שיקום אמון בין בני זוג לאחר בגידה – ההיבט המיגדרי / ד"ר רבקה נרדי

פורסם לראשונה באתר דיאלוג מאי 2007 ובאתר האגודה לטיפול במשפחה.

 

ראשי פרקים:

 

מעשה הבגידה הרומנטית נתפס על ידי מרבית הנשים והגברים כאקט פוגעני המערער באחת את האמון השברירי הנבנה ברוב עמל במהלך הנישואים. גם אם נגלה הבדלים מיגדריים בין תגובת הנשים לבגידה לבין תגובת הגברים (עליהם נעמוד בהמשך) הרוב הגדול של נשים וגברים יגיב למעשה הבגידה בתחושת זעזוע עמוק, כאקט המפר באופן אלים את שגרת חייהם. אמון הוא צורך בסיסי בחוויה האנושית – מיום לידתנו עד יום מותנו. אמון בזולת המשמעותי לנו הוא עוגן בעולם הפכפך המעניק משמעות לקיומנו. חווית האמון היא הראשונה והבסיסית ביותר בין הורים וילדים ובונה את תפיסותיהם העתידיות ביחס לעצמם וזולתם. כל הפרה של אמון מנקודת מבטו של הילד פוצעת. ומי לא נפצע במידה זו או אחרת על ידי הוריו שהיו והינם בשר ודם, אנשים עם חולשות. עם הפצע הזה, (המדמם יותר או פחות) מגיעים נשים וגברים למוסד הנישואים תוך שהם מחפשים אהבה ונחמה. עכשיו הם אנשים בוגרים אך בתוכם שוכן עדיין הילד הקטן והפצוע המגיב בעוצמה על הבגידה של "כאן ועכשיו", ממש כמו על בגידה של "שם ואז". ולמרות ש"שם ואז" נבגדנו אולי על ידי הורינו וחברינו הקרובים בהקשרים אחרים, (לא הבינו אותנו, קיפחו אותנו, עזבו אותנו, הזניחו אותנו) החוויה של "סכין בגב" היא אותה חוויה. הצורך בנאמנות מצד הקרובים האינטימיים לנו הוא כה חיוני לבריאות נפשנו עד כי הפרתו במיני צורות (שהורים רבים אינם מודעים בשל חולשותיהם האנושיות) מתגלגל בתוכנו כמו ניגון ישן שהדיו מתנגנים בנשמותנו עד יומנו האחרון.

 

מאמר זה עוסק בתוצאותיה של הבגידה הרומנטית ביחסי נישואים בין גבר ואשה ומעלה תהיות ואולי כמה רעיונות לאפשרות שיקום היחסים והאמון בין בני הזוג. חשוב לי לציין עם זאת כי חווית הבגידה בעיקר מצידן של נשים מתעוררת וזוחלת לאיטה לחייהן גם כאשר לא מדובר בבגידה "רומנטית" אלא בבגידה יומיומית "פרוזאית" משהו, בגידה שאין מדברים בה במונחים "הירואיים-רומנטיים". בגידה קטנה,לא כל כך נחשבת בהיותה מוכרת, יומיומית, אולי אף טריויאלית בעיניהם של רבים. זו הבגידה בחברות. כל חברות אינטימית מושתת על הדדיות ויחסי כבוד בגובה העיניים. חברות בין גבר ואשה החולקים ביניהם אחריות כבדת משקל של ניהול משפחה כוללת חלוקת תפקידים מאוזנת ויחסי כבוד המאפשרים גם  מרחב אישי הדדי לצמיחה והתפתחות. דחיקתה של אשה לשוליים והדרתה מאפשרות התפתחות ונטישתה היומיומית לבדידות לא מזהרת בניהול המשפחה והבית מעמיקים את הסריטה הראשונה בנפשה, את הפצע הקדום ההוא. מאבקי הכוח המרים בין נשים וגברים צומחים על הקרקע החרוכה הזו. תיקון היחסים צריך לקחת בחשבון את עוצמת הכאב והחשדנות הדומים בעוצמתם לרגשות הזעם הנורא בעקבות בגידה רומנטית.

צפיתי באקראי לפני זמן מה בתוכנית טלביזיה שעסקה בבגידותיהם של גברים. שבעה גברים ישבו באולפן ודיברו בגילוי לב על מה שהם כינו "מעידה", הרפתקאה של לילה אחד", התאהבות שסחפה אותי", "סקס בשביל סקס", "סתם, לא משהו משמעותי". נשותיהם ישבו והקשיבו באולפן סמוך. הגברים נראו ונשמעו נבוכים ומלאי חרטה. כאשר נשאלו איך הרגישו נוכח תגובת נשותיהם השיבו כמעט במקהלה: "נדהמנו, הופתענו, הזדעזענו לגלות עד כמה פגענו באשה. לא העלינו על דעתנו שכל כך תיפגע". האמנתי להם. הם באמת ובתמים לא הבינו שמה שהיה בשבילם "סתם", היה עבורה רעידת אדמה.
בגידה, בדומה אך גם בייתר עוצמה מאירועי חיים אחרים, מהווה גירוי חריף המוציא מנשים וגברים תגובות אוטומאטיות אופיניות למיגדרם. ולמרות ההבדלים האינדיבידואליים הקיימים, ולמרות השפעות אחרות המחלחלות לתמונת עולמם לא נוכל להתעלם מהפערים בשפתם הפנימית המעוגנת במהותם המינית כנשים וכגברים. זו השפה העוזרת להם לארגן מחדש את עולמם המעורער. חשוב לציין שזו הכללה שאינה נכונה לחלק מהנשים והגברים. עם זאת יש לזכור שקיימות כיום עדויות רבות המלמדות אותנו שרוב האנשים מגיבים ולו באופן חלקי תגובה "מיגדרית".להלן כמה הבדלים שראוי להתייחס אליהם בבואנו לסייע לזוגות לשקם אמון בעקבות בגידה.

 

המטפלת הזוגית ג'ניס אברמס ספרינג יחד עם מיכאל ספרינג מחדדת עבורנו בספרה המאלף  After the Affair (1996) כמה מהם. באופן כללי, לטענתה, אפשר לומר שנשים נוטות יותר מגברים לנסות ולשקם את היחסים . גברים נוטים יותר מנשים לסיים את היחסים ולחפש תחליף. נשים נוטות להיכנס לדיכאון ולהאשים את עצמן, גברים נוטים יותר לכעוס ולהוציא את זעמם, גם באלימות (דמיונית או ממשית) על זולתם.נשים נוטות ליחס את בגידת בן זוגם להיותן חסרות ערך. גברים נוטים לייחס את בגידת בת הזוג לחוסר הסיפוק המיני שלהן ממנו. נשים עלולות להגזים בחשיבות הבגידה ולכן גם זקוקות ליותר זמן כדי להתרפא מהפצע. גברים נוטים למדר את כאבם ולהמשיך הלאה. אבחן להלן כמה מהבדלים אלו ומה משמעותם לתהליך הטפול בין אם הוא אישי בין אם הוא זוגי.

 

 

זכורה לי במיוחד דמותה של אשה אחת אותה פגשתי בסדנה שעסקה באסרטיביות, אי אז בשנות השמונים. האוירה החמה והתומכת עזרה לה לספר את סיפורה המצמרר על גבר שבוגד בה שנים רבות לאור היום. חוצפתו וגסותו כלפיה הלכו וגברו ככל ששתקה והשלימה עם מצבה. לבסוף אף הביא את אהובתו לביתם. ועדיין לא חשבה האשה, אף לא העלתה בדעתה שהיא יכולה להשמיע מחאה, לדרוש שינוי או לעזוב אותו. הקבוצה כולה התגייסה להעצים אותה וככול שעבר הזמן הלכה והתעשתה.
דמות נוספת שקופצת לזכרוני היא מהזמן האחרון, שנות האלפיים. היא חזקה, היא אסרטיבית, היא בעלת עסק עצמאי, היא יפה וצעירה (כבת 40). ולמרות כל הנתונים הנפלאים הללו היא נצמדת לבעלה הבוגד בה לאור היום. הוא  כבר עזב את הבית וחזר אך לא רוצה לוותר על אהובתו איתה הוא מבלה לאור היום. פגשתי בשניהם. הוא לא היה יפה או חכם במיוחד. חזר וטען שמרגיש כמו ילד בחברתה. רוצה ללכת ממנה…היא הצניעה את שכלה הטוב בחברתו וחזרה ושיננה את המנטרה: "אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותו, אני רוצה אותו בחזרה…"
דוגמאות  עצובות אלו ממחישות את מה שאכנה "מחלה נשית" שחשבתי אז כי תלך ותיעלם מעולמנו. נשים נוטות אכן להיאחז בקשר, לעתים במחיר מאוד יקר. הן למדו בתהליך חיברות מתוחכם לרצות את האחר ולהתעלם מצורכי עצמן. ספרינג מספרת על מחקרם של בראון וגיליגן Brown & Gilligan  משנת 1992  המראה שילדות (בערך בגיל שמונה), כאשר נשאלות איך הן מרגישות כאשר בנים מתיחסים אליהן רע הן מסוגלות לבטא את כעסן באופן ישיר.אותן ילדות, (בערך בגיל שתים עשרה), משיבות: "אני לא יודעת". מחקרים נוספים מראים שככל שנשים מתבגרות רבות מהן לא סומכות על כושר השיפוט שלהן כאשר עושים להן עוול. כך קורה גם כאשר האשה עוברת בגידה. אם אשה נמנעת מלבטא את רגשותיה הקשים במחשבה שעליה להשקיע הכול בשיקום הקשר – סימן שהיא הפנימה היטב את "החינוך הטוב". נשים נוטות להשתיק את הכאב שלהן. הלחץ לשמר את ההרמוניה המשפחתית-זוגית דוחק את רגשותיהן האוטנטיים ולמעשה משתיק אותן. המסר המועבר לאשה מכל עבר הוא שזה תפקידה מאז ומעולם לשמר את הקשרים ןלטפח אותם. עם זאת, יש לשים לב למחקרים אחרים המפורטים גם בספרי זוגיות בסערה המלמדים אותנוׂ כי ככל שאשה חווה את עצמה יותר חזקה כך היא מסוגלת יותר לזהות מצב של עוול ולמחות עליו (אם כי לעתים תבחר בהדחקת המצב ובעיוורון "הישן והטוב" כפי שראינו)..

 

סיבה אחרת מדוע נשים רבות נוטות לשמר את היחסים בעקבות בגידה, אפילו יחסים מקולקלים לגמרה, היא פחדיהן מהחיים לבד, בעיקר אחרי גיל ארבעים. הן יודעות את המציאות העגומה של נשים גרושות הנאבקות על פרנסתן כאשר עול גידול הילדים מונח בדרך כלל על כתפיהן ובנוסף, הן יודעות ושומעות על המאבק מר, לעתים מלחמת חורמה שנשים מנהלות כדי לקבל מזונות הוגנים תוך ניסיון לעתים כושל להשתלב בשוק העבודה הנצלני ותחרותי. אנו רואים אם כן זיקה ישירה בין תפיסה עצמית "נשית-קלאסית" לבין מציאות חיצונית המייצרת תגובה רגשית קשה ועוצמתית כאשר בגידה מערערת באחת את בטחונה האישי וביטחון ילדיה.

