הדרכה – יחסי כוח או העצמה? / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 10 מאת ד"ר רבקה נרדי, 29.05.2010

לפני שנים פגשתי אותה, סטודנטית לפסיכולוגיה שהציגה עצמה בפני כאישה פצועה, קורבן של מדריכיה. ספרה לי בזעם ובבושה על חוויה מתמשכת של יחסי כוח בינה לבין מדריכתה. הייתה מביאה בפניה מקרים של טיפול, בהיסוס ובביישנות של סטודנטית צעירה שזה לה צעדים ראשונים במקצוע. והייתה מדריכתה "מראה לה" כמה היא שוגה, כמה החלטותיה "לא מקצועיות" ועד כמה עליה להיזהר מיוזמות חדשות. כמעט עזבה את המקצוע, לבסוף נסעה לארץ רחוקה לשקם את נפשה וגם להשלים יידע שהוחמץ בתהליך הכושל של ההדרכה.

לפני כמה ימים נגמר לי המכשיר הנייד. נפל ונחבל וזעק שימיו ספורים. ואני בכלל לא שמתי לב שחלפו להן שלוש שנות אחריות. אז זהו, אמרתי לעצמי, נפלה לידי הזדמנות פז להחליף את המכשיר המיושן שלי במכשיר חדש, מודרני, עדכני, כזה שיביא לי כבוד גם בקרב הדור הצעיר. ברוח טובה זו הגעתי לשעריו של מוקד השרות של חברת פלאפון הנמצא בשכנות לאיקאה הגדולה. מיד ראיתי שיש סדר, מספרים והרבה נקודות שרות. המתנתי בסבלנות תוך שאני חושבת מחשבות חיוביות על שרות יעיל ועל איך אנחנו בסופו של דבר הפכנו למדינה מודרנית. ראיתי בזמן את המספר שלי על הצג המודיע על התור הבא  וצעדתי בשמחה לעבר המוקדנית. כן, כך הכול החל. אני יושבת מול בחורה צעירה ומאוד מנומסת והיא מציגה בפני את כל היתרונות של העסקה החדשה עליה יהיה עלי להתחייב לשלוש השנים הבאות. מכשיר נפלא, חדשני עם ג.פי.אס ועוד המון אפשרויות. ראשי הסתחרר. אני רוצה להבין. אני רוצה להכיל. אני רוצה הדרכה. אני מוכנה ללמוד עוד ועוד מרזי השפה הטכנולוגית שגם כאשר כבר חשבתי כי אינה עוד שפה זרה עבורי אני מגלה לתדהמתי שאני יודעת עליה הרבה פחות ממה שחשבתי, ממה שקוויתי. אבל, אומרת לי הצעירה החמודה שלצערה אין לה זמן, עלי יהיה ללמוד מהחוברת, ובכלל, היא לוחשת לי,  החברה מקציבה לא יותר מ20 דקות  לסגירת עסקה שכן מעבר לזמן זה היא "לא תשתלם". אבוי לי, אני מושכת זמן וכבר אני עולה לחברה יותר מידי. רגשות אשמה כבדים מציפים אותי. אני בעמדת התנצלות. וכך אני מוצאת את עצמי אורזת במהירות את עצמי והמכשיר החדש הטמון בתוך שקית כחולה שבתוכה קופסת קרטון המכילה את כל אביזריו בתוספת צרור דפים עליהם חתמתי במהירות זה עתה. הרעב הציק לי, הצימאון ייבש אותי. רציתי הביתה. כנראה שהייתי חותמת על כול מסמך, אולי אפילו על כזה המפליל אותי במשהו… כך שקעתי לי יותר ויותר במחשבות עגומות המאפיינות שבויים במצב קיצוני.

כעבור כמה שעות ואני כבר בביתי לאחר מנוחה וארוחה הגונה הבנתי שחתמתי על עסקה גרועה גם מההיבט של התאמה לצרכיי וגם מההיבט הכלכלי. כן, אני מנסה "לשפר עמדות" ואני בסוג של דיאלוג עם החברה והחלטתי לא לקחת ללב כך ש"הכול מרקיז בסדר..".
אירוע קטן זה גרם לי לחשוב על משמעותה של הדרכה טובה או רעה מעבר לתוכנה, שהרי תוכנה של הדרכה יכול להיות למידה של תפקיד, למידה של חומר לימודי, הבנה של תהליך רפואי שעלינו לעבור, או עסקה ביטוחית, תדרוך של חומר עיוני, ומה לא בעצם. הדרכה היא סוג של תקשורת בין אחד/ת שיודע/ת ואחד/ת שלא יודע/ת. הדרכה עשויה ללמד אותנו דבר מה על העולם שלא ידענו, משהו שיכול להעצים אותנו, כפי שסיפור טוב שאנחנו שומעים מעניק לנו עוד נתח של משמעות להבין את עולמנו. ובעוד אני בשרעפיי נזכרתי בכמה אירועי הדרכה מכוננים שהשפיעו עלי לטובה או לרעה.
נזכרתי בהזנחה הדרכתית בצבא. אוי לאותן שנתיים יקרות שנתתי לצבא ההגנה לישראל שעברו עלי בשיממון נורא ובתחושת חוסר התאמה והעדר כישורים. וחשבתי על אלפי החיילים והחיילות הנופלים בין הכיסאות, בתפקידים שאינם הולמים את כישוריהם והזוכים בהסברים מתנשאים, מזלזלים, שטחיים המותירים אותם בתחושת אפסות וחוסר אונים. וכך גם מאוחר יותר באזרחות.
את המנהל הבכיר ההוא שהיה הממונה החדש שלי פגשתי לראשונה לפני שנים רבות, בגלגול אחר של עיסוקי המקצועיים. נחושה הייתי להצליח בתפקידי החדש המאתגר. אך כבר בימים הראשונים הבנתי ששמחתי הייתה מוקדמת. שלוש שורות של הסבר קצר עם הרבה כותרות מבטיחות פרשו בפני את תחום עבודתי רחב ההיקף, וזהו. קבלתי כסא ושולחן בחדר, אותו חלקתי עם הממונה הבכיר, שהיה מבקשני לפנותו כל אימת שקיבל אנשים לפגישותיו החשובות.  נותרתי לעצמי. בודדה ונאיבית, תוהה במבוך הפוליטי של הארגון, ללא הבנה מינימלית של הקודים הארגוניים, כמו גם ללא ליווי תומך של מהות תפקידי. חוויה עגומה זו כמעט עלתה לי במשרתי, שבימים ההם נזקקתי לה באופן נואש.  לא הבנתי אז ואני תוהה גם היום –  מדוע. הרי לו רק היו מדריכים אותי בתשומת לב ידידותית הייתי עושה הכול,  תוך ביטוי מקסימאלי של יכולותי המקצועיות. אז למה הם לא?

האם זה רק בגלל ש"אין זמן", אולי כי "אין סבלנות", אולי כי כאשר אנחנו כבר יודעים "לא בא לנו" להעניק מהיידע שלנו הלאה, אולי כי אין כבוד לשאלות "הבורות" הנשאלות, אולי כי אנחנו "ישראלים מאלתרים" שסומכים שכבר איכשהו נסתדר, כלומר "הם", אלו שלא יודעים יסתדרו – בדיוק כפי שאנחנו "הסתדרנו" ולא ריחמנו על עצמנו… ואולי כל הסיבות ביחד שהם התמהיל המוכר, הנורמטיבי היוצר דינמיקה  ידועה מראש בין "המדריך/ה" לבין "המודרכ/ת"? האם הדינמיקה "מדריך-מודרך" היא כרוניקה ידועה מראש הבנויה על יחסי כוח או שמא היא צופנת בתוכה אפשרויות אחרות – של העצמה, למידה והתחדשות? איזו נאיביות. הרי אין זמן להשקיע. אנחנו, בעולמנו המהיר, השופט הכול על פי מבחן התוצאה שועטים קדימה. ואם עכשיו אני בתפקיד המדריכ/ה, הכוח אצלי, היידע אצלי וגם הזמן שאשקיע הוא פרי החלטתי. אין זמן לרגשות, לבדיקה, לחמלה, לאמפתיה. אם את או אתה בתפקיד המודרכים ואם איתרע מזלכם ואינכם מבינים טוב את השפה, או את הקודים (האירגוניים או הטכניים), או חלילה אתם איטיים בשל גיל מבוגר או תפיסה איטית, הססנית משהו של "החומר" – "זבשכ"ם". תסתדרו או "תעופו מפה לאנשהו, שרק לא נראה אתכם בסביבה… . ואם הדינמיקה הזו היא "נורמטיבית" הרי שיגיע תורנו להעניק הדרכה אנו עלולים לפעול מבלי לחשוב, כמכונה אוטומאטית, ונעשה בדיוק מה שעשו לנו… וכך זה ממשיך. 

הדרכה טובה היא חלון הזדמנויות  לרגעים נפלאים של תקשורת טובה, אינטימית,  שאולי חלקנו זוכרים מילדותנו כאשר אבא או אמא או אדם קרוב, אולי הגננת, אולי סבתא או דודה, אולי המורה – סיפרו לנו סיפור ממנו למדנו משהו חדש על העולם. לעולם נזכור את מדריך הטיולים או המורה לטבע שלימד אותנו על פרחים וצמחים בדרך שזכרנו עוד שנים רבות לא רק את שמותיהם אלא את אפיוניהם הייחודיים. לעולם נזכור את המורה למתמתיקה שבדרך "פלאית" סיפר לנו את סיפור הנוסחה המסובכת ושחרר אותנו לעולמים מתסביכנו המתמתי. לעולם נזכור את כל מי שקיים איתנו דיאלוג מכבד, אוהב, שיוויוני על  משהו שחשבנו שלעולם לא נבין, והנה הבנו, הנה נפתח לנו עולם חדש. זו חוויה מעצימה, מנחמת, מעניקה סיפוק ומשמעות. זו חוויה שיש בה אהבה. רבים מידי האנשים המסתובבים בינינו הסובלים מדימוי עצמי של "טפשים", כאלו ש"לא מסוגלים ללמוד", כאלו שלעולם לא יוכלו להתמודד עם "החומר". רבים מידי לצערנו. הם נושאים איתם את סודם כאות קין פנימי המשפיע על החלטות חיים וקריירה ואיכות חיים ויצירה.

ובחזרה לטכנולוגיה המודרנית איתה פתחתי. עידן המחשבים. שפה חדשה ומאיימת עבור רבים, בעיקר המבוגרים בינינו. התמצאות טובה של שפת המחשבים היא ברוב המקרים נחלתם של אנשים צעירים יותר מאשר מבוגרים. שהרי הצעירים נולדו לתוך עולם עתיר טכנולוגיה ועבורם זו שפה טבעית, כמעט כמו שפת אם.  אנשים מבוגרים שנולדו לעולם שלא ידע  שפה זו חשים נחותים כאשר הם נדרשים להסתגל. רבים מהם מוותרים וזזים הצידה. אחרים נאבקים אך מניחים מראש שהצעירים עולים עליהם ביידע, מהירות התגובה והבנה טובה של השפה. רק אלו שזכו להדרכה ידידותית מגלים כי גם הם יכולים, ואולי אף לתדהמתם הם לומדים שהדבר קל יותר מאתגרים אינטלקטואלים מורכבים שהם עמדו ועומדים בהם – בתחומי יידע ותרבות אחרים. אבל, לצערנו הרוב הגדול מפנים את עמדת הנחיתות. וכך מתרחש הפרדוקס מול עינינו, יום יום: עולם הפוך. המבוגרים בינינו, המחזיקים ניסיון חיים וחוכמה שנצברה עם השנים, הופכים בעל כורחם להיות "ילדים קשי תפיסה". ואילו הצעירים,  הבקיאים בשפה הטכנולוגית ומסוגלים בזריזות טבעית להשתלט על הטלפונים הניידים מהדור החדש, על מכשירי הד.וי.די, המצלמות החדשניות וכמובן המחשבים ושאר מכשירים עתירי אפשרויות – הם הופכים עבורנו "האורים והתומים" – המורים שלנו. אנחנו, מעמדת הנחיתות שהפנמנו על "העולם השייך לצעירים", נושאים עינינו אליהם בתקווה ומבקשים במבט אילם של ילד שינהגו בנו בהבנה ובכבוד. אבל אין להם זמן, אז ברוב המקרים הם לא. טראגי, עצוב, מקומם – סיפור על החמצה – לצעירים ולמבוגרים כאחד.

ומשהו אופטימי לסיום: ישנם גם אחרים. אחת מהם, אישה צעירה היודעת לפתוח את השער עבור אנשים מבוגרים. היא רואה בכך ייעוד, היא שואבת מהדרכתם עונג ומשמעות והיא מביאה להם ולעצמה סיפוק ושמחה.  הייתי רוצה לצעוק את שמה, אך היא ברוב צניעותה לא מתירה לי.