גשר צר מאוד בין הספירה הפרטית לספירה הציבורית / ד"ר רבקה נרדי

מאת דר' רבקה נרדי

במסגרת פרלמנט הנשים בנושא: פמיניזם עכשווי בישראל, בית התנועה הקיבוצית, 15.3.07

 

הקדמה אישית: סיפורים קטנים על "האישי שהוא פוליטי…"
בשנות השבעים בהיותי גרושה צעירה אמר לי גבר, לאחר שסקר אותי סקירה ארוכה ודקדקנית: "את לא נראית גרושה…". אני זוכרת שתהיתי ביני לבין עצמי זמן רב לאחר אותה אפיזודה למה כוונתו. איך בעצם אמורה להיראות גרושה – שפופה? מסכנה? מחפשת נואשות? ציידת גברים? אולי הכול ביחד. לימים כאשר למדתי והשכלתי בנושאי המיגדר חשבתי רבות על הדימוי של גרושה (בעיניהם של נשים וגברים) המייצג את מצבה של אשה בחברה סקסיסטית הרואה באשה הגונה אשה נשואה, "שייכת" לגבר.
לפני יומיים, מרץ 2007, הוזמנתי לשאת הרצאה לכבוד יום האשה הבינלאומי באחת מערי השרון. לא הכרתי אישית את מארגנת האירוע. הגעתי למקום וחיפשתי אותה. כאשר ראתה אותי נתנה בי מבט נדהם ואמרה בקול שהסגיר את רגשותיה: " ככה נראית דוקטור…? את ממש לא נראית…" צחקתי במבוכה ואולי גם הסמקתי קלות. שאלתי בבדיחות – "אז איך נראית דוקטור?" "נו טוב", השיבה האשה בלי להתבלבל: " את יודעת, דוקטור נראית דוקטור… לא ככה…".
הנה חשבתי לעצמי כאשר לשמחתי אני כבר מצויידת בכלי הניתוח הפמיניסטיים, הנה דעה קדומה של אשה על אשה המשליכה את תפיסותיה על נשיות וכוח והצלחה ואומרת לך: היזהרי. אם את רוצה שיתיחסו אליך ברצינות שמרי על מראה אחר, "דוקטורי…"

 

שתי האפיזודות, בהפרש של שלושים וחמש שנים, מדגימות את כוחם האפל של דימויים הצומחים על רקע חברה סקסיסטית ומזכירים לך מאין באת ולאן עליך ללכת… 

 

 

לאורך דורות רבים לא ידעו נשים לקרוא בשם מדויק למצוקותיהן. הן כאבו את כאב נחיתותן בחברה גברית, הפנימו את הקודים החברתיים ולא ידעו לחבר בין מצוקה אישית למצב חברתי. זו תמצית המהפיכה הפמיניסטית שקראה לדברים בשמם וידעה לומר כי במקום שיש יחסי כוח שם מתקיים עוול, שם היחסים הם פוליטיים.
שלושים שנה אני שומעת סיפורים של נשים, סיפורים אינטימיים על כאב ומצוקה ואפליה ואלימות מילולית ופיזית, על תחושות של חוסר ערך ודימויי גוף משפילים והתמכרות לאהבה ופחד מבדידות וגם על מרד והתרסה ומאבקי כוח מרים. הנה מה שאומרת אשה אחת מרבות על הגילוי הזה:

"בילדותי נהייתי פמיניסטית מבלי דעת זאת. ראיתי את חיי אמי, את יחסי הכוחות בין גברים לנשים במשפחה המסר היה: גברים קובעים את הכללים ונשים מסתגלות, שורדות. היה לי ברור למה איני מוכנה, מה "לא"! אני זוכרת את עצמי חושבת על הנושא מגיל שש, וזה הלך והתגבש עד שבשל סופית ב-1984 בקורס לאסרטיביות. פתאום הבנתי שיש לי זכות לבחון את השאלה – מה מתאים לי, מה אני רוצה או לא רוצה – משהו שלא הכרתי קודם. בעבר לא היו לי המילים. לא ידעתי שיש לי זכות ליצור לעצמי עולם מבחירה. לא ידעתי שיש לי זכות לבחון דברים מחדש. בפעם הראשונה נתקלתי ברעיון ש"האישי הוא פוליטי". ( מתוך: נשים חסרות מנוח", פרדס הוצאה לאור, 2007, עמ' 105).