 

 הגברים לעומתן חשים יותר ביטחון ביכולתם לפרנס את עצמם. הם גם פחות מגדירים את עצמם במונחים של הצלחה בקשר ומכאן הרגשתם שיש להם פחות להפסיד. הם נוטים למדר את כאבם ולברוח.
הגבר לומד לפצות על האובדן שלו בחיפוש אחר תחליף, מישהי שתיתן לו את האהבה ותשומת הלב אשר הוא מרגיש שהוא ראוי להם.

 

נוהגים לראות בדיכאון תגובה נשית טיפוסית ובזעם תגובה גברית טיפוסית. חלוקה מיגדרית  שאינה תמיד מתיישבת עם המציאות. הגבר העולה בזכרוני חווה מעין מטולטלת רגשית בין שני קצוות אלו.הזעם שלו כמו גם חשדנותו הטבעית (כגבר) שלחו אותו למסע בילוש וחקירות ופלישה גסה לניירותיה ומסמכיה של בת זוגו ומה לא. הדיכאון שלו היה פחות מוכר לו. הוא נבהל מהתקפי החרדה שתקפו אותו, מאובדן התיאבון והרצון לחיות, מפחד הנטישה, מרגשות שלא ידע על קיומם מאז היותו ילד קטן מאוד. ראיתי מאידך נשים שזעמן המוחצן הוציא מהן תגובות כרישיות (תוקפניות) באופן מוקצן, וגם הן התנדנדו בין לבין. עם זאת אני חוזרת ומביאה את ההבדלים המיגדריים שמזכירים לנו כמטפלות נשים וכמטפלים גברים מאין באנו, מהם מקורותנו התרבותיים.
ואכן, החינוך לנשיות לימד נשים להפנים את הכאב (מפחד התמודדות ישירה שעלולה לגרור אחריה עונש, (נטישה, בדידות, עוני), ומפנות את הזעם כלפי עצמן. הן עושות כך גם בשל נטיתן להגדיר את עצמן בזיקה לאחר ולהרגיש בעלות ערך בזיקה לאהבה שהן מקבלות. אשה עלולה בעקבות בגידה להרגיש שהיא איבדה את עצמה.  הגברים "חופשיים" להגיב בזעם – ביטוי רגשי גברי נפוץ במצבי מצוקה כאשר אין הם מורגלים או מיומנים בביטויים יותר עשירים של כאב. מעשה הבגידה של בת הזוג נחווה כהשפלה, בעיקר בהיבט המיני שלו. הזעם מתורגם לעתים לאלימות  (דמיונית או ממשית) כלפי מי שפגע בהם. הכעס עוזר לגבר להרגיש את כוחו ומידה מסוימת של שליטה,חוויה המחפה במידת מה על רגשות הבושה, ההשפלה ואובדן הביטחון העצמי. יש אף שיראו באשה קורבן למניפולטיביות של הגבר המאהב – רגש העוזר להם לחמוק מבדיקה עצמית נוקבת המעלה אפשרות שהאשה לא מרוצה מהיחסים.

 

"התאהבת בה?" הן חוזרות ושואלות ביאוש.
"איך היה הסקס, יותר טוב מאשר איתי?" הם דורשים בזעם לדעת, כאן ועכשיו.
כל אחת, כל אחד מהירהורי ליבו. מהכרתו את עצמו. הרי היא לא היתה "סתם" הולכת עם זר. היא צריכה להרגיש משהו, אולי לא אהבה גדולה, אבל איזה ניצוץ של אנושיות שתחבר בינהם. ולכן אין לה ספק שגם הוא ככה. שאם לא כן למה שיזרוק את כל מה שיש לו ויתחבר לאשה אחרת…
הוא משוכנע שהסקס הוא העיקר. איך לא, אם ככה לימדו אותו שתמצית גבריותו בביצועיו המיניים. ולכן אין לו ספק שאשה רוצה בגבר אחר בשביל המיטה. נקודה. כל השאר שטויות ודיבורי סרק. ועוד אומרים לו מנעוריו: "אין אשה שלא רוצה, יש גבר שלא יודע לקחת…" ולכן הוא משוכנע שבגידתה עם גבר זר קשורה ליכולתו המינית של הזר הגוברת על שלו. איזו השפלה!!!
השונות הזו בין גבר ואשה עלולה גם לעוור את עיני המטפל/ת. עם זאת יש לזכור שלא תמיד זה כך. גברים מתאהבים, ועוד איך מתאהבים, נשים בוגדות בשביל סקס נטו. הכול הולך. אבל ההבנה של מקורותינו התרבותיים חשובה, כדי שנדע להקשיב לקולות השונים ולעזור לזוג לקיים את הדיאלוג באופן אמיתי ורגיש.

