מאמר: "מוסר, מחויבות וזוגיות"

מאמר: "מוסר, מחויבות וזוגיות"
ד"ר רבקה נרדי,

על מתח ומאבק בין רגשות למוסר

ילדים קטנים נעלבים

ילדים קטנים נעלבים כשההורים לא מקימים הבטחה, או לוקחים להם צעצוע. ילדה קטנה יכולה לבכות בכי תמרורים אם חברה טובה שלה הלכה לשחק עם ילדה אחרת. קנאת אחים ואחיות משאירה שריטות לשנים בגלל תחושת קיפוח ואפליה.
בזיכרונותיי המוקדמים כילדה קטנה אני זוכרת את הכאב, כבר אז – למה זה "ככה"?
במילים אחרות יש לנו ציפיות טבעיות להדדיות, לצדק, לשוויון בחלוקת משאבים. אנחנו נולדים עם חוש מוסרי טבעי. אנחנו רוצים צדק ביחסים.
בואו נראה מה קורה לאותה רגישות לצדק ואיך היא באה לביטוי בבגרותנו, ובעיקר לאחר שהקמנו משפחה.

הקושי בשימוש בקוד מוסרי בשיח על זוגיות – ברמה האישית והחברתית

למדתי על בשרי פעם אחר פעם ששימוש בקוד מוסרי בקשר הזוגי הוא קשה ומקומם. אני יודעת זאת מניסיוני כאישה פמיניסטית שברוב תמימותי הבאתי קוד זה לנישואינו. בן זוגי אמר לי באירוניה שאני מפגינה באופן מגוחך ״עליונות מוסרית״, מה שהשאיר אותי תוהה אז באותם ימים מה לא בסדר לומר על משהו שהוא לא בסדר…
אבל זה לא רק מקומם גברים. גם נשים רבות דואגות לומר, לפני שהן מביעות מחאה, ״אני לא פמיניסטית אבל…״ כמו להרגיע את השומעים שאין להן דבר וחצי דבר בכול הקשור לשוויון וצדק. והשאלה היא למה?
שאלה מרתקת בעיני היא למה אנשים תופסים את רודפי הצדק למיניהם לא רק בנישואים כטרחנים, צדקנים ונודניקים המנכסים לעצמם עליונות מוסרית.
הנה הפירוש שלי:
________________________________________________________________
*המאמר נכתב בהמשך להרצאה שהוזמנה על ידי ד"ר רינה שחר, לסמינר בהנחייתה, באוניברסיטת בר אילן ב- 24/12/2017, 16/11/2018 ועל ידי ספרית מדעי החברה, אוניברסיטת תל אביב, ב- 21/2/2022

להערכתי מתקיימת בתוכנו מלחמה בלתי פוסקת בין העולם הרגשי לבין העולם הערכי. יש שיכנו זאת מאבק בין השכל והרגש, בין העולם הרציונלי לעולם הרגשי. יש שיראו במאבק זה ביטוי ל"תחרות" בין העולם היצרי לעולם המוסרי. אפשר להבין זאת, שכן בתרבות העכשווית, יותר מאי פעם, אנחנו מייחסים חשיבות לחוויות הסובייקטיביות שלנו. במילים אחרות אנחנו נותנים ערך מוסף לעולם הרגשי האוטנטי שלנו, של בני האדם. אנחנו רואים בנישואים מסגרת למימוש עצמי רגשי. ומנגד, עולם המוסר מתחבר לעולם אליטיסטי, מנוגד לרגש הספונטני שהוא כה מוערך, ולכן גם נתפס כמאיים, כטרחני.

כול זה נכון ביחסי אנוש בכלל אך במיוחד במוסד הנישואים.
יחסי גברים נשים בכול הזירות ובמיוחד בקשר הזוגי מתקיימים אלפי שנים על פי נורמות שהתרבות והדתות יצרו לאורה של חברה פטריארכלית – הגבר עליון, ראש המשפחה, פריווילגי, בעל זכויות שליטה באשה, ובמיוחד באשתו. נורמות אלו שהיו מגובות בחקיקה, ממשיכות להשפיע עלינו, למרות המהפכה במעמד האישה.

אני נשואה 45 שנים ומטפלת אישית וזוגית למעלה מארבעים שנה. בשנים הראשונות לנישואינו הבאנו לחיינו המשותפים את המוכר לנו מהחינוך שספגנו במשפחות המוצא שלנו ומהנורמות החברתיות. כשילדינו היו צעירים ושנינו היינו מושקעים בקריירות שלנו הופתעתי פעם אחר פעם מאי הצדק בחלוקת המשאבים בינינו, של זמן ותפקידים. חוויתי זאת בכאב, בזעם, עם תהייה – למה? ראיתי זאת ועדיין גם בחדר הטיפול .
כאב מאותת לנו שמשהו לא תקין מבחינת הצדק הפואטי. "למה זה "ככה" – אנחנו זועקות בלחישה או בצרחה.
בעידן הזה המאבק בעיצומו. גברים רבים נחשפים בחולשותיהם. המאבק על צדק הוא הדדי. עם זאת יש לזכור כי נשים נאבקות על השוואת זכויותיהן, הגברים נאבקים על השארת ההגמוניה שהולכת ונשמטת מידיהם ויוצרת תחושת אובדן וייאוש.
אדגים לכם (במה שאני מכנה) "הבגידות הקטנות" בחיי היומיום שלנו.

דוגמאות ל"בגידות קטנות".
– הוא הבטיח לך להיות שותף פעיל באריזת הבית. אבל בימים שלפני מעבר הדירה הוא חזר מאוחר ובערב המעבר הלך לבריכה "להתרענן" וכעס עליך כשמחית על כך.
– כשאמרת לה שאתה שוקל לעשות הסבה מקצועית היא הסתכלה עליך כאדם לא אחראי העומד להטיל אסון על משפחתו.
– במסיבת חברים לא דיבר אתך כל הערב והיה שקוע בשיחה ערה עם אחת האורחות.
– כל כך רצית לחזור לפעילות ספורטיבית אך אשתך "עשתה פרצופים" ואתה איבדת את החשק.
– כשהיית בחודש התשיעי להריונך העיר לך על המראה הכבד והדוחה שלך.
– יום אחד היא אמרה לך שממילא היא נשארת אתך רק בגלל הכסף.
– שוב ושוב לא הגעת בזמן להחליפך בבית, ביום הלימודים שלך.
– כשרצית סקס היא אמרה לך שלא בא לה עליך אחרי שהשמנת וגם אופן לבושך ואכילתך דוחה אותה.
– כל פעם שהוא כועס עליך הוא לא מדבר אתך שבועיים. יושב עם עצמו מול המחשב ומתעלם מקיומך.
– אתה קשור למשפחת המוצא שלך ואשתך מתעבת אותם ומסרבת לבקר אותם אתך.

בגידות גדולות לא זקוקות להסבר. בגידה מינית או כלכלית, טרור כלכלי, אלימות פיזית. הן קיימות וברורות . כשהן מתרחשות אנחנו יודעים שזה לא בסדר.
לא כך לגבי בגידות קטנות שמתקבלות כטריוויה, במיוחד ביחסי נשים גברים.

התמודדות? התנצלות?

אנחנו נוטים "לעבור הלאה", לא להתעכב על העלבון והכאב. "ככה זה אצל כולם", אנחנו מנחמים את עצמנו.
בגידות "קטנות", בשונה מהבגידות הענקיות, לא זוכות אצלנו לתשומת לב. לא נלך בעטיין לייעוץ, לא נעמיק בהן, לא נתאבל. נמשיך הלאה… כל עוד ילדינו צעירים ואנחנו עסוקים בהישרדות יומיומית, אין לנו זמן לשים לב לנזקי הבגידות הקטנות. לפעמים אישה משתוקקת שתהיה כבר איזו בגידה גדולה, כמו למשל שתתפוש את בעלה במשהו גדול כגון התמכרות לסקס וירטואלי, הסתרת חשבונות בנק, רומן מתמשך – משהו שיצדיק משבר "מסודר", "ראוי לטיפול".
האם זה המצב גם אצל הגברים? נדמה לי שכן. רובנו מחכים שמשהו יכריח אותנו לעצור ולבדוק את יחסינו המתנוונים. בגידות קטנות לא גורמות לכך, אלא אם כן הן צומחות ומשגשגות עד שהופכות לסרטן בגוף הנישואים. ולמה ההשוואה לסרטן? כי בדומה להתנהלותו של זה בגוף, תוקפות הבגידות הקטנות שוב ושוב את מרקם הברית הזוגית – המבוססת על יחסי כבוד ושוויון, יחסים שיש בהם הדדיות, פרגון, חום, אכפתיות ועזרה הדדית. הן מחלישות ומערערות אותו. למותר לציין שהתשוקה ההדדית, הארוטית, נותנת ליחסים את החיות והצבע. אך גם זו דועכת כששאר המרכיבים מתנוונים.
האם יש הבדלים בין נשים וגברים בסגנון ההתמודדות עם עוולות שבני זוגנו גורמים לנו ושאנחנו גורמים להם?
אכן, יש. החינוך לתפקידי מין משפיע עלינו. (זו הכללה כמובן).

כדי לא לחוש אשמה יש נטייה (בקרב גברים רבים) להצדיק את ההתנהגות הפוגענית שלהם – "מגיע לך" , "זה בגלל ש…" "את הבאת את זה על עצמך…." "אם לא היית משפילה אותי לא הייתי מגיב ככה…"
תפיסתו האוטומטית של גבר את אשתו כפוגעת בכבודו, אם היא לא "זורמת אתו", משסה אותו להעניש אותה. תגובותיו המאשימות אותה במחדליו הן סוג של "חטא על פשע".
מעמדם הפריבילגי של גברים בחברה לאורך אלפי שנה הרגיל אותם להימנע מהתנצלות על מחדליהם ביחסיהם עם נשים בכלל, ועם האישה הפרטית שלהם בפרט. (זו הכללה כמובן). התנצלות היא הודאה בחולשה, כך רובם מאמינים. כך הם למדו שעיקרון זה גם עוזר בפוליטיקה ובעסקים. משם העתיקו אותו לחיי משפחה. העיקרון המוסרי החשוב שעוזר לכולנו להתמודד עם הטעויות שלנו ביחסים –"מודה ועוזב ירוחם" – כמעט לא ממומש.
נשים שעברו סוציאליזציה שונה, כשייכות למעמד נחות יותר, למדו להתנצל לצורכי הישרדות, שהרי אם לא היו מהתנצלות השכם והערב, גם על מחדליו של בני זוגן, הן לא היו שורדות במערכת כוחנית כפי שהייתה והינה עדיין ביחסים הזוגיים.

ומה עם החלומות?

יש לנו חלומות על איך אמורים להיראות הנישואים שלנו.
בואו נקשיב לחלומותינו:

היא: תמיד חלמתי שהגבר שלי יבין אותי.
הוא: תמיד חלמתי שהאישה שאיתי תעריץ אותי.
היא: חלמתי שהוא יבין אותי לפני שאני אומרת לו מה אני רוצה.
הוא: חלמתי שהיא תחשוב שאני הכי חכם בעולם.
היא: חלמתי איך הוא מביא לי פרחים לא רק ביום האהבה, גם בימי שישי, בימי הולדת, ביום הנישואים שלנו, בחגים, בימי חול…
הוא: חלמתי שהיא מעריצה את הגוף השרירי שלי, מביטה בי בתשוקה, נופלת לזרועותיי רוצה אותי, רוצה אותי, עכשיו ומהר!
היא: חלמתי שהוא רואה כמה אני יפה, ששׂם לב לבגדים הסקסיים שאני לובשת בשבילו, שהוא עדין ורומנטי ומלטף בתשוקה של משורר.
הוא: חלמתי שתבין שאני זקוק להרבה יותר. אני צריך מרחבים. והיא מחכה לי.
היא: חלמתי שהוא יהיה אבא טוב לילדינו. מאכיל אותם, משקה אותם, זוכר אותם בימים ובלילות.
הוא והיא: חלמנו, חלמנו, חלמנו.
(מתוך "שיחה זוגית" מאת ד"ר רבקה נרדי, ד"ר חן נרדי, "הדים", 2010, 2012, עמ' 84)

החלומות שלנו מטילים את נטל האושר והרווחה הנפשית שלנו – על בני זוגנו. עלינו להתבגר מראייה נאיבית, רומנטית וילדותית זו.

התבגרות אישית וזוגית
התבגרות מעלה שאלות מוסריות חדשות –
לא רק מה לקחו מאיתנו או מה לא נתנו לנו מספיק, שלא בצדק אלא מה אנחנו נתנו לזולתנו, או מה לא נתנו. ענין של מודעות.
לא במקרה אם כן שבחרתי בנושא המחויבות כנושא לדוקטורט שלי – מחויבות היא פעולה של מודעות להדדיות ביחסים, מודעות לתן וקח ביחסים כשההדדיות כאמור עומדת במרכז. רציתי להבין. כמו חידה לפענח. מה לא עובד ומה כן עובד.
משך שנים רבות המחויבות נשענה על חוקי דת ונורמות חברתיות שהיו כפופות לה, לא עוד. המחויבות המוכרת לנו בעידן הזה נשענת על חופש הבחירה המעוגן בנורמות מוסריות ביחסי אנוש.
מחויבות, הדדיות, צדק, שוויון, שותפות, הם ערכים המחייבים אותנו בחירה חופשית והתמודדות מתמדת.
על ממצאי המחקר שלי אדבר יותר מאוחר.

הרקע להרצאה – תופעת המוסר הכפול כתוצאה מיחסי כוח בין גברים לנשים

על יחסי כוח היררכיים – המוסר הכפול

מי יישאר עם ילד חולה?
הסיפור הבא שאספר לכם, לכאורה שגרתי, ידגים את הדילמה. מהו ההיגיון המוסרי שינחה בני זוג בעלי קריירות כשאחד מילדיהם חולה? כך קרה לי לפני שנים רבות. מונית חכתה לי כדי להסיע אותי לירושלים שם הייתי אמורה לתת הרצאה. ביקשתי מבן זוגי (איש קבע באותם ימים) שייקח את הילד לקופת חולים.  בן זוגי התרעם. "לא יכול". ניסיונו בעבר לקחת את הילד לקופת חולים שזכה בתגובה ביקורתית לעגנית ("אתה לא נשוי?") על ידי מפקדו, הרתיע אותו מן הסתם. הוא הציע את שירותי אמי וגם את של אמו. ״מה אתה רוצה מהאימהות שלנו?״ התמרמרתי, ״הן לא עומדות דום לשרתנו״…. וכך זה המשיך. הוא סרב והלך. לקחתי אתי את הילד (בן השמונה עם חום למעלה מ 38.5)) וירדנו למונית. עשינו את דרכנו לתל אביב לאמי, ומשם לירושלים. איחרתי להגיע להרצאתי בשעה וחצי. הנשים חיכו לי. סיפרתי להן על מה שאירע הבוקר הזה .בדמעות. זו הייתה פתיחה גלוית לב ושבורת לב להרצאה על תקשורת אסרטיבית.  חזרתי מירושלים המומה מהתקרית ולא דברתי. מצב האלם הזה נמשך שלושה ימים. בן זוגי דאג. לבסוף דיברתי. שגרת החיים תובעת את שלה. אבל הזיכרון נשאר.
השימוש האוטומטי בזמנה ובמשאביה של האישה כמשאבים זולים ונגישים נובע ממעמדה הנחות ומתפקידי השרות שלה את המשפחה ואת הגבר, מכוח הנורמות החברתיות/דתיות גם שנים לאחר פרוץ המהפכה לשוויון מעמדה. עולם העבודה מציב מחסומים בפני גברים המעוניינים לקחת חלק יותר שוויוני בנשיאה בתפקידי ניהול הבית והמשפחה. זה המצב. מוסר כפול.

מה פירוש מוסר כפול? אנחנו מכירים מושג זה מהחיים, כאשר קבוצה פריווילגית בחברה זוכה ביחס מועדף על פני קבוצה מוחלשת. היחס המועדף יבוא לביטוי ביחסם של גורמי החוק והאכיפה כמו גם באמצעות דעות קדומות המאפשרות יחס מפלה ונצלני מתוך הרגל.
מוסר כפול אפשרי כאשר יש מעמדות.
עם זאת, יש הבדל בין המאבק לשוויון בין מעמדות – שחורים/לבנים, אשכנזים/בני עדות המזרח, ערבים/יהודים, קבוצות אתניות שולטות/קבוצות תחת דיכוי, לבין נשים/גברים. בעוד המאבקים לשוויון בקרב קבוצות מוחלשות זכו להכרה ציבורית (לפחות באופן הצהרתי) בעידן בו זכויות האדם נחשבים כחיוניים לחברה נאורה, המאבק הפמיניסטי לשוויון בין נשים וגברים זכה בהרבה קשיים וגינויים, מצד נשים וגברים כאחד, כי הוא היחיד המאיים באופן גורף על הסדר החברתי.
חלוקת התפקידים בין נשים וגברים שהתקבעה משך אלפי שנים על יחסים היררכיים ויצרה למעשה מעמד פריווילגי לגבר נטמעה בתרבות באופן כה עמוק עד שנדמה לנו לרובנו, נשים וגברים, שזה סדר הדברים הטבעי, יש יאמרו מאלוהים. כלומר, הפרת האיזון מסוכנת, למשפחה, לחברה, לגברים, לנשים לילדים, לכלכלה לעולם כולו.

כך המשיך וממשיך להתקיים המוסר הכפול – האחד אוניברסאלי ותקף לכאורה ביחסי אנוש במרחב הציבורי, והשני, יחסי גבר אישה עליהם פועלים החוקים הישנים.

אני נשואה לד"ר חן נרדי 45 שנים. מהן אנחנו שותפים במכון דיאלוג ,אותו הקמתי בינואר 1990. את מכון דיאלוג הקמתי לאחר 11 שנים של עיסוק אינטנסיבי בהעצמת נשים. הקמתו היה מבחינתי מימוש חזון של שיתוף שוויוני הן בחיים האישיים והן בחיים המקצועיים. קצרנו הצלחות גדולות, בנינו לנו שם וקריירה יפה. עם זאת חווינו לצערנו פער ביחס לתפיסת השותפות. בינואר 2016 השותפות המקצועית פורקה ביוזמתו של חן. המהלך היה קשה, הוא הצביע על מוקשים רגשיים שלא יכולנו להם, מוקשים שהלכו ונערמו לפתחנו. אני מספרת לכם זאת כי זה נוגע לנושא שלנו.

ערכים מוסריים עוזרים לנו להתגבר על מוקשים רגשיים
מוקשים רגשיים הנובעים מדעות קדומות מגדריות זקוקים לסיוע של התודעה הגבהה – קבלת החלטות הנובעות מתפיסותינו המוסריות/ערכיות – זאת כדי להתמודד עם המוקשים הישנים בין גבר ואישה. החשיבה האוטומטית של נשים וגברים המעניקה לגבר זכויות ייתר, מנהיגות והובלה, התנגשה עם אמונותיי הפמיניסטיות שלא יכלו לקבל זאת. החזון שהיה מול עיניי – שותפות מקצועית שוויונית בין גבר ואישה עזר לי. חן חש אחרת. רצה להיות נאמן לעצמו, לרגשותיו. אני כאבתי את כאב הפרידה המקצועית.
נשים נוסקות למעלה במאבקן לשוויון. גברים רבים חשים שהם מאבדים גובה, מאבדים את ההגמוניה.
בעזרת המחקר שלי על מחויבות שהתחלתי אותו ב1996 וסיימתי ב1999 ביקשתי לענות באופן מדויק על שאלות אלו.

על מוסר וזוגיות (המחקר לדוקטורט)*

הזיקה בין כאב לבין העדרה של מחויבות בקשר הזוגי

אני מטפלת אישית וזוגית כארבעים שנה ומה שאני רואה שוב ושוב בחדר הטיפול הוא הרבה כאב, סבל ומצוקה הנובעים מתחושות קשות של ניצול, קיפוח, בוגדנות, אי התחשבות הגובלת בניכור. במילים פשוטות, הפרה חוזרת ונשנית של הברית הזוגית. כך בקרב נשים רבות. הגברים חשים פחד ותדהמה נוכח הרגשות העוצמתיים והשליליים של נשים כלפיהם.
הסוגיה המוסרית בקשר הזוגי סקרנה אותי שנים רבות. היותי פמיניסטית העצים זאת. הרבה שאלות שאלתי בהשראת המחקרים הפמיניסטים.
לימים קראתי ספר שתורגם לעברית "פיק ברכיים" (1990) שכתבו שתי פסכיאטיריות מניו-יורק, ד"ר סוניה רודס וד"ר מרלין פוטש, על פער המחויבות בין גברים ונשים בשלבי יצירת הקשר טרום הנישואים. הן זיהו חמישה שלבים – מהדייט הראשון עד הצעת נישואים. בכול שלב שהאישה הייתה בו הגבר פיגר אחריה בשני שלבים. כאישה נשואה וכמטפלת שמתי לב שפער המחויבות בולט גם בקשר הזוגי.
אומר בהכללה גסה: האישה אחראית יותר על טיפוחו של הקשר, רוצה יותר קרבה. הגבר "שומר על עצמו" לא להיבלע, מודע לגבולותיו, מבטיח ומתקשה לקיים, נעלם לעתים, ועוד תופעות לא נעימות מוכרות. החמקנות הגברית ממחויבות הפכה לשם דבר. החלטתי לחקור את הנושא ולו גם כתרפיה אישית.
בחרתי כאמור בנושא המחויבות. מושג הלקוח מתחום המוסר. מחויבות פירושה נאמנות לזולתנו, כיבוד האינטרסים שלו, קיום הבטחה, הוא כולל בתוכו התחשבות, נדיבות, אכפתיות, אחריות, איפוק, יכולת גבוהה של עבודת צוות ועוד.
_____________________________________________________________________
*עבודת הדוקטורט של ד"ר רבקה נרדי בנושא: "על תפיסת המחויבות בנישואים המודרניים, ההבדלים בין המינים וההשלכות המוסריות", בשפה האנגלית, (1996-1999), נמצאת בספריית מדעי החברה, אוניברסיטת בר-אילן וספריית מדעי החברה, מכללת בית ברל.
העבודה עובדה לספר בשפה העברית, "זוגיות בסערה", מאת ד"ר רבקה נרדי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003.
​​

רציתי לבדוק במחקר שלי מהו הגורם המכריע שמשפיע לטוב או לרע , על זוגיות ארוכת שנים. חיפשתי את הציר המרכזי שמניע את עלילת הזוגיות. והאם מה שמשפיע על נשים משפיע גם על גברים?
רציתי לבדוק מה יש בה במחויבות, מעבר לנאמנות מינית, שמהווה גורם כה מכריע בחווית הרווחה הנפשית האישית והזוגיות.
בחרתי בסוג מחקר איכותני המחייב ראיונות אישיים . ניתוח התוכן של 24 מרואיינים ומרואיינות,  12 זוגות,  פרש בפניי סיפור אנושי מרתק רב תובנות. למדתי עד כמה קשה לנשים וגברים להתמודד עם מושגים מתחום המוסר כמו שוויון וצדק. המאבק בין נאמנות לרגשות שלנו שקבלו ערך מרכזי בעשרות השנים האחרונות (הזכות לאושר ואינדיבידואליזם, הזכות להגשמה אישית בנישואים), לבין הקשבה לקול הפנימי המוסרי ערכי, קיים .קונפליקט שלא נגמר.

הגדרת מושג המחויבות
(א)היבט האינסטרומנטאלי (חלוקת תפקידים), (ב) היבט הרגשי (1) אמפאתיה, (2), שיתוף ברגשות, (3) סגנון התקשורת, (4) מין ואינטימיות, (5) השקעה. (ג) היבט של הנאמנות המינית לראות את ההשלכות מבחינת התשוקה (ד) יחסי הכוח – איך מתקבלות ההחלטות, איך מתחלקים המשאבים של זמן, כסף, התפתחות אישית, קריירה ו(ה) יחסי המוסר – מהן העמדות המוסריות המשפיעות על שותפות, הדדיות, צדק, שוויון.

הערה ראשונה – על חשיבותה היחסית של חלוקת תפקידים:

האמנתי לא מעט שנים שהסוגיה הבוערת ביותר בין בני זוג היא חלוקת תפקידים. חשתי זאת בשנות גידול ילדינו. הייתי בטוחה שאם רק תהיה חלוקה יותר הוגנת, כלומר שבן זוגי ישא בנטל יחד איתי, הכול יסתדר…ואז גיליתי שההיבט הרגשי, עליו ארחיב עוד מעט, הוא הדומיננטי והמנבא מספר אחד לאיכות חיינו הטובה או הרעה בנישואים.

מחקר אחד שנחשפתי אליו לפני שנים רבות שכנע אותי סופית.

המחקר בדק מה קורה לזוגות כשהגבר עובד רחוק מהבית (במסגרת כוחות הביטחון, ים, ועוד) ורוב העול על גידול הילדים והטיפול בבית נופל על האישה.
הנחת העבודה הייתה שהריחוק הפיזי של הגבר ישפיע לרעה על איכות הנישואים. מה שהתגלה הוא שבחלק מהמקרים אכן זה מה שקרה, אך בחלק לא. בדקו ומצאו שבקרב הזוגות שהריחוק הפיזי והנשיאה בעול של האישה ללא עזרה לא השפיעו על איכות הנישואים היו באותם מקרים שהקשר הרגשי, התקשורת, המעורבות, האכפתיות, הפרגון והיחס המכבד הספיקו כדי לפצות את האישה.
באותה תקופה בן זוגי היה מפקד בסיס טירונים בבסיס בצפון הארץ. המחקר הזה דיבר אלי באופן אישי. הוא הבהיר לי את חשיבותם של היחסים הרגשיים שבכוחם לגבור על קשיים פיזיים וריחוק גאוגרפי. המחקר שם לי זרקור על נקודות התורפה של נישואיי אז באותם ימים – סוגיה שאולי היה לי נוח לא לחשוב עליה – היחסים, התקשורת, מאבקי הכוח.

הערה שנייה – רגשות כמרכיב מרכזי באיכות הקשר הזוגי

בעידן המודרני כשהאושר האישי והאינדיבידואליזם עומדים במרכז כאחראים על אושרנו ורווחתנו הנפשית – ההיבט הרגשי הוא מרכזי ומשקף את מוקדי הפרת האמון והברית הזוגית. תחושת ההדדיות היא הדומיננטית כמו בהיבטים האחרים, אך כשמדובר ברגשות על אחת כמה וכמה.
ההיבט הרגשי של חווית המחויבות בנישואים המודרניים מרתק במיוחד, בשל היותו "הסמן הימני" של המהפך ביחסי המינים. למותר לציין שיש לו השפעה מכרעת על האינטימיות המינית.

חווית הנישואים – שלוש תחנות מסע
הממצאים מספרים לנו על שלוש חוויות נישואים – מעין שלוש תחנות מסע או שלוש ארצות כפי שכיניתי אותן – (1) Gender Related Stage (2) Ambivalence Stage (3) Equality Stage . שלוש "ארצות" – ארץ הסטריאוטיפים, ארץ האמביוולנטיות, ארץ השוויון.
כול תחנה (ארץ) מייצגת מערכת ציפיות שונה הן מהגבר הן מהאישה.
אציג את הארצות בנפרד, אך חשוב לציין שכול אחד מאתנו יכול להיות מבחינת החוויה הרגשית וההתנהגות שלו בארץ מסוימת ובארץ אחרת בזמן אחר. החלוקה היא כדי שנבין.
הממצאים מגלים כי ככל שנשים וגברים "מתקדמים מארץ לארץ" כך:
(א) חווית המחויבות נמצאת בוגרת יותר וחיובית יותר (ב) כך הם מתקרבים זה לזו בחוויית המחויבות.
(ג) כך הם מקשרים יותר בין ערכים אוניברסאליים (צדק ושוויון) ו"ערכי נישואים" (שיתוף, הוגנות, הדדיות).
חשוב לומר: התנועה מ"ארץ" ל"ארץ" אינה אוטומטית, גם לא מובנת מאליה. היא מתחוללת לאיטה בעקבות תהליכים פנימיים המושפעים מהדרמה החברתית, ולהפך. הפרטים והחברה אחוזים זה בזה. המהפכה במעמד האישה והשוואת זכויותיה לאלו של הגבר היא אחת המהפכות הגדולות בתולדות האנושות. לראשונה בהיסטוריה המוכרת לנו מהתרבות הפטריארכלית, האישה מגדירה את עצמה כאדם, מעבר לתפקידי מגדרה – אם רעיה ועקרת בית. במילים פשוטות, הגדרה חדשה זו משנה סדרי עולם. היא מאתגרת את התפיסות הישנות על יחסי גבר אישה ומחדירה קנה מידה מוסרי אוניברסאלי שיוצר רעידת אדמה לשני המינים.
להלן האפיונים של כול "ארץ":

תחנת המסע הראשונה – ארץ הסטריאוטיפים
הנה סיפור ששמעתי מגבר על אביו הדמנטי המייצג באופן כמעט הומוריסטי את הערכים של ארץ הסטריאוטיפים:

כתבתי אותו כדי שלא אחסיר שום פרט.

"טלפנתי לאבי לומר שבת שלום.
הוא התעניין מה אני עושה עכשיו. אמרתי שאני מכין לי ארוחת צהריים. אבי נאנח ואמר: 'אוי ואבוי, אוי ואבוי'. שאלתי: 'אבא, למה אוי ואבוי?' והוא השיב: 'זה נורא שאין מישהו שישרת אותך ויכין לך ארוחת צהריים'
'אבא למה שמישהו ישרת אותי ויכין לי צהריים כשאני יכול לעשות את זה בעצמי?'
והוא השיב:
'אני רואה אותך כאדם גדול ועוצמתי וזה מגיע לך'״.

הגבר הזה שסיפר לי את האנקדוטה ה"משעשעת" הזו יכול היה להתייחס אליה בהומור, שכן הוא השאיר מאחוריו, כמעט לגמרה, את תחנת המסע הראשונה. אבל שרידיה, כך הודה בפניי, עוד נשארו בתוכו. לא קל להיפרד מההגמוניה ומהזכויות הפריבילגיות.
החוקים והנורמות של ארץ הסטריאוטיפים ברורים. הם הולכים אחורה אלפי שנה, נטועים עמוק בתרבות ובדת. הדינמיקה לכאורה פשוטה, אם גברים ונשים מסכימים על תפקידיהם ומקומם.
אבל, יש והדרמה מתחוללת אפילו שם, אם אחד מבני הזוג כבר לא שלם עם הנורמות הישנות. בדרך כלל זו האישה. במהלך עבודתי פגשתי נשים רבות שאחרי שנים של גידול ילדים הן מתבגרות. תפיסתן העצמית והזוגית, כמו גם הבנתן את המציאות משתנים. הן רוצות להתפתח – לימודים, עבודה, שותפות בנשיאה בעול ניהול הבית והמשפחה. רבות מהן מעיזות, חלקן חוששות, בעיקר מתגובתו של בן הזוג. לגברים הרגילים להגמוניה לא קל. טענותיהם – "אין כסף", "מה תעשי עם התעודה?" "הבית צריך אותך", "אני מכיר אותך, את לא תתמידי…." – מבטאות את התסכול שלהם, את תחושת חוסר האונים ההופכת לכעס מוצדק כביכול, ובעיקר את הפחד מאובדן המנהיגות.
אני אומרת זאת גם מניסיון אישי. כאשר נשאנו, חן ואנוכי, לפני שנים רבות, כול אחד מאתנו נמצא היה בתחנת מסע אחרת. אני גיליתי את הפמיניזם באותה תקופה, חן היה בצבא קבע, עם ציפיות מסוימות מאשתו, ממני. ההתנגשות בין הערכים לא אחרה לבוא. עם זאת, המחויבות שלנו זה לזו הייתה חזקה יותר. עם השנים בגרנו ולמדנו לצעוד ביחד מארץ לארץ, למרות המוקשים הרגשיים וההרגלים המגדריים שהטביעו בנו חותם עמוק. היום, בבגרותנו, אני חשה את משבה המרענן של רוח ארץ השוויון – שותפות, הדדיות, גמישות ונדיבות. אך הדיהן וזמזומיהן המטרידים של הרוחות הישנות עדיין מטרידות את מנוחתנו לעתים, בעיקר ברגעי לחץ ומצוקה אישית.

תחנת המסע השנייה ארץ האמביוולנטיות – מאבקי כוח

מאבקי כוח מאפיינים את תחנת המסע הזו. ערכים חדשים וישנים מתערבבים. הראש אולי מבין אך ההרגלים הישנים לוחצים עלינו.
יש להצביע על תופעה המאפיינת את מאבקיהם של נשים וגברים התקועים בתחנת המסע השנייה – נשים המפלסות את דרכן ממעמד מוחלש למעמד שוויוני נלחמות על מה שהן זכאיות לו על פי הצדק הטבעי וגם זה המגובה כבר בחוקים ונורמות חדשים. הגברים (רבים מהם), חשים מאוימים וחווים אובדן של כוח ומעמד, כך נולדת אצל חלקם תופעה שאנו מכנים אותה "הגבר הנואש", הגבר הנלחם בנשים מלחמת חורמה – גם במשפחה וגם בעולם העבודה.
כול צד חש צודק וגם קורבן של זולתו. הם פוגעים זה בזו. ובד בבד הם ממשיכים לצפות זה מזו את מימוש חלומותיהם הישנים על זוגיות מושלמת ורומנטית. היחסים הרגשיים נפגעים ומקבלים שריטות שחלקן אינו מגליד. מאבקי הכוח מלווים בהפרה בוטה של כללי התקשורת התקינה. "הולכים מכות", לעתים לא רק מטפורית:
על מה הם נלחמים?
בני זוג נלחמים בבני זוגם כדי לקבל הכרה בצרכים שלהם. ההכרה אומרת – מחויבות. זו התמצית.
והם עושים זאת תוך שימוש בכול האמצעים, כולל ענישה, נקמה, השפלות, לעתים גם אלימות.
הנה כמה "פניני תקשורת":
– "שוב את יוצאת הערב?"…..
– "את יכולה להסביר לי על מה את מוציאה כל כך הרבה כסף???"….
– "אתה בקושי רואה את הילדים…עוד מעט הם לא יידעו מי זה אבא שלהם…"…..
– "בקושי אנחנו גומרים את החודש ואתה מעז לקנות מחשב חדש…"…..
– "אני לא מוכן לדבר על זה יותר. החלטתי וזהו!!!"…..
– "את באמת חושבת שתסתדרי בתפקיד החדש? אל תצפי שאגיע הביתה יותר מוקדם. מישהו צריך להרוויח פה כסף…"…….
– "תסתכלי על עצמך…כל היום מקטרת. מיום ליום את נהיית דומה לאמא שלך…"…..
– "פתאום אתה צריך אותי…חכה קצת…".
ואם יש התחלה של דיאלוג הוא נראה כך. ההמשך מוביל למלחמה…:
על חינוך ילדים –
"את לא יודעת לשים גבולות",/ "אתה מתנהג עם הילדים כמו רס"ר בצבא"…
על זמן איכות –
"אתה בקושי בבית. אנחנו בקושי ביחד"/ ."כאשר אני כבר פה את מדברת כל הזמן עם החברות שלך
על חלוקת תפקידים –
"נימאס לי לעשות הכול בבית הזה…"/ "מה את מקטרת? שעת עבודה שלי שווה פי שלוש משלך…"
על תקשורת –
“אי אפשר לדבר אתך באופן רציונאלי./.." ""מי ביקש ממך עצות…"
על משפחות המוצא – ההורים שלו או שלה –
"תגידי לאמא שלך שלא תתערב בחינוך הילדים",/ "אני לא מוכנה לבקר אצל ההורים שלך אם אביך מתייחס אלי כמו אל אויר…"
על כסף –
"אני לא בנק…"/ "אתה לא מתבייש לפקח עלי כאשר אתה בקושי יודע מה הבית הזה צריך…?"/ "אם לא הייתי שומר על הכסף שלנו היינו מגיעים לפשיטת רגל…"
על קריירה –
"אין לי בעיה שתיקחי את התפקיד החדש, רק תזכרי שאני לא אוכל לעזור."/ "אם לפחות השעות שאתה שורף בעבודה היו מכניסות יותר כסף…"
(עיבוד הקטע מתוך: "זוגיות בסערה", מאת ד"ר רבקה נרדי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 68-69)

תחנת מסע שלישית – ארץ השוויון
"…הזוג ההוא מהקיבוץ לימד אותי משהו חשוב על הכלה. היו להם שבעה ילדים — שלושה שלו, שלושה שלה ואחד משותף — והמון בעיות בריאות של הילדים לצד דוחק כלכלי. הם נהגו זה בזו, למרות הלחץ האינסופי של הילדים, בהדרת כבוד ובאצילות שכמותן לא פגשתי. הם פנו זה לזו עם קשיים מסוגים שונים, תמיד בגובה העיניים, עם רצון להתייעץ מבלי להאשים. הם זכרו, גם ברגעי שפל, לגעת בעדינות, לחייך בחיבה ולהגיב בהומור על מצבים קשים. הם הפליאו אותי. הם הראו לי עולם של אפשרויות, שחשבתי כי אינו בנמצא. כמגדלור בלב ים, העוזר לאניות ולספינות למצוא את דרכן לחוף מבטחים, היו בעיניי."
(מתוך הסיפור: "אהבה בוגרת, אהבה ממומשת", מאת ד"ר רבקה נרדי, בתוך: "הרומן האחרון של קלרה ברון", (נובלה וסיפורים קצרים), מאת ד"ר רבקה נרדי, "הדים", 2021, עמ', 259-260)

בארץ השוויון מזג האוויר שונה. פגשתי נשים וגברים שעושים שוויון באופן טבעי.
חשוב לחזור ולהדגיש כי הקוד המוסרי בקשר הזוגי הופך להיות משפיע ודומיננטי ככול שיחסי הכוח משתנים והופכים להיות שוויוניים יותר. תופעות של, מה שאני מכנה "בגידות קטנות", הולכות ומתמעטות.
המחקר כזכור מראה שחווית הנישואים טובה הרבה יותר. השיח משתנה.
הדרך ליחסים שוויוניים עדיין ארוכה. גברים רבים מתקשים לוותר על פריווילגיות כלכליות ופסיכולוגיות. לא פשוט להם לקבל בברכה את האישה המודרנית, האסרטיבית והנחושה לממש את זכויותיה. התגובה האוטומטית שלהם דפנסיבית עד תוקפנית.
המגדר שלט בנו אלפי שנים. התרגלנו. נשים כגברים. עלינו ללמוד להיפרד מהתניות ישנות ולאמץ אורחות חשיבה חדשים ובריאים יותר. המודעות המוסרית תעזור לנו.

(5)ההיבט הרגשי : (א) אמפאתיה, (ב), שיתוף ברגשות, (ג) סגנון התקשורת, (ד) מין ואינטימיות, (ה) השקעה.

לרגשות שלנו יש עוצמה כה גדולה שהם עלולים לשלוט בנו, במיוחד הרגשות השליליים, כמו פחד, כעס, ביקורת, קנאה, תחושת נחיתות או התנשאות. הם עלולים לצבוע את חיינו ברעל.
רגשות שליליים קשורים כמובן למציאות, אבל לא רק. הם קשורים גם לפרשנות שאנחנו נותנים לאירועי המציאות. האם אני קורבן? האם אני מספיק "גבר"? האם אני "שווה" כאישה? האם בני זוגנו אנוכיים ועסוקים רק בטובתם האישית? מי המנהיג כאן? מה ערכי כאדם? האם יש לי כוחות להתמודד עם עוולות? האם יש לי עתיד? מה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו?
דרך חמשת ההיבטים של עולם הרגש נבחן את הכוח המרפא של הרגש. מימוש המחויבות שלנו, כשהיא הדדית, בכול מה שקשור להיבט הרגשי של יחסינו יכול להציל אותנו, לרפא אותנו ממאבקי הכוח ההרסניים.
אגדת הנסיכה והצפרדע של האחים גרים, מדגימה זאת – הנשיקה שהופכת את הצפרדע לנסיך. הנשיקה היא המבט האוהב, החומל, הבוגר, הרואה, שבכוחו להפוך את הצפרדע לנסיך יפה תואר ואת הצפרדעה לנסיכה יפהפייה. אנחנו זקוקים למבט הזה, אנו יכולות ויכולים להעניק את המבט הזה – שיראו אותנו, שנראה את זולתנו, כבני אדם פגיעים וזקוקים. בעזרתו של המבט הטוב אנחנו הופכים לטובים יותר לעצמנו ולזולתנו. המחשבה הזו מרגיעה אותי ואני חשה בכוחה הנהדר של הבגרות שמעצים אותי.
בואו נכיר את חמשת ההיבטים של העולם הרגשי שלנו:

אמפאתיה,

אמפתיה כמו כול שאר ההיבטים הרגשיים מתקיימת לאורך זמן כאשר היא הדדית.
אישה מספרת לבעלה על וויכוח שיצא משליטה בינה לבין הבוס שלה בעבודה. הוא מקשיב לסיפור ובסיומו אומר לה:
"זה די ברור איפה הטעות שלך. את מתלהמת, את לא מקשיבה, את מגיבה בפראות… בדיוק מה שקורה בינינו."
היא מתקוממת.
הוא מביע תמיהה: "מי אם לא אני יכול לומר לך את הדברים."
היא משיבה בייאוש: "אני בסך הכול רציתי תמיכה וגיבוי ממך, לא שעת חינוך…"
הוא משיב לה בשאט נפש: "את כמו ילדה קטנה נעלבת מכול דבר. תתביישי. אני רוצה לעזור לך ואת זורקת אותי מכול המדרגות…"

קרל רוגרס (Rogers (1952) ) מדמה אותנו, בני האדם הכמהים כל כך להקשבה, לאסירים היושבים, כל אחד בנפרד, בתאי כלא. אנו נוקשים על "קירות הכלא" בתקווה שקריאתנו תשמע. נקישה נגדית, המענה, כמו משחררת אותנו מתאי כלאנו. מישהו, מישהי שמע/ה אותנו. הרגע הזה כמו רגע של גאולה. רגע של חסד בלשונו של בובר (1963). ההקשבה היא האות שקלטו אותנו, שראו אותנו.

הקשבה אמפתית היא ביטוי של מחויבות עמוקה. היא דורשת שנתגבר על יצרנו הטבעי להיות שקועים בעצמנו וקשובים אך ורק לרגשותינו ולצרכינו. הקשבה אומרת לנו שעלינו לעצור, "לצאת מתוך עצמנו" ולהיות בקשר עם עולמו הפנימי של זולתנו שלעתים הוא רחוק, מאיים ותובעני מאוד.
אני זוכרת איך השתוקקתי שחן בן זוגי יקרא את ספרי הראשון "אישה בזכות עצמה" (1989). חלמתי שקריאת ספרי תעזור לו לראות אותי כפי שאני רציתי שיראה אותי. הציפיה הזו שלא נענתה באופן שרציתי יצרה בתוכי כאב ואכזבה, ואצלו מתח וכעס שנבעו מתחושת הלחץ המופעל עליו.
עלינו להתמודד ולהתגבר על הרבה גורמים העומדים למכשול בדרכה של הקשבה. הנה אחדים:
דעותינו הקדומות על "נשים", על "גברים", על מקומנו בעולם.

מחשבות ביקורתיות/שיפוטיות על בני זוגנו שהצטברו בתוכנו במהלך השנים. אנחנו מנהלים "ספר חשבונות" על ה"תן" וה"קח" ביחסינו.

עיוורון ביחס לצרכים של בני זוגנו תוך שאנו שקועים אך ורק בצרכים שלנו.

זמן ויכולת התפנות פיזית ונפשית עלולים להשפיע על יכולת האמפתיה שלנו.

כדי שנקשיב באופן אמפתי אנו זקוקים להחלטה מודעת – לתחושת מחויבות כלפי זולתנו.

אפיוניה של האמפתיה משתנים מ"ארץ" ל"ארץ".
היא חמקמקה, באה ונעלמת, ושוב מגיחה. בארץ הסטריאוטיפים מחוללת האישה את ריקוד האמפתיה כמעט לבדה, היא עושה זאת מתוך הרגל, לפעמים מרצון חופשי, אך בעיקר מעייפות. היא חייבת. האם בן זוגה משיב לה? אולי לפעמים. בארץ האמביוולנטיות בני הזוג "שוקלים" את מנחת האמפתיה אותה יגישו זה לזו רק אם יקבלו בחזרה, או כבר קבלו . אין מתנות חינם. הימים בהם אישה הייתה אמפתית לבעלה בלי קשר להתנהגותו עברו מן העולם. בחדר הטיפול אני שומעת – "למה שאהיה אמפתית אליו אם הוא מתנהג אלי בשחצנות?" היא מחזירה לו, הוא משיב מלחמה. היא מחזירה לו שבעתיים. כך נוצר מעגל של איבה הדדית. בארץ השוויון הם דוברים את שפתה בחופשיות. תמיכה, הקשבה סבלנית, חיזוקים, רכות הם השפה. היא זורמת להם כמימי נחל רעננים. היא חלק מנוף חייהם. בוודאי לא תמיד. הרי כולנו אנושיים, כלומר ברי טעויות..
כוחה של האמפתיה וסיכויי הישרדותה בחיינו בהיותה כזכור הדדית. מה נחוץ לנו כדי להחזיר את האמפתיה? מודעות לפגיעות של בני זוגנו, מודעות לילד הקטן, הילדה הקטנה המסתתרים בתוך הגוף המבוגר. כולנו זקוקים לרכות וחמלה.
החזרת האמפתיה לחיינו מבקשת נדיבות ואומץ. רגשות הנובעים מתובנות מוסריות.

שיתוף ברגשות
שיתוף רגשי הוא אחד מסימניה היותר מובהקים של המחויבות.
לפני שנים הגיע אלי זוג לטיפול. שניהם היו בשנות השבעים. האישה ספרה שכול ערב בעלה יושב עם העיתון ולא מדבר אתה. כשסיפרה התחילה לבכות ומלמלה: "כשהוא לא מדבר איתי אני מרגישה שהוא עוזב אותי". הגבר הביט בה נדהם וחסר אונים.
שיתוף רגשי הוא ביטוי לקרבה ואמון. אנחנו מוסרים את עולמנו הפנימי לזולתנו תוