המשפחה החדשה מנקודת מבט טיפולית מאת ד"ר רבקה נרדי, בית אביחי, ירושלים בהשראת עבודת הדוקטורט של ד"ר רבקה נרדי* 12/6/2011

אני מטפלת אישית וזוגית שנים רבות. היותי פמיניסטית משפיע על גישתי המקצועית הרואה בטיפול דיאלוג בגובה עיניים על החיים. מודעותי לפסיכולוגיה הייחודית של כל מין שנתה את חיי כאדם פרטי וכאשת מקצוע. למדתי שוב ושוב כמה הזיקה בין תרבות וחוויה אישית הוא רב עוצמה על האדם – גבר או אישה עד כדי השפעה על חלומותינו, שאיפותינו ותהליך קבלת ההחלטות המכריעות בחיינו. בקיצור, גם אם נדמה לנו שאנחנו אנשים בוחרים – אנחנו לא ממש "בוחרים", אלא רבות מבחירותינו מושפעות מהמגדר שלנו. לא כל שכן שיש למגדר השפעה על התנהגותנו בזוגיות, במשפחה. המשפחה ששנתה את פניה בעקבות מהפיכת המינים ועוד השפעות. אך המהפיכה ביחסי נשים גברים יצרה רעידת אדמה שגלי ההדף שלה מורגשים ויורגשו עוד שנים רבות.
הרצאתי הערב תהיה מבוססת במידה רבה על דברים שהתגבשו אצלי במהלך כתיבת עבודת הדוקטוראט שלי אותו התחלתי ב1996 וסיימתי במאי 1999. הנושא – "תפיסת המחויבות בנישואים המודרניים, ההבדלים בין המינים וההשלכות המוסריות" (בשפה האנגלית) שעובד לספר פופולרי "זוגיות בסערה" ("הקיבוץ המאוחד, 2003).תפיסת המחויבות בקשר הנישואים המודרני
נושא המחויבות ריתק אותי אולי כי ראיתי המון כאב ביחסי נשים גברים שנבעו פעמים רבות מידי מחוסר הדדיות למחויבות הזוגית. החלטתי לחקור אותו ואף ניסחתי הגדרה למהות המחויבות בזוגיות המודרנית הלוקחת בחשבון מרכיבים שלא היו בנישואים המסורתיים:
(1) ההיבט האינסטרומנטלי – חלוקת התפקידים בניהול ענייני הבית והמשפחה. ההשקעה בזמן, בביצוע, ביוזמה, באנרגיה – מבטאים מחויבות לשותפות. אם האשה היא זו שמשקיעה יותר (כך ברוב המשפחות), ואם היא עושה זאת מאלוץ – נפגמת תחושת ההדדיות ואיתה הסיפוק.
(2) ההיבט הרגשי – בשל עושר החוויות הרגשיות ועומס הציפיות – אחד מסימני השינוי ביחסי המינים , עלינו להבין מה קרה לנו ואז להכיר את חמשת הביטויים של אותו היבט רגשי:
האדם החילוני המודרני שהתפיסה הרומנטית מנווטת אותו ואשר למד את זכויותיו לבחור אהבה שלא בדרך השידוך התרגל להעמיס על מוסד הנישואים את כל מאוויו וכמיהותיו – כמו ילד על הוריו. במילים אחרות הנישואים המודרניים לאדם החילוני הם כמו האלוהים שאמור לרפא את פצעיו.
הנה הם חמשת הערוצים של יחסים רגשיים:

• גילויי אמפתיה לבן/בת הזוג – עד כמה מסוגל כל אחד מבני הזוג להיות "בנעלי" בן/בת זוגו ולהגיב אליו/אליה ברגישות ובהתחשבות. גילוי אמפתיה דורש מאתנו מאמץ רגשי ומנטלי. זהו אחד הביטויים הנעלים של מחויבות לקשר.
•  שיתוף ברגשות – עד כמה אנו משתפים את בן/בת זוגנו במגוון רגשותינו – שליליים וחיוביים. לשתף פירושו לחשוף חלקים פגיעים – חולשה, פחד, קנאה, כעס ועוד. חשיפה רגשית היא סוג של השקעה, שכאשר איננה הדדית היא משאירה את מי שחושף יותר וביתר תכיפות, לתחושת של "בודד במערכה".
•  סגנון התקשורת שלנו – האם אנו מקפידים על סגנון שיש עמו כבוד לזולתנו? התחשבות ביכולת ההכלה שלו? האם אנו "עורכים" את מסרינו כך שיעברו לאוזנו של בן/בת שיחנו באופן מכבד ומתחשב? הנסיון האנושי מלמד כי מי שמחזיק יותר כוח (או מסרב להיפרד מאשלית הכוח) ביחסים מקפיד בנקודה זו פחות, משקיע פחות.
•  מין ואינטימיות – האם אנו יודעים לחבר בין מין ואינטימיות? הניסיון האנושי מלמד כי מידורו של המין – דפוס שגברים סיגלו לעצמם כאמצעי להאדרת גבריותם – מייצג תפיסה כוחנית הרואה את האשה כאוביקט מיני ולא כאדם שלם.
•  השקעה – להשקעה פנים רבות: מיוזמות לפיוס, לבילוי, מתן תשומת לב, אזכור ימי הולדת, הפתעות, ועד השקעה ברענון פני הזוגיות. השקעה ניזונה מהדדיות. כאשר צד אחד משקיע/ה באופן חד צדדי הוא/היא, בסופו של דבר מרגיש/ה בדידות והחמצה.

(3) נאמנות מינית כביטוי למחויבות – נאמנות מינית היא הביטוי היותר מובהק ומוחצן של מחויבות. מי שיכול להרשות לעצמו לבגוד באין מפריע מבלי שיחולו עליו סנקציות חברתיות הוא זה שבידיו נתון יותר כוח ביחסים. אני נוקטת בלשון זכר כי כך אמנם היה מצב הדברים עד הדורות האחרונים. ועדיין במידה רבה.

ברקע כל החוויות הללו עומדים יחסי הכוח בין גברים ונשים. כוח פירושו משאבים כלכליים ורגשיים המשפיעים על עצמאות החלטותינו בכל תחומי החיים – מניהול סגנון חיים עד החלטות הקשורות לקריירה. ויותר מכך, כוח מאפשר למי שמחזיק בו להיות בעמדה של "מחויב" במידה שירצה ובתנאים ובעיתוי שיבחר. אולי משום כך נשים מגיבות כיום בכעס רב כאשר הן שומעות מבני זוגן תשובה בנוסח "לא עכשיו", "תכיני לי רשימה", "תפסיקי לנדנד", "אם לא מוצא חן בעיניך תעשי לבד"…ועוד כהנה וכהנה "פניני תקשורת". אולם, בסופו של דבר, מה שמשפיע על התנהגותנו, הם הקודים המוסריים המניעים אותנו בין במודע, בין אם לא במודע.
תפיסתנו את מושג הצדק והשוויון, לצד תפיסתנו את מושגי השותפות, ההדדיות וההוגנות בזוגיות, פועלים עלינו כמו "מטריה אווירית" המטה אותנו לצד זה או אחר בדיאלוג שאנו מקיימים עם בן/בת זוגנו. ככל שנתקרב בעמדותינו לתפיסה אוניברסלית ביחסי האנוש שלנו עם בן/בת זוגנו, ככל שנראה אותו/ אותה כבני אדם, לא רק כממלאי "פונקציות", כך נבטא את מחויבותנו אליו/ אליה ביתר עוצמה ונחישות.
כדי להבין את סוד הסיכוי – התיקון, עלינו להבין את "סוד הקלקול".
"הקלקול" – אובדן האמון, מאבקי הכוח, האלימות, הגירושים, הדיכאון הסמוי והגלוי – הוא תוצאה של שינוי בהסכם הישן שבסיסו המוסרי היה לקוי.

על רקע תרבות פטירארכלית, אשר קבעה את עליונות הגבר ונחיתות האשה כתופעה "טבעית", לא היה מקום לבחון את יחסי המינים במונחים של מוסר אוניברסלי. אמות מידה מוסריות שעמדו בבסיס יחסי אנוש מתוקנים, לא יכלו להיות מיושמות על יחסי גבר-אשה. ויש להזכיר כמובן את המבנה החברתי שדאג ועדיין דואג, לשמר את התפקידים המסורתיים באמצעות חלוקה בלתי מאוזנת של כוח ומשאבים.
לא קל לוותר על עמדות כוח. הממסד הגברי על כל מוסדותיו הכלכליים והפוליטיים, ממשיך לטפח את עצמו תוך שהוא משלם, מדי פעם, מס שפתים ל"קידום מעמד האשה". הניסיון מלמד כי יחסי כוח מעצבים את חוויותינו הרגשיות וההתנהגותיות, כמו גם את החלטותינו היומיומיות. כאשר הגבר מרויח יותר, הזמן שלו נחשב יותר. ולפעמים גם המילה שלו, והזכויות שלו…וחוזר חלילה.
הפמיניזם המודרני שם לפתחנו את אתגר השוויון. נשים תובעות שנתייחס אליהן כשוות זכויות לגברים. כל כך פשוט, טריוויאלי, אך גם מעמיד בניסיון קשה את שני המינים שהפנימו קודים מוסריים שונים בתכלית.

כיצד נדע שאנחנו "מחויבים" לקשר שלנו? עידן המחויבות האוטמאטית של אישה לגבר עבר מן העולם…
האם זו חווייה הניתנת למדידה? הרי איכות הקשר נמדדת באינספור מרכיבים וניואנסים, לעתים בלתי מודעים. אפשר לחוש מחויב לספר ולשתף את בן/בת זוגנו, ולא להשתתף בעבודות הבית. . ככל שחשבתי על כך חדרה לתודעתי ההכרה כי למעשה אנחנו מסוגלים להיות ברמות שונות של מחויבות באותה מסגרת נישואים.
עיקרון השוויון וההדדיות בכל היבטי החיים שהפך להיות סמל המאבק הנשי יצק תכנים חדשים לסימני המחויבות הזוגית. לא עוד "האישה חייבת להיות רכה ונענית" אלא – אישה יכולה להיות רכה ונענית – אם תרצה ואם הגבר יהיה ראוי לכך – לטעמה, על פי צרכיה. ומה עם הקודים הגבריים – האם גם הם עברו שינוי בהתאם? השינוי "הקטן" הזה – המעבר מ"מובנת מאליה" ל"בוחרת בעלת רצון עצמאי" יצר רעידת אדמה של ממש ביחסי המינים וגם לצד ההישגים המפליגים בעיות חדשות בזוגיות.
גברים ונשים צריכים לדבר כדי להכיר זה את זו, הרי הם באים מעולמות נפשיים שונים – תרבות מגדרית שעיצבה אותם לצד היותם שונים כבני אדם עם הסטוריה אישית שונה.

המציאות מליאת הסתירות – נשים וגברים ב"ארץ האמביוולנטיות"

בשנים האחרונות אני מרצה יחד עם בן זוגי ד"ר חן נרדי, במסגרת פעילותנו במכון "דיאלוג", בפני קהלים מגוונים, בנושא "זוגיות 2008 ובשנתיים האחרונות בעקבות ספרנו החדש "שיחה זוגית" ("הדים" 2010) יצרנו אף מופע חדש בהשראתו. אנו נוהגים להציג "תמונות מחיי נישואים שבראשיתן סצינות המוכרות להרבה זוגות. בראשית הרצאתנו "להציג" בפני המשתתפים "סצנות מחיי נישואים". במהלך השנים למדנו אלו סצנות מדברות לקהלים רחבים ברמות שונות של השכלה ומודעות – דתיים וחילוניים, בקצוות שונים של ארצנו. מצאנו כי מבין מגוון של סצנות, שלושה נושאים (בגרסאות משתנות) הם "חביבי הקהל" – סצנת "הילד החולה", סצנת "למה אתה לא מדבר אתי" וסצנת "את אף פעם לא רוצה…(מין)". כאשר אנו בוחנים לעומק מה מייצגת כל סצנה מתבהרת לה תמונת "הקלקול" של הנישואים המודרניים. הבה נראה. בסצנת "הילד החולה" המבוססת על מקרה אמיתי (בשינויים קלים) שאירע בינינו, מתפתחת מריבה מכוערת, מלווה בהשפלות הדדיות בעקבות סירובו של בן הזוג להישאר עם ילד חולה, כאשר האשה מתחננת בפניו כי ממתינה לה כיתה של 40 תלמידים וכו'. בן הזוג מתנגד בלהט. הוא חייב ללכת. זמנו יקר יותר. שעת עבודה שלו שווה פי כמה משלה. אפשר להשאיר את הילד עם תרמוס, אפשר לקחת אותו לאמא שלה, או שלו… והוא הולך , לא לפני שהם מטיחים זה בזו, הישר לבטן הרכה, את "מיטב ההאשמות" ויורדים מטה מטה. אנו מבקשים מקהלנו "להיכנס לנעליו" של הגבר ואחר כך לנעליה של האשה. אנחנו רוצים להבין את חוויותיהם הרגשיות. אנחנו מגלים כי כולנו, גברים ונשים מבינים היטב מה חווה הגבר ומה חווה האשה. אנו מבינים את מצוקותיהם. אנו יודעים שרוב הגברים אינם "זוממים" לפגוע בנשותיהם ולנצלן. אנו יודעים כי הגבר מאמין בכל לבו ש "אינו יכול" להישאר. הוא חייב ללכת לעבודה – המקום שאליו הועידו אותו משחר ילדותו. האשה יודעת, מכירה במציאות זו, אך כועסת מאוד מאוד. אחת ההאשמות המשפילות שכנגדן היא יוצאת נגדו בשצף קצף היא: "שעת עבודה שלי שווה יותר". כל השאר מתרחש כבר מעבר לשליטתם. הילד החולה, אגב, שבמקרים רבים הוא בן שבע או שמונה שומע את הקולות, רואה את המראות ולומד, ומפנים.

הסצנה השניה – “למה אתה לא מדבר איתי”, כמו ממשיכה את סיפורנו. האשה "רוצה לדבר על זה", ולא רק על "זה". היא רוצה לדבר, לברר, לספר, לשתף מקורותיה במהלך היום. בן זוגה עייף. רוצה לקרוא עיתון, לראות טלוויזיה, לשחק במחשב, להיות עם עצמו, לשתוק. מה שמתחיל כשיחת דיבוב שקטה מסתיים שוב בקולות מהומה והשפלות הדדיות. היא תאשים אותו ב"אוטיזם", ילדותיות", "אגואיזם" "אכזריות", הוא יספר לה כמה היא "נודניקית" "לא נותנת לחיות" וילעג לצורך שלה לדבר. "בשביל מה צריך לדבר כל כך הרבה?" יטען בציניות. גם במקרה זה הקהל מבין היטב את שני הצדדים. הגבר "זקוק לשקט" לאחר יום עבודה מפרך. האשה זקוקה לקשר. הדיבור הוא האמצעי ליצירת אינטימיות. שניהם מתוסכלים. בסצינה חדשה אותה פיתחנו בהרצגתנו החדשה אנו מציגים זוג המשוחח שיח כפול – על עניינים טריוויאליים – אחד עם השני ועל מחשבותיהם הנסתרות – עם עצמם. כי קשה להם לחשוף את רגשותיהם האמיתיים.

עוד לפני שאנו ניגשים לסצנה השלישית כולנו שמים לב שבשתי הסצנות הראשונות האשה היא זו ש"מתחננת", מבקשת, יוזמת, ידיה פשוטות אליו. והוא – נענה, לפעמים באיחור רב. ברוב המקרים מתחמק הגבר בטענות מטענות שונות. אנו חשים שיש צד אחד – האשה שידיה פשוטות אליו יותר מאשר ידיו פשוטות אליה. האם רק היא במצוקה? נראה שרובנו מבינים כי מאחורי שתיקותיו הקשוחות של הגבר מסתתרת איזו מצוקה שהוא "חייב" להסתירה היטב.

הסצינה השלישית היא כבר בלתי נמנעת לסיפורנו העצוב. הוא רוצה להתפייס בעזרת סקס טוב. היא מסרבת. היא רוצה יחס, רגש, עדינות, חיזור, תיקון. הוא רוצה "לעבור הלאה". הם שוב מאשימים זה את זו. הפעם יטען כלפיה בבוז שהיא "נותנת" בתמורה להשתתפותו בענייני הבית. וכמעט יכנה אותה "זונה". היא תחזיר לו מענה לשון, שהולך ומחריף. וכך זה נמשך. הם מתעייפים לכמה ימים ושוב הכל חוזר חלילה.
שלוש הסצנות מייצגות שלושה עולמות תוכן שדרכן בוחנים גברים ונשים את איכות יחסיהם.
הישארות עם ילד חולה , בחלוקה מאוזנת, מייצגת שותפות אמת – כך בחווייה הנשית. הטיעון ששעת עבודה שלו שווה יותר, מייצגת תפיסה הירארכית- כוחנית – "בעל המאה הוא בעל הדעה". מקומו של הצדק הטבעי נפגם. הכעס והעלבון הם בלתי נמנעים – גם בקרב נשים שהמילה "פמניזם" מעוררת בהן שאט נפש…
הרצון שלה לדבר "על זה" וגם "על זה" מבטא את התביעה הנשית לשותפות רגשית – תביעה חדשה שבעבר לא עלתה על דעתן, או דל שפתן של נשים. היא מייצגת, כאמור, תפיסה רחבה יותר של מהות הקשר האינטימי. סירובו של הגבר לשתף את בת זוגו בחוויותיו, בנימוקים מנימוקים שונים, החל מעייפות, דרך זלזול במילה המדוברת וכלה בשידור אי אמון ביכולתה להכיל אותו, מאותת לאשה שהיא נלחמת לבדה במערכה הזו. אחת הטענות החוזרות ונשנות על ידי גברים היא שלאשה יש טענות רבות כלפיהם. מה היא שוב רוצה ממנו. המשפט "אני רוצה לדבר איתך" הפך לגברים רבים מעין משפט פתיחה לסיוט שיבוא.
ואם כך הוא תופס את בקשתה לשוחח הרי שחובתו להגן על עצמו – לברוח מה שיותר רחוק – לאחר את שעת שובו הביתה, למצוא מאהבת שיוכל להתנחם בזרועותיה (היא הרי מקבלת אותו כמות שהוא), לקרוא יותר עיתונים, לעבוד יותר במחשב. לשתוק. להיכנס עמוק עמוק ל"מערה הרגשית" שלו, שם אולי ימצא מנוחה ממנה. האשה, אחרי שעיפה מלחפש אותו, אחרי שכלו כל מאמציה להגיע אליו, לומדת ללכת ממנו. עכשיו היא יודעת לבטח כי חברות אמת עליה לחפש במקום אחר, בקרב חברותיה. תחושת הבדידות וההחמצה של שניהם קשה מנשוא.
הרצון שלו להתפייס בעזרת סקס טוב מחזירה את שניהם לזירה הישנה והמוכרת, אך פחות ופחות מקובלת בקרב נשים דעתניות. היא רוצה אינטימיות כהקדמה למין. הוא תוהה מה שוב היא רוצה ממנו. התסכול הדדי.
למותר לציין כי אי הסימטריה בין גברים ונשים בולטת לאורך כל הדרך. תביעותיהן של נשים ליחסים יותר שוויוניים נתקלת במחסומים רגשיים קשים – גם מצד גברים נאורים הדוגלים בשוויון ביחסים. הצורך הקדמוני של גבר שבת זוגו "תכיל אותו", "תקבל אותו כמות שהוא" חזק יותר, לעתים קרובות מכוחות אחרים הפועלים בתוכו. מרבית הנשים נופלות ברגעים אלו למלכודת רגשי האשם ו"מפשילות שרוולים" לפיוס ותיקון מצב רוחו של בן זוגן. הרי האחריות על הרמונית היחסים מצויה עדיין בידייה לא כן…?

רובנו, בעיקר נשים, שופטים את איכות הנישואים שלנו על פי קריטריונים רגשיים. אנו בוחנים במודע ושלא במודע מי נותן, מי משקיע יותר. במילים אחרות, אנו בודקים וערים לרמת המחויבות של זולתנו כלפינו, כמו גם לזו של עצמנו. הנישואים המודרניים מעמידים אם כן, את שני בני הזוג מול אתגרים חדשים – ללמוד ולהתייחס זה לזו לא כמילוי של "תפקיד", אלא מתוך חברות. אלא שמושג החברות מתפרש על ידי כל צד באופן שונה. לפעמים טוב שנשאל את עצמנו (בשקט) – "כמה אני נשואה"? כלומר מחויבת… משמעות ההגדרה החדשה היא, אם כן, שנשים – היום יותר מתמיד – בוחרות את בני זוגן וגם נשארות איתו לא רק על בסיס כוחו הכלכלי אלא גם, ולפעמים בעיקר, בזכות איכויותיו האנושיות כחבר לחיים.

הבעיות החדשות
לכאורה נשים וגברים יכלו להנות מהשוויון ולהפיק את המיטב מהזוגיות ומהמשפחה. כי מה יותר הגיוני מאשר חלוקה צודקת ושוויונית בטל – בעולם תובעני ותחרותי כשלנו? אבל זה לא קרה. לא רק בשל "סרבנותם" המודעת והלא מודעת של הגברים שראו בעלייתן של נשים איום ממשי להגמוניה שלהם, אלא גם בשל אילוצים ולחצים מעולם העבודה ומסביבה חברתית שמרנית שהפעילה על שני המינים לחץ חברתי לשמר את מסגרת המשפחה כשהייתה.
בשטח נולדו הבעיות החדשות הבאות לביטוי בחדר הטיפול (וכמובן מחוצה לו):

דלית ורן (שמות בדויים)
משבר מתמשך על רקע חוסר הדדיות בחלוקת התפקידים שפוגעת אנושות ביחסים הרגשיים – שניהם בסוף שנות השלושים הורים לילדים קטנים. הוא עובד סביב השעון. היא בעבודות מזדמנות שכן משאביה העיקריים הם לניהול הבית והילדים. היא מנהלת אותו. הוא כועס ומתוסכל.
הבעיות הקשות מנקודת מבטה – שחיקה מתפקידי שרות, תסכול על וויתור מתמשך של הקריירה שלה, אכזבה וכאב על חוסר פירגון ופיקוח כספי שלו בה. כועסת עליו שלא מבין את נקודת מבטו…
הבעיות מנקודת מבטו – תחושה ש"לא סופרים אותו" בבית, חוסר ערך, דיכאון, החמצת חייו, וויתור על חלומות אישיים, לכוד בעבודה שלא מספקת אותו. חרד באופן היסטרי על עתידם הכלכלי. כועס על אשתו שלא מבניה את נקודת מבטו…
מאבק כוח, חוסר אינטימיות ויחסי מין, איום שלה על גרושים, התרחקות שלו.
הטיפול – לכאורה ברור מה צריך לעשות – אם רק יהיה יותר מעורב, אם רק ילמד לטפח את עצמו, אם רק תרסן את שתלטנותה, אם רק תכבד את דעותיו… אז מי יתחיל ראשון להיות "ילד טוב"??? – תמציתו של מאבק הכוח. הבוקר היא אמרה לי – אני יודעת מה עלי לעשות ואני יודעת מה תגידי לי, אבל אני לא יכולה. אולי אני כבר לא רוצה. עוד לא וויתרנו. מה צריך אדם, גבר או אישה כדי לצאת ממאבק הכוח ההרסני? להרגיש שרואים אותו… ושוב אנו עדים לחשיבות ההדדיות. גלית לא רוצה לתת אמפאתיה אם לא תקבל… היא רוצה פיצוי רגשי על הוויתורים שלה. אלון בדכאון מאובדן מעמדו הגברי. הוא מרגיש מחוק. הטיפול מתמקד בגיוס האמפתיה. לראות את התמונה הגדולה…

כרמית וגיא (שמות בדויים)
כרמית כועסת על גיא שלא מדבר. שתקן. לא מעורב. מבחינתה היא "מפעילה" אותו וזה מכעיס אותה וגם משפיל אותה. גיא חש שהיא מנסה לשלוט בו. זו דוגמא נוספת לבעיה חדשה בין גבר ואישה שהלכה וגדלה ככל שנשים תבעו שוויון גם בהיבט הרגשי של היחסים.
הגבר די המום מהדרישה מה גם שהוא חש הרבה פחות "כשיר" לענות על הציפיות של האישה. במילים אחרות היא מכתיבה את תקן ההתנהגות הזוגית החדשה.
אז גם אם בחוץ הוא עדיין "המלך" (ובמרבית המקרים גם שם הוא לא) – בבית מצבי שולי…
הטיפול מבקש להעצים את שניהם. ללמד אותו את "השפה החדשה" – השפה ה"נשית-ראפורטית-מתחברת" ולעזור לה למתן את הביקורת והתובענות הרגשית – כדי לא לאיים עליו. זו הליכה על חבל דק מאוד מאוד…

האם יש סיכוי למוסד הנישואים נוכח כל אלו?
לא פעם שואלים אותי למה אני משקיעה כל כך הרבה בניסיון להתחבר ולהבין את העולם הגברי. בניסיון ליצוק במוסד הנישואים בעל המוניטין הגרוע, תקווה. ועוד שואלים אותי – למה שוב אני מצפה מנשים שיעשו את העבודה? ובכן, בוודאי שאני מצפה שגברים ייטלו אחריות ויעשו תיקון. ויחד עם זאת אני לא יכולה שלא לראות את המציאות כפי שהיא ניבטת בפני בחדר הטיפול. המסע אל השוויון וההוגנות וההדדיות הוא קל יותר לנשים שמבינות מה הן מרוויחות וקשה לגברים שרובם חשים, לצערי, כמפסידים. מי שהיה כל כך הרבה שנים ראש המשפחה והמוביל בכל הזירות רואה בשוויון ירידה במעמדו. אומנם יש לא מעט גברים שכבר מבינים את הרווח האישי שלהם מהשוויון – חלוקת בנטל הפרנסה, רישיון להיות אנושי לא רק "גיבור", אבל הרוב הגדול משחק על פי הציפיות המערבבות בין ישן וחדש. אנו יכולים להיות אופטימיים, ולו בשל העובדה הפשוטה שבני אדם מחפשים כל חייהם קשר שיש בו מחויבות הדדית. זו הערובה הטובה ביותר לכך שמוסד הנישואים לא עומד להעלם מהעולם. גברים ונשים מתגרשים ונישאים מחדש, פנויים ופנויות מתרוצצים לחפש זו את זה, העיתונים מלאים מודעות שידוכים. יותר ויותר זוגות חד מיניים רוצים להינשא ובכך מכריזים כי מוסד הנישואים הקובע מסגרת פורמלית של מחויבות מעניק לחבריו ביטחון רגשי שהם זקוקים לו. כלומר, מרביתנו רוצים בקשר בר קימא – מקום שנוכל להניח בו את ראשנו ולחוש ביטחון ונחמה ממוראות החיים, כך היינו רוצים להאמין.

*עבודת הדוקטרט של ד"ר רבקה נרדי בשפה האנגלית נמצאת בספריית מדעי החברה של אוניברסיטת בר-אילן ובספריית מכללת בית ברל. העבודה עובדה לספר "זוגיות בסערה" שיצא לאור על ידי הוצאת "הקיבוץ המאוחד" , 2003.