 

”זה רודף אחרי לכל מקום. אני לא מצליחה לעבוד, לא רוצה להיפגש עם אנשים, לא מצליחה לישון. אני רוצה להבין – למה הוא עשה את זה? מה היה חסר לו?" כך חזרה ושאלה ודרשה אשה שננטשה אחרי שלושים שנות נישואים לטובתה של צעירה ממנה. היא לא רצתה "ללכת הלאה". היא גם לא רצתה להתעמק באותן שלושים שנה ומה שהיה בהן בינה לבינו. כל שרצתה זה לחזור ולומר ולשנן את אותן מילים של כעס, תדהמה, האשמה, רצון לנקמה וגם ספק עצמי שהכה בה.
תובנות מיגדריות מלמדות אותנו הרבה. ראוי להקשיב להן. תהליכי חיברות פועלים על כולנו כמו מכונה משומנת היטב. נשים לומדות משחר ילדותן כי אם הן רוצות להיות נשים נחשבות בחברה עליהן להשקיע ביחסים. קודם כול ביחסים עם הגבר שלהן, מאוחר יותר עם ילדיהן. וכך הן לומדות ומפנימות את ההרגל הקוגניטיבי-רגשי לייחס להצלחה או כישלון בקשר אושר או אומללות. כך הן לומדות למדוד את עצמן , את ערכן העצמי כנשים, כבני אדם. ומכאן מובן מדוע הן חוות את הבגידה כטראומה.
הגבר עסוק יותר בשקר מאשר במה עומד מאחורי השקר. בואו ניזכר במקרה קלינטון. הנשיא שהכול אהבו לאהוב כמעט הודח לא בשל מעשה בגידתו אלא בגלל השקר. גברים אמורים להיות אנשי כבוד ואמירת אמת היא קוד (למרות שהרוב הגדול לומד לשרוד בעזרת מניפולציות ערמומיות ומעט מאוד אמת). אבל כאשר מדובר באחר, באחרת, אשתו שבגדה, הוא רוצה לדעת את "האמת" על כל פרטיה. מאידך יהיו שגם ינסו למדר את כאבם בעזרת פעילויות של הסחת דעת כמו ספורט אולי גם כדי "לשכוח", כדי לחזור ולהרגיש שליטה.

 

אני מאמינה שניתן לשקם אמון בין בני זוג. אני מאמינה שהאמון שיש לנו כמטפלות וכמטפלים ביכולתנו לתקן "קילקולים" הוא תנאי חיוני. אני מאמינה שהמחויבות האישית לתיקון שתבוא לביטוי ברגעים קשים בטיפול – היא תנאי חיוני לתהליך שהוא ארוך, מורכב ורצוף אכזבות וקשיים אישיים. אני אומרת דברים אלו לפני שאגש לתהליך העבודה עצמה כי אני רואה בבחינת הרגשות הללו של אמון בתיקון ומחויבות אישית תנאי הכרחי לשלושת האנשים המעורבים בתהליך: בני הזוג והמטפל או המטפלת. זאת ועוד: אני מאמינה כי יידע בתחום ההבדלים בין נשים וגברים ומודעות אישית מיגדרית אף הם מהווים תנאי חשוב לעבודה עם בני זוג, בעיקר כאשר הבגידה היא "התרוץ" להגיע לטיפול. אינני מאמינה ב"אוביקטיביות טהורה" של מטפל או מטפלת לא משום שאין הם, הוא או היא משתדלים להיות כאלו, אלא משום שאין הם יכולים. ולכן מוטב לנו שניקח בחשבון את מיגבלותנו להיות אוביקטיביים וניעזר בתובנות המיגדריות שלנו כנשים וכגברים ביושר ובמקצועיות. התובנות הללו יעזרו לנו כמטפלות נשים לזהות את רגשות הכעס והסלידה שאנו חשות כלפי הגבר, הבוגד "האטום והנכה רגשית", או לחילופין את הסלידה שאנו חשות כלפי האשה הנצמדת לבעלה "בכל מחיר", או האשה הנקמנית, "העוברת את הגבול…" (לדעתנו). התובנות הללו גם יעזרו לנו, הנשים המטפלות, להבין בייתר עומק ובחמלה את הצורך, (האובססיבי לטעמנו), של הגבר להתעסק אך ורק בחלק המיני של הבגידה. התובנות הללו יעזרו לך הגבר המטפל, להבין וגם לכבד את הקושי של אשה לעזוב מערכת מקולקלת הפוגעת בה. (שהרי אתה היית עוזב מזמן מזמן…).
בשלושים השנים שאני עובדת כמנחה ומטפלת אישית וזוגית אני פוגשת את עצמי שוב ושוב, מרגישה ולעתים גם  מגיבה בלא דעת ולפעמים במודעות מליאה מהמקום "ההוא" וגם מהמקום של "כאן ועכשיו" הקשורים לחיי שלי. כאשר אני מוצאת לנכון אני משתפת את בני שיחי בהלך הנפש הזה אשר עשוי וגם פותח שער רחב לשיח אוטנטי מעמיק.

 

בעבודת הדוקטראט שלי (1996-1999)* שעובדה לספרי "זוגיות בסערה" (2003) חקרתי את תפיסת המחויבות לנישואים המודרניים, ההבדלים בין המינים וההשלכות המוסריות. אחד הגילויים (שהם מסוג הגילויים של "השכל הישר") היא שחווית הנישואים לטוב או לרע, לתחושת מצוקה או רווחה, קשורה לתפיסתם של נשים וגברים את מקומם ההיררכי , השיוויוני או על הרצף, בדינמיקה הזוגית. נתתי שמות מטאפוריים למקומות הללו: "ארץ הסטריאוטיפים", "ארץ האמביוולנטיות" ו"ארץ השיוויון". גיליתי באופן שהפתיע אותי(?) עד כמה הקילקולים ביחסים בין גבר ואשה קשורים לתפיסותיהם המיגדריות על הדדיות, שיתוף, צדק ושיוויון. ככל שתפיסותיהם על שיוויון והדדיות יתקרבו זה לזו ויתורגמו להתנהגויות בחיי היומיום, כך יחושו יותר סיפוק ורווחה ביחסיהם. התהום ביניהם – אם היא רוצה יותר יחס שיוויוני ומכבד, יותר שיתוף בחלוקת תפקידים, יותר חברות, והוא איננו שם, אך מתגונן, תוקף, נעלב מרגיש אשם ומתחמק מאחריות – כך ילכו וישקעו בצערם, בזעמם. במילים אחרות "מילים גבוהות" השייכות לעולם הערכים אך מתורגמות בלא דעת לחוויות אישיות-אינטימיות של שני המינים. דברים אלו לא יכלו היו להיכתב בעידן בו רעיונות על שיוויון בין גבר ואשה לא נולדו עדיין. אבל גם אז ידעו נשים את סוד הכאב שביחסים היררכיים אך שתקו. יהיו שירצו להאשים את הבעיות בזוגיות המודרנית את האשה. אילו רק היתה מסתפקת ב"סדר הישן והטוב" לא היו מתרחשות כל הפורענויות על המשפחה. חשיבה צינית, אם לוקחים בחשבון שמדובר בזכות לגיטימית של כל אדם גבר או אשה להנות מזכויות האדם – להדדיות.
המושג מחויבות דורש הבהרה: מחויבות לקשר זוגי היא יותר מאשר רק נאמנות מינית. היא כוללת בדיקה של הדדיות בחלוקת התפקידים (אחריות על גידול הילדים והמטלות הביתיות), בדיקה נוקבת אף יותר של הדדיות בקשר הרגשי-אינטימי (שיתוף רגשי, סגנון התקשורת, רמת האמפאתיה, רמת ההשקעה ושפת האהבה המינית). בבסיס הבדיקה הלא מדוברת והלא מודעת הזו עומדים, שרירים וקיימים מזה דורות יחסי כוח בין נשים וגברים שקיבעו את מקומם, ציפיותיהם ותפקידיהם במרחב הזוגי והחברתי.

 

התפיסה החברתית את בגידתו של גבר עברה אומנם שינויים בשנים האחרונות ואין היא מתקבלת באותה קלות דעת כבעבר, אך עדיין נושאת בתוכה סוג של היתר חברתי (שהגבר הפנים אותו) הגורם לגברים רבים מידי לחשוב ש"מותר להם", ואם הם רק ידעו להסתיר היטב הכול יהיה בסדר. יש שמועדים לעתים רחוקות מאוד, יש שיקחו מאהבות (לפעמים יותר מאחת) לשנים ארוכות, יש שיחליפו (בשביל הריגוש). חלקם מניח שהנישואים לא יתפרקו, שהרי כידוע נשים לא עוזבות כל כך מהר… והרי לנו דוגמא מוחשית מאוד כיצד אי שיוויון חברתי משפיע על אחד התחומים היותר שבריריים ביחסי גבר-אשה – הנאמנות המינית (שבעיני האשה היא כזכור הרבה יותר ממינית).
ככל שאשה לקחה יותר חופש לעצמה היא למדה להעיז לעשות – מטוב ועד רע – את מה שרק הוא העז לעשות. גם לבגוד, כן ואפילו רק בשביל סקס. יש שיאמרו שאלו פירות הביאושים של השיוויון. יש שיאמרו שתהליך זה הוא בלתי נמנע בדרך ל"יישור הקו" בין נשים וגברים. כך או כך אנחנו חיים בעיצומה של תקופה בה מאבקי הכוח בין נשים וגברים חדרו גם לתחום זה.
התיקון, כפי שנראה בהמשך מעוגן בבדיקה מעמיקה של הערכים לפיהם אנו רוצות ורוצים לחיות. בחירותיהם של נשים וגברים להתמודד עם פיתויי הבגידה (המשחרים לפתחנו לאן שלא נלך) מעוגנת ביכולותנו לזהות מצד אחד את "נקודות התורפה" שלנו רגע לפני ההתפתות, ומצד שני לבחור, להעדיף את האיפוק ממקום של הבנה – למה. ה"למה" הוא לעולם ענין ערכי.

 

* עבודת הדוקטוראט בשפה האנגלית מוצגת בספריית מדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן ובספרית מדעי החברה במכללת בית ברל.

 

כמו כל תוכנית טיפולית טובה, כמו כל תוכנית למעשה, אנחנו מדברים על התקדמות בשלבים. אלא שבשונה מתוכניות "רגילות" (ואולי גם שם לא) אין לצפות להתקדמות ליניארית, ראציונאלית, צפויה מראש. נהפוך הוא – עלינו להיות מוכנים (וגם יש להכין את הזוג שבא לייעוץ) לסוג של הליכה במעגל, מנסים לעבור לכאורה לשלב הבא אך "לפתע" אנו "נכפים" לחזור ולהתמודד עם השלב הקודם, כאילו התחלנו מבראשית. הרגשות הקשים הממשיכים להיות שם בקרב שני הצדדים (הבוגד/ת והנבגד/ת) "לא שמעו" על התוכנית שלנו שיש בה שלבים. "הם", הרגשות, חוזרים ופורצים להם במלוא עוצמתם, לפעמים ברגעים שחשבנו כי משהו נרגע ואפשר להתקדם. וזאת יש לזכור, אולי כמוטו לתהליך כולו: הם יהיו שם תמיד. הפצע הזה אולי יהפוך עם הזמן לפחות מדמם, במקרה הטוב לשריטה בפינה קטנה בזכרוננו שעלולה להתעורר כמו שד רדום אם וכאשר בן או בת זוגנו יתנהגו כלפנו באופן שיזכיר, שיגרה את הפצע הקדום.
עם ההסתיגות הזו אציג בקצרה את התוכנית ואפרט בהמשך:

