסות משותפת של הורים וילדיהם יכולה להוציא את עוקץ המרירות והפחד ממצב זה. אבל אם הבן או הבת פאסיביים והתרגלו רק לקחת, עוגמת הנפש המתחברת לפחד מה יהי יוצרים מצוקה של ממש. ולכן על ההורים לקחת את עצמם בידיים, לא ליפול לייאוש, להיות נחושים כמה ועד מתי ברצונם לתת. אל להם לאבד את הריבונות. הם יכולים להודיע לבן שבעוד נאמר חצי שנה לא ישלמו עבורו את שכר הדירה. ולהזכיר לו זאת כול חודש – כמה חודשים נותרו. הניסיון מלמד כי הודעה ברורה ונטולת כעס משפיעה יותר מאלף שיחות נפש.

מתן וקבלת עזרה – מצב הנפש של המקבל והנותן

יש ילדים שירחיקו לקצה העולם כדי לא לקבל עזרה מהוריהם. יש ילדים שיסתירו את מצבם הרגשי או הכלכלי כדי לא להזדקק. יש הורים שמתן עזרה כלכלית מעוררת בהם כעס ותחושת ניצול. יש הורים שמתן עזרה כלכלית מצדיק בעיניהם התערבות בחיי ילדיהם. אלו וגם אלו מסובכים בתוך עצמם בהבנת הדינמיקה העדינה של מתן עזרה וקבלתה.

אכן לא קל לבקש עזרה, במיוחד אם אתה אדם בוגר שהדימוי העצמי שלו הוא להסתדר באופן עצמאי. מגיל צעיר מאוד אנחנו לומדים להוקיר את העצמאות שלנו וחותרים כול חיינו לממש אותה. היא חלק מהדימוי העצמי שלנו. בקשת עזרה מהורים מחזירה את המבקשים למעמד של ילדים. יש כאן מצב פגיע וגם משפיל במידה רבה עבורם. נותן העזרה, ההורים, גם הם במצב פגיע. כמה לתת? איזה מטען קודם יושב להם בלב כלפי הילד הזקוק? הוא יעריך? הוא בזבזן" הוא חלש? מפסידן?

גם רגשות שליליים של חוסר הערכה לילד המבקש עלולים לחדור פנימה ולהשפיע על המוסיקה של מתן העזרה. מחשבות שליליות שיש בהן השוואה כגון: "אני בגילו כבר הייתי עצמאי", "מעולם לא בקשתי עזרה מהורי. בניתי הכול בעשר אצבעותיי". בחיים לא הרשיתי לעצמי לדבר ככה להורי". השוואות מעין אלו יושבות לא פעם על כעס וקנאה. "איך הוא מעז"? האם נוכל לגייס אמפתיה בתנאים אלו?

לפני שנים כאשר פיתחנו כאמור את המודל הדולפיני בנינו יישומים שתרגמו את המודל על שלושת "יועציו" למצבי חיים שונים. אחד מהם גם לדינמיקת מתן וקבלת עזרה. כדי להגיע למצב האופטימלי של מה שאנו מכנים "עזרה דולפינית" עשינו את ההבחנה בין עזרה סרדינית, עזרה כרישית ועזרה דולפינית.

עזרה סרדינית – לתת מעבר למה שיש, להפוך לקורבן כלכלי של ילדינו. להוריש לילדינו את רכושינו בעודנו בחיים. היו מקרים של סילוק הורים לבית אבות והשתלטות על רכושם.

עזרה כרישית – על תנאי – כמו אותה אישה שנתנה כסף לבנה לקניית דירה ובדקה אם קנה. וכאשר גלתה שקנה ומכר רתחה מזעם. סופו של דבר הוא עזב לארץ זרה ולא רצה לדבר איתה כמה שנים.

עזרה דולפינית – לתת מתוך בחירה, בהתחשבות בצרכים, בשיקול דעת עצמאי. לא לתת "משכורת" אלא באופן שמתייחס לצרכים בשטח, באופן שמתייחס לרצון החופשי שלנו וליכולותינו האמיתיות. לזכור שהמוסיקה של הנתינה היא זו הנשארת בלב, שלנו ושלהם.