 

אשה זו מגלה את שותפות הגורל הנשי בזכות קבוצות המודעות שצצו בעולם (וגם בישראל) והגיעו לכל מקום. "לא ידעתי שגם נשים אחרות מרגישות ככה" – נשים, כמוה היו מבטאות את התפעמותן זו לזו, כמו גילו את האור. הנה, לכאב הפרטי שלי יש שותפות. הנס הזה שנגלה לראשונה בקבוצות המודעות החלוצות בשנות הששים בארה"ב הלך והתפשט, כאמור, ברחבי העולם וחלחל אפילו לכפרים הקטנים והנידחים בהודו ובאפריקה.
זהו הנס של פריצת הקול הנשי החוצה והשמעה פומבית של רחשי הלב וקריאה לשינוי, אך עדיין רחוק מאוד מאוד ממימוש החלום לשוויון וחיי כבוד.
כך קרו הדברים בדור שלי וקודמותיי, כך עדיין בדור הביניים, כך עדיין קורה ויקרה לצעירות שעבורן גילוי הפמיניזם אינו המובן מאליו. החילוץ נעשה בעזרת מילים והגדרות ועטיפה אידיאולוגית קולקטיבית המדברת את לשון הכאב פרטי בשפה של מילים ומונחים הנותנים לחווייה הפרטית משמעות וגם עוגן להיאחז בו.

 

האם המודעות הזו הוציאה אותנו בהמוננו לרחובות? לצערנו לא. אביא להלן את עדותי האישית* המתארת את הקושי לעלות על "הגשר הצר" המוביל אשה לנקיטת עמדה מנהיגותית ולחבירה לספירה הציבורית.

 

"כניסתי האישית "למרחב בציבורי" צמחה באיטיות ובהדרגה. אני נעזרת בניסיוני האישי כמקרה מעבדה שכן אני רואה עצמי כ"אישה פרטית" שאלמלא צירוף מקרים מסוים שהתרחש בחיי הייתי ממשיכה אולי לחיות את "עולמי הצר" תוך שאני מנחמת (ואולי משקרת) את עצמי שאני "אישה מעורבת", ציבורית וחברתית, באמצעות כתיבתי ועיסוקי המקצועיים. האם "צירוף המקרים" הזה שהוביל אותי למעורבות ממשית בעבודה ציבורית הבשיל משום שהייתי מוכנה? זאת לא אדע.
 במאי 1999 הוזמנתי להשתתף באחד הכנסים של "פרלמנט הנשים" שבראשו עמדה (ועדיין עומדת) ד"ר אסתר הרצוג . הנושא: "סחר בנשים". במהלך שלוש שעות טעונות בעדויות קשות על מציאות חסויה בימים ההם מהעין הציבורית שמענו על גודל הזוועה. ביחס ישיר לזוועה עמד חוסר האונים שדווח ביובש על ידי שוטרות, עיתונאיות ופעילות חברתיות.
יצאתי משם נבוכה, עצובה, כועסת וחסרת מנוחה. "לא ייתכן שאי אפשר לעשות כלום! זה פשוט לא ייתכן!"
תוך זמן קצר חברנו קבוצה של כעשרה נשים וגברים שייצגו את עצמם או ארגון כלשהו, ו"התנפלנו" על הנושא כשמשימתנו הייתה להעלות  את מודעות הציבור לתופעת הסחר בנשים וזיקתה הישירה לזנות ולפורנוגרפיה. במהלך השנה ורבע הבאים ארגנו שלושה כנסים בנושא. הרגשתי כאדם שעומד בחלקו האחרון של גשר והוא על סף מעבר למחוז חדש. מעבר ל"מחוז המעורבות החברתית" בו אני לא עוד ניצבת "במרכז עולמי הצר" אלא חלק מהעולם הגדול.
כעבור זמן פנתה אלי אסתר שאצטרף לעמותה אותה הקימה בשנת 1989 – ש.י.ן – שוויון ייצוג נשים ואכהן עמה כיושבת ראש. 'אני? מה פתאום?' אבל להיסוס הישן כבר לא היה מקום. החבירה אל אסתר הייתה עבורי פתיחת שער גדול לעולם הציבורי שנגיעתי בו עד אז הייתה רופפת ובטעם של מקריות וזמניות.
תחושותי הישנות לא עזבו אותי אז ועד היום – 'מה לי ולעבודה ציבורית? אני טיפוס אינדיבידואליסטי, לא מתאים לי פעילות בקבוצה. לכי משם לפני שתיפגעי…' ברגעים אחרים שחמקו מבעד לשריון ההגנה דמיינתי עצמי כאחת הנשים ההרואיות שדמיוני ספג מספרים ומעדויות בעיתונות על נשים גיבורות, פשוטו כמשמעו, נשים שתהילת גבורתן חלפה תוך יום לעומת אלו שהפכו לאגדה וניצחו את הזמן. דמותה הבלתי נשכחת של סימון דה-בובואר (1908-1986) עמדה לנגד עיני. אישה-מיתוס שהמשפט האלמותי שלה "אף אחד לא נולד להיות אישה – אישה הופכים להיות", החדיר לתודעה הציבורית את ההבדל בין המין הביולוגי איתו אדם נולד לבין האיכות האנושית, המגדרית המכונה "אישה". והיו עוד לאורך ההיסטוריה, נשים "גדולות מהחיים" כמו הלן קלר (1880-1968) שלמרות עיוורונה וחירשותה הפכה למנהיגה רוחנית לנשים וגברים, מוגבלים, נכים ואנשי רוח. וכמובן מנהיגות פוליטיות שנכנסו להיסטוריה כנגד כל הסיכויים. לרגע רציתי להיות כמותן אך דמותי בעיני עצמי הלכה וקטנה ככל שגבורתן הלכה וגדלה בעיני… ברגעים אלו ממש אני מנסה לתת שם ל"גיבורה שלי". אני מתקשה. מסירותן הטוטאלית לעניין על חשבון חייהן הפרטיים הפכה אותן ל"גדולות מהחיים" והשאירה אותי בעמדת הערצה והשתאות. אבל אז פרצה לתודעתי דמותה הממשית מאוד של אסתר הרצוג שעזרה לי להתגבר על פחדי מהמיתוס של "האישה הגיבורה", המנהיגה, הצועדת והמצעידה קדימה".