 

שלב ראשון: ברור ראשוני של סיפור הבגידה – מתן עדיפות בזמן ותשומת לב לרגשות הכאב והזעם של הצד הנפגע/ת.
שלב שני: סיפור הבגידה מנקודת  המבט של הצד הפוגע/ת – הקשבה לרגשות ולרקע שהובילו את הגבר או האשה למעשה הבגידה.
שלב שלישי: בחינת הקונפליקט בין אהבה רומנטית לבין מחויבות ארוכת טווח – בין בחירה מודעת לבין היסחפות.
שלב רביעי: מסע לבחינת הקשר הזוגי טרם הבגידה – ברור צרכים, מיטענים קודמים ודפוסי התמודדות לפתרון קונפליקטים.
שלב חמישי: התיקון: שיקום האמון – לימוד של מיומנויות רגשיות וקוגניטיביות להתקרבות הדרגתית ומתן סימנים ברורים, התנהגותיים-רגשיים של מחויבות אמיתית.

 

כמעט תמיד, בלי שאבקש זאת, הצד הנפגע, הגבר או האשה לוקחים את מרחב הזמן העומד לרשותנו ומספרים את הסיפור שלהם – ההלם, ההשפלה, הפחד, הבושה, אובדן מוחלט של האמון והזעם הנורא. הצד, הגבר או האשה,  שפגעו שבגדו שותקים. כמו הסכימו לדין צדק המגיע להם (שאולי ימרק במידת מה את רגשי האשם הקשים שהם חווים) – לשמוע על כל הזוועות שגרמו. סגנון שונה לנשים וגברים לבטא את רגשות מצוקתם ברגעים אלו שפצע הגילוי מצמרר אותם ומשאיר אותם המומים מצער ובושה. הנה חלקם של דברים שאמרה אשה בשנות החמישים, נשואה שנים רבות, בפגישה ראשונה (מזכרוני):

 

 

והנה חלקם של דברים שאמר גבר נבגד, אף הוא בשנות החמישים נשוי שנים רבות, בפגישה ראשונה:

 

 

ביטויים כה שונים לכאב, כמו שכבר אמרנו קודם. גם במקרה זה ישבה האשה שותקת ומבוישת ונפחדת.
אין מקום להדדיות בשלב זה. יתכן ונצטרך בעוד כמה פגישות מסוג זה של הקשבה דמומה, תומכת מצד המטפל או המטפלת. אני נוהגת להסביר כבר בפגישה הראשונה כי זה מה שעומד לקרות בתחילה – הקשבה, בעיקר לצד הנפגע. אני מבטיחה כי בהמשך יהיה איזון ונבחן את הדברים משתי זויות הראיה וגם נעבוד על תיקון ושיקום האמון. אני מבקשת מהצד הפוגע לעשות כל שביכולתו להקשיב ו"לערסל" (מונח משיטת האימגו אותה אני מדגימה) את בן או בת הזוג שנפגעו. אני חוזרת ושואלת כל אחד ואחת על ציפיותיהם ממיפגשים אלו ועד כמה היא והוא מחויבים לתהליך התיקון. מדוע הם רוצים להישאר ביחד, מה מניע אותם. למרות הכאב הגדול והפסימיות השורה בחדר אני מחפשת יחד עם בני הזוג סימנים של תקוה ומחויבות לעתיד.

 

 

 

 

סיפורי בגידה שונים מאדם לאדם. חלקם "חסרי חשיבות" (אפיזודות חד פעמיות, בעיקר על פי עדויותיהם של גברים – במסע עסקים, בכנס מקצועי או התפתות אקראית של רגע). חלקם גוררים את הגבר או האשה למעורבויות עמוקות ואפילו להתאהבויות, נואשות לפעמים. ספרים רבים נכתבו על מניעי הבגידה של גברים ונשים. הכול מנסים להבין, לקשור באיזה תובנה אחת את המניע הגדול שיסביר לנו את אותו אקט הגורם ריגוש לצד המתפתה וסכנה מוחשית מאוד לקשר הזוגי. הסיפור שאדם מספר, "הלמה" שלו הוא חשוב, למרות שהוא עלול להכאיב מאוד לצד הנבגד, בעיקר כאשר הוא נתפס כתרוץ עלוב להתנהגות זולה וחסרת מצפון. מי שבא לטיפול זוגי לשקם את יחסיו בעקבות בגידה זקוק להבנה מעמיקה של עצמו – למה נהג או נהגה כפי שנהג. ההסבר חשוב כדי לעבור ממצב נפשי של אשמה נטו (שעלולה להוביל את האדם לניתוק  רגשי או תוקפנות מוחצנת) למצב של לקיחת אחריות לתיקון ושינוי. הסיפור חשוב כשלב לקראת השלב הבא בו יעסקו בני הזוג באופן הרבה יותר מאוזן בבעיותיהם הזוגיות ובפגיעותיהם ההדדיות טרם מעשה הבגידה. אבל טרם שנעבור לשלב בדיקת היחסים עלינו לקיים דיאלוג על הקונפליקט הקיים בתוכנו בין אהבה רומנטית לבין מחויבות ארוכת טווח.

 

 

אהבה רומנטית היא משאת נפש, סוג של חלום שקשה להיפרד ממנו. היא ניזונה מהצורך האמיתי בריגוש, בריחוף, בלהיות "שם" ולא "פה" – במקום המוכר מלא הפגמים שזה אנחנו וההוא או ההיא המוכרים עד זרא. היא גדולה מהחיים והיא נחוצה לנו כדי שנרצה לקום ביום שלמחרת. כך למדנו, כך קראנו באגדות, ראינו בסרטים, כך שמענו על אנשים שמימשו את אהבותיהם הגרנדיוזיות (אם כי לא בדקנו מה עלה בסופן). גם אנחנו רוצים ורוצות. הבגידה, גם בהיותה "מים גנובים" נותנת לנו שמץ מאותה חוויה בלתי מושגת. הוויתור על האהוב או האהובה מותיר אותנו אבלים על אובדן של חלום. ומי לקח לנו את החלום אם לא בן או בת הזוג שגילו את סודנו ומטיחים בנו בזעם את המציאות ממנה רצינו לברוח. זה מצב הנפש איתו עלינו להתמודד בשיח הטיפולי. לצד רגשות הכאב וההשפלה של הצד הנבגד שחווה תבוסה נוראה מול האהוב או האהובה שנצחונם מוחץ – בהיותם בלתי מושגים, עומד הצד הבוגד – אשם, מבויש, חרד, מותקף, אך גם אבל בחשאי על אובדנו.
אז איך נתמודד עם הקונפליקט הנצחי הזה שיעזור לנו להתמודד עם פיתויי הבגידה. לא במקרה כנראה מצאתי את עצמי כותבת שורות אלו בגוף ראשון-רבים. אני מאמינה שהשיח בסוגיה זו חשוב שיתקיים בגובה העיניים, בשפה אנושית אוניברסאלית, מעבר לשפה הטיפולית. שהרי אנו עוסקים בשאלות קיומיות שהכול מתחבטים בהן מאז ומעולם. התמודדות עם פיתוי מכל סוג דורשת קודם כול הכרה בכוחו הממכר העובד על כולנו. הסקרנות והתשוקה  הם חומרי הליבידו שלנו שמעניקים לנו את טעם החיים.

 

הנה דוגמא אחת המצוטטת מספרי נשים חסרות מנוח( 2007), על אשה כבת ארבעים שהתמכרה לאהבות וירטואליות והתפקחה:

 

"היא היתה נשואה לגבר ביקורתי-אבהי וחייתה בשני עולמות: בעולם האחד, המציאותי, מילאה בנאמנות את תפקידיה הנשיים, ובעולמה האחר – העולם הווירטואלי, קיימה מערכות יחסים מקבילות עם מספר רב של גברים שכולם, לדבריה, רצו להיות מאהביה, אך היא הסתפקה באהבתם מרחוק, שהייתה עבורה מקור חיזוקים בלתי נגמר לנשיותה. ככל שרצו בה יותר – כך שמרה אותם "על אש קטנה" – שימשיכו לאהוב, לחשוק ולחלום עליה – והיא, בריחוקה – תוכל להמשיך להרעיף עליהם מקסמיה, לשלוט בהם – מבלי לגעת באש. האומנם?
"האש הזרה" נגעה בה, בו, ונישואיה התפרקו. ולקח זמן עד שהבינה כי מעשיה לא היו תמימים כפי שסברה. אך למרות תובנותיה וסבלה המשיכה לחפש וגם ניסתה לממש מִפגשים וירטואליים למשהו אמיתי ונלכדה פעם אחר פעם ברשת התרמית. לימים כשהתאהבה בגבר אותו הכירה באתר הצ'אטים שלה נדהמה לגלות שאין הוא ממהר להיפרד משפע הנשים, "ידידותיו", איתן רצה להמשיך לפלרטט. עכשיו הייתה היא הקורבן לשפע האפשרויות הזה שעבורה הפך להיות עולם של כאוס ומקור לבלבול וכאב."

 

למרות שאהבה וירטואלית אינה זהה להתאהבות ויצירת קשר ממשי עם אדם ממשי היא מציבה בפנינו את אותו אתגר – כיצד נתמודד עם הפרידה מפנטזיה ונפנה את האנרגיות הנפשיות שלנו לאדם איתו אנחנו מנהלים את חיינו. שאלה זו אינה נוגעת אך ורק לאנשים נשואים, היא רלבנטית גם לנשים וגברים פנויים המחפשים קשר, כך הם מעידים על עצמם, אך למעשה הם חולמים על קשר שהוא "מעבר", מעבר לחיים הממשיים המזמנים להם בני אדם כמוהם "בשר ודם".

 

הנה שתי תובנות חיוניות שעוזרות אם כי לא מסלקות מחיינו את הגעגוע:

 

"אוי לו לחלום שיתגשם…" אמר אדם חכם אחד באירוניה. טיבם של חלומות, פנטזיות בהיותן בלתי אפשריות. מותר לנו לשמר אותן בפינה קטנה בלבנו. מותר לנו להתגעגע. ההבנה הזו מאפשרת לנו להתייחס בייתר כבוד למציאות המציבה לפתחנו אתגר אמיתי – להשקיע בקשר, להיות מחויב לקשר – מחויבות ארוכת טווח המתבטאת בהשקעה הדדית בכל היבטי החיים – חלוקת תפקידים הוגנת, יחסים רגשיים בגובה העיניים, טיפוח האינטימיות והתמודדות עם פיתויים.

 

מי שקיבל החלטה לשקם את נישואיו/יה לאחר בגידה חשוב שיפעל לא רק מתחושת אילוץ (שקיימת ועדיף לא להכחישה), אלא יותר, ב"מינון יותר גבוה", מתוך בחירה – בחירה מחדש באיש או האשה בהם הוא או היא בגדו. התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. יש משהו (פראי? ילדי?) שרוצה לברוח "משם". ויש משהו אחר (הבוגר, המוסרי, המחויב) שלומד להוקיר ולאהוב מחדש את האדם איתו היא או הוא בחרו להישאר.

 

איך לומדים לראות, לאהוב מחדש? על כך בהמשך.

 

 

בשנים הרבות שאני עוסקת בייעוץ זוגי ואישי  וגם בעזרת המחקר שערכתי כאמור לעבודת הדקוטראט שלי למדתי על המכנה המשותף הרחב מאוד הקיים בקרב זוגות רבים המביא אותם לקילקולים בחייהם הזוגיים:

למותר לציין כי נשים וגברים באים ממקומות מוצא שונות מאוד לקשר הזוגי. ההיסטוריה ניתבה נשים וגברים לדפוסי השקעה שונים לקשר הזוגי. נשים המייחסות לקשר חשיבות עליונה למדו להשקיע יותר, בדרך כלל. הגברים כמהים ליחס רך ומבין ותוהים מדוע האשה כל כך כועסת. השינוי הנתבע מהם, לא רק כפיצוי על בגידתם, (אם הם הצד הבוגד) הוא קשה ומאיים בכל מקרה.
זהו מסע ארוך ומפותל המחייב כל צד לבחון חדש את ציפיותיו, את  ההיאחזות הנוקשה ב"מה מגיע לי", את ההרגלים הישנים הבאים לביטוי בדרך קבלת ההחלטות, פיתרון הקונפליקטים ומה לא. הם חייבים ללמוד לתקשר ולנהל משא ומתן ולוותר על "כיפוף ידיים". יש גמול למאמץ האדיר הזה. הם לומדים להקשיב באמת לעולם הפנימי הפגיע שבסך הכול מחפש אהבה והקשבה. פרק זה בתהליך השיקום הוא הכרחי כדי לעבור הלאה מהמשבר שפקד את בני הזוג לשלב הבדיקה  של הקילקולים "הקטנים" שהרחיקו אותם זה מזו עוד טרם הבגידה. על הגבר ללמוד מהו שיתוף ביחסים, מהי אחריות על ניהול בית, מהו הכאב של אשה המרגישה נטושה כאשר הוא נעדר מחיי משפחתו. על האשה ללמוד על הלחצים הפועלים עליו כגבר בחברה הישגית, על קשייו לבטא את עצמו מהבחינה הרגשית, על הרגלי שתיקותיו, על פחדיו מהאשה החדשה, החזקה, האסרטיבית ועוד.
אני מוצאת כי השימוש במודעות המיגדרית ההדדית כאשר היא מתרחשת בטקט, תוך כדי הדוגמאות מהחיים, מאירה עיניים. המודל הדולפיני אותו פיתחנו בן זוגי דר' חן נרדי ואנוכי (ראו ספרנו המשותף "להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות, בהורות, בעבודה ובצבא", מודן, 2006) מסייע רבות לתיקון ליקויי התקשורת ונותן כלים טובים לפיתרון קונפליקטים. 

 

 

 

 

אלו דוגמאות אקראיות, תאמרו "קטנות" אבל להערכתי הן חשובות ומעידות על מאמץ כנה לשנות הרגלים שחיבלו ביחסים לאורך שנים. אחת ממחלות הנישואים מתבטאת בעיוורון כלפי בן או בת הזוג. לא רואים ולא שומעים. לוקחים אותו או אותה כמובן מאליו. מצוקותיו/ה מפסיקות לעניין, לא מגיעות ללב. הזעזוע שבא בעקבות הבגידה המזכיר לבני הזוג עד כמה המקום הבטוח של הבית אינו בטוח כלל ועיקר, הפחד לאבד פועל כהלם, מעיר, פוקח את העיניים ושולח את בני הזוג ל"קורס ריענון" בזוגיות. הם מוכנים ללמוד. הלמידה והמאמץ אינם מסתיימים לעולם. הם ישאו איתם את הפצעים שרק יגלידו עם הזמן, אם אומנם יתמידו במאמציהם. שום דבר אינו יותר מובן מאליו. זאת לבטח הם לומדים. האם הוא יסלח? האם היא תסלח? יהיו ימים שהכאב יידחק  כאשר ההנאה שתחזור ליחסים תכסה עליו ואולי אפילו תעזור להם לסלוח. יהיו גם ימים אחרים שגירוי כלשהו יזכיר ויעורר מחדש. יש להבהיר נקודה זו שתעזור לבני הזוג לפתח חוסן פנימי גם מפני זכרונותיהם הקשים.

ביבליוגרפיה:

Janis Abrahms Spring with Michael Spring, (1996), After the Affair, New York: Harper, עמ 34-36.

נרדי רבקה, זוגיות בסערה, (2003), תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

נרדי רבקה, נרדי חן, להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות, בהורות בעבודה ובצבא, (2006), בן שמן: מודן.

נרדי רבקה, נשים חסרות מנוח,(2007), חיפה: פרדס.