כול כך חשוב שהורים יבינו הן את עצמם והן את המצב הפגיע של ילדיהם שזקוקים לעזרה ולכן חשוב לשמור על רגישות, כנות ויכולת הצבת גבולות בתהליך.

וכשנתנו – נתנו. אין מקום לפיקוח.

 

מעורבות או התערבות של ילדינו בחיינו ושלנו בחייהם

 

השפה העברית טומנת בתוכה תובנות פסיכולוגיות. קחו למשל את שתי המילים התערבות ומעורבות בעלות שורש זהה – ע.ר.ב. שורש משותף לעוד מילה חשובה – ערבות הדדית (לא רק בנקאית…)… באנגלית וכנראה גם בשפות האחרות לכול מילה שורש נפרד. אני מציינת זאת דווקא בשל התהום הפסיכולוגית הפעורה בין מצב של מעורבות בחיי זולתנו ובעיקר ילדינו, לבין התערבות בחייהם. בשפתו של המודל הדולפיני נאמר מיד כי מעורבות היא ברוח הדולפין והתערבות ברוח הכריש. נראה בהמשך. בוא נתבונן באירועים הבאים:

סיפורים מחדר הטיפול  ומהחיים

זוג הורים מספר לי שבתם מאמינה ברפואה טבעית ואינה מוכנה בשום אופן לפנות לרופא קונבנציונאלי כאשר בתה, נכדתם בת החמש בוערת מחום. התנגשות חזיתית של אמונות. טבען של אמונות שהן כדוגמות נוקשות בעלות תוקף דתי כמעט. ההורים חשים שחיי נכדתם בסכנה. הורי הילדה חשים שפנייה לשרותי הרפואה הקונבנציונאליים מסכנת את חיי בתם. האם יתכן פיתרון "דולפיני" למצב זה? האם "יחטפו" הסבא והסבתא את נכדתם כדי "להצילה"? האם "יירדו ההורים למחתרת" כדי להציל את בתם מהסבא והסבתא? מה שאמרנו מייצג את משחקי הכוח של הכריש מול הסרדין הבורח. תפקידם של הורים במצב זה הוא להקשיב, לנסות להשפיע באמצעות יצירת גשר של אמון. לא לבטל ולבוז לגישת ילדיהם, אלא לתת לה את הכבוד הראוי ולנסות ליצור גשר של היגיון ופיתרון נכון. זו גישתו של הדולפין ההורי, שמפרש את מושג המעורבות כנוכחות מרגיעה, מחבקת, תומכת מקשיבה יוצרת גשר של אמון.

סיפור נוסף מספר על אישה שהיא ובעלה יודעים על האלימות הפיזית והנפשית שבתם סופגת מבעלה אך מנועים מלהעיר לה או לשאול. היא הודפת אותם בתקיפות שלא יתערבו. ולמה שלא תספר הילדה, האישה הבוגרת, להוריה על סבלה? בדרך כלל ילדים לא מספרים מחמת הבושה, בושת כישלונם שהם יודעים איזה צער ומפח נפש הם יגרמו להוריהם. לפעמים אין הם סומכים על הורים שיעמדו במבחן. מהי התערבות במצב זה כולנו יודעים. מעורבות לוקחת אותנו למקום אחר – אנחנו נוכחים. אנחנו שם בשביל לתמוך. אנחנו מאותתים שאפשר לדבר איתנו שלא "נתמוטט", שלא נבקר או נשפוט. ויום אחד זה יקרה. הילד או הילדה שלנו יביאו לנו את הסיפור הכואב שלהם. הם כבר סומכים עלינו שנהיה שם בשבילם באופן תומך, ללא רחמים עצמיים, ללא גישה קטסטרופאלית.