 

כל כך אהבנו והרגשנו בטחון בחיבור בין הפרטי והפוליטי עד שלא שמנו לב שמצבו של הגשר הזה אינו יציב כל כך. ההישגים המרשימים של הפמיניזם בהרבה מתחומי חיינו הסיחו את דעתנו מהמחלות החדשות של תקופתנו המאיימות לשלוח אותנו בחזרה למקום הפרטי והבודד. הכוונה לבעיות שכמעט כל אשה סובלת מהן והקשורות לדימוי הגוף, הגיל והמיניות שלה. הקדשתי לנושא זה פרק שלם בספרי החדש שהוזכר לעיל והיתה לי גם הזדמנות להתבונן במצבנו העכשווי לאור ראיון שערכה איתי לפני זמן מה העיתונאית עדי כץ ממעריב על דימויים של חמש בובות שילדות אוהבות לשחק איתן.
לצד ברבי הוותיקה נולדו בובות חדשות, לכאורה מודרניות, עדכניות יותר בלבושן, מוחצנות, פרובוקטיביות אך בדרך מתוחכמת משחזרות את המסר הישן – הישארי צעירה ו"בובתית", מינית, זמינה ומממשת את חלומם של הגברים. הילדות שמשחקות בבובות האלה, מפנימות מודל נשי שהוא מצג מיני. זה הדבר היחיד שיש לי להציע לעולם וגרוע מזה, זה מה שהעולם רוצה ממני. גם אם אני משכילה, אני צריכה להיות חטובה וזמינה מינית. הממשיכות של ברבי לא רק שלא הפכו להיות אנושיות יותר, הן הפכו לדמויות פורנוגרפיות.

 

נעמי וולף מחברת הספר "מיתוס היופי" (הקיבוץ המאוחד, 2004) טוענת בצדק שתעשיית היופי על כל ענפיה יוצרת מצב של חרדה מתמדת של האשה ביחס למראה שלה ומחזירה אותה לעצמה הפרטי כך שלא יהיה לה פנאי להשקיע אנרגיה בפעילות ציבורית הנוגעת לשינויים חברתיים. זה המילכוד החדש והמסוכן שנבנה על האשליה שהמהפיכה כבר מאחורינו. הבנה והפנמה של תחושת הסכנה הטמונה במילכוד החדש הזה עשויה אולי לעורר אותנו לראות מעבר לענינינו הפרטיים. להיזכר במה שלא מכבר ידענו – ש"האישי הוא פוליטי שהפוליטי הוא אישי". על כל אחת מאיתנו בחדרי חדרים, שעה שהיא מודדת את גופה, מתעסקת עם פניה, קמטיה ומשמניה וכמובן גילה המסוים לעצום לרגע את עיניה ולהזכיר לעצמה שמדובר בתעשיית יופי המנסה לקרקע אותה. אולי אז נסכין לחבור אשה לרעותה (וגם לידידנו הגברים התומכים במאבקנו) ולעלות על "הגשר הצר" הזה ומשם להשמיע את קולנו הפרטי-ציבורי בעוצמה ובצלילות – כדי להשפיע ולשנות סדרי עולם..

 

 

*מתוך ספרי "נשים חסרות מנוח", פרדס הוצאה לאור, 2007.'