ומנגד, לא מעט ילדים מתערבים בניהול הכספים של הוריהם הקשישים או אחד מהם (האלמן או האלמנה) בתואנה שהם כבר לא בעניינים. סיפור ששמעתי לאחרונה על אב קשיש שרוצה לעשות שימוש לצורכי צדקה בכספו ובנו טוען שהאב לא כשיר… האב נלחם לשמור על עצמאותו.  זכורות לי שיחות רבות ברדיו, בתוכניתה רבת השנים של דנה הררי ברשת א' שיועדה לגיל המבוגר. אחת לחודש הייתה דנה מזמינה אותי לשוחח על עניני משפחה, ריבונות, יחסים ומכאובי הגיל. ושם באולפן הצונן היינו שומעות את הסיפורים. הקשים שבסיפורים נגעו תמיד להתערבות גסה של הילדים בחיי ההורים ובהחלטותיהם. פלישה גסה לריבונותם. הפיתוי להתערב בחיי ההורה כביכול לטובתו לפתחנו. כדאי להם להוציא את האמבטיה המסורבלת שמסכנת אותם, כדאי להם להפקיד את עניני הבנק בידי ילדיו, כדאי להם ללכת לבית אבות שם יהיה להם "יותר טוב ויותר בטוח". הרבה "כדאי להם". אמי שעברה את גיל המאה היא מורת דרך עבורי לכבוד ודאגה עמוקה לשמירה על ריבונות וזכויות האדם של הקשיש. אני רואה את עיניה זוהרות משמחה כאש אנחנו האחיות, בנותיה, קשובות לרצונותיה, על אף ביקורת סביבתית… אני רואה איך מצב רוחה הטוב נשמר כול עוד היא חשה שחייה בשליטתה. חשובה לה המעורבות שלנו, נוכחות רציפה וקבועה, אך אין היא רוצה, בשום אופן שננהל את חייה.

לפני כמה ימים ראיתי את סרטו המקסים של מייקל רדפורד מ2014 "אלזה ופרד". הסרט עוסק בהתאהבות מאוחרת של גבר כבן שמונים ואישה בשנות השבעים. לכול אחד מהם ילדים. בהיותו סרט קליל הוא מציג את התנגדותם של הילדים להתאהבות "המשונה" של הוריהם כמו גם את החשש מבזבוז כספים… הסרט העלה בי תמונה מאישה שטופלה על ידי ש"עיקמה את אפה" כאשר אביה האלמן מצא "חברה". האישה, יש לומר, בשנות הארבעים לחייה, נשואה ואם לילדים. היא הייתה קשורה מאוד לאמה, היא ראתה את אביה מתייסר בבדידותו, אך הגיבה כילדה קטנה כשמצא חברה. קנאה? נאמנות לאם? פחד מהשתלטות האישה הזרה על נכסי המשפחה? אובדן שליטה על חיי האב, על היזקקותו לבתו? אולי הכול מכול.

ילדים כהורים חייבים להישמר ולהיזהר מהישאבות לדפוס המתערב, הכרישי, היוצר מצוקות לשני הצדדים. התערבות שייכת לעולם הסרדין/כריש, בעיקר הכריש. התערבות מביאה איתה שליטה, פיקוח, ביקורתיות שיפוטית, עוינות, כוונות טובות לכאורה, שגורמות להתרחקות. מעורבות שייכת לשפת הדולפין. מעורבות אומרת נוכחות ללא ביקורת. מעורבות אומרת גישה כנה ואסרטיבית עם ילדינו ועם הורינו, מה שיוצר אווירת אמון לשני הכיוונים. מעורבות אומרת נוכחות טובה ואוהבת הן בחיי הורינו הקשישים והן בחיי ילדינו.

 

על קשר בינדורי בהקשר חברתי רחב

 

תופעות חברתיות כגזענות סמויה או גלויה אינן באחריותו של גוף ממשלתי מסוים. הן שייכות לאווירה, לתרבות, להרגלים, לנורמות. אפליה גלויה לעין, המעוגנת ברגשות גזעניים כגון זו המופנית לערבים או שחורי עור (בארצנו, האתיופים), היא קלה לזיהוי. היא זוכה להכרה, אם כי יהיו לא מעטים שיכחישו אותה בחמת זעם. אבל ישנה גזענות בתוכנו שהיא קשה יותר לזיהוי. גזענות המתבטאת באפליה יומיומית שקל להכחישה. היא לכאורה נטולת ראיות. היא באה לביטוי במפגשים יומיומיים, בחיפוש עבודה או דירה, בפגישה עם הרשויות, בפתרון בעיות כלכליות. היא מדורגת "מהקל אל הכבד". היזכרו במראות הקשים של הפגנת הישראלים יוצאי אתיופיה. על הקבוצות נמנים: נשים, יוצאי עדות המזרח, נכים, שמנים, קשישים, יוצאי מעמדות נמוכים, חסרי השכלה, עולים חדשים, עובדים זרים, פליטים.

כדאי לשים לב שהקשישים נמנים עם קבוצה זו. הם שייכים לקבוצות שקל לפגוע בהן. ולכן על מנת לטפל ברעה חולה זו יש לפעול באופן רחב שמעביר מסר האומר לא עוד.

עד כה הבאנו את הסיפורים מהתחום המשפחתי. אבל אל לנו לשכוח שהמשפחה היא חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי. מעמדם ותפקידיהם של נשים וגברים קשישים משפיע על התנהלותם והתנהלות ילדיהם. אם "העולם שייך לצעירים" הקשישים הופכים לבלתי רלוונטיים. אווירה זו פוגעת לא רק בביטחון העצמי ותחושת הכבוד של המבוגרים בחברה, אלא משפיעה לרעה על הצעירים שהופכים להיות מבוהלים מכול מה שמזכיר הזדקנות או חולשה. יש מקומות בעולם שיזמו פרויקטים שמעבירים מסר נגדי. הנה שתי דוגמאות:

·         בסינגפור הוקם "כוח משימה" מטעם משרד ממשלתי, אשר אמון על הקשר הבין דורי. כוח זה, עבד על החיבור הבין דורי בתוך משפחות וקהילות בסינגפור ועל העלאת המודעות לחשיבותו. במדינה קיימים מרכזים המיועדים לכל גיל, שמציעים פעילויות לילדים, נוער, מבוגרים וזקנים. המרכזים ממוקמים באזורים שיאפשרו גישה רב דורית וספונטאנית לכלל האוכלוסייה.

·         בישראל – 'דור לדור' הוא ארגון חברתי שהוקם בשנת 2008 ע"י המדרשה הישראלית למנהיגות בתל אביב- “בני ציון”. הארגון שם לעצמו למטרה לגשר על הנתק שנוצר בחברה הישראלית בין הדור הצעיר לדור הוותיק. מנהיגי הארגון מאמינים שהחיבור יעשה על ידי יצירת קשר אישי ישיר בין הדורות מתוך הבנה שהמפגש יתרום לדור הצעיר והוותיק כאחד.

 

לסיכום

עסקנו בקשר הבינדורי במשפחה המודרנית. להלן הסוגיות המרכזיות שבחנו :

·         הפער בין חזון המשפחה הגדולה לבין המורכבות של יחסים במשפחה במציאות המודרנית.

·         קשיי המעבר ממשפחה גרעינית למשפחה רחבה – מעבר לתפקידים חדשים, להורות אחרת, לקבלת התבגרותנו הפיזית.

·         יחסינו עם ילדינו הבוגרים – אלו שמקימים משפחות ואלו שלא.

·         בחנו כמה מושגים כמו "גילנות" (אפליה נגד זקנים), מודלים של משפחות חדשות, ערכים ליבראליים מול ערכים שמרנים, משמעות העזרה לנותן ולמקבל, בין מעורבות להתערבות ועוד.

·         המסר העיקרי הוא: ראש פתוח לשינויים העוברים עלינו ועל ילדינו, גמישות בקבלת ערכים שאינם תואמים לשלנו, שמירה על כבוד האדם באשר הוא, הצבת גבולות המאותתים על צרכינו ויכולותינו, ובעיקר תקשורת חמה ותומכת – כל אלו הם הבסיס המוצק לאמון וכבוד הדדיים בין הדורות הן במשפחתנו הפרטית והן בחברה

 

ביביליוגרפיה:

 

1. מתוך: "גילנות", מאת ד"ר רבקה נרדי, בתוך "טור אישי", אתר "דיאלוג", פורסם ב2/9/2011.
2. ­­­­­­­­­­­­­­­­­­ מתוך: "אמא – "גדולה מהחיים" – בין מיתוס למציאות", מאת ד"ר רבקה נרדי, פורסם לראשונה בתוכנייה של בית לסין להצגה "בית מרקחת שטרן-בלום" מאת גורן אגמון. פורסם גם בתוך "טור אישי", אתר "דיאלוג", אפריל 2014.
3. "להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות בהורות, בעבודה ובצבא", מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, מודן 2006
4. ראו בספרנו "להיות דולפין" סעיף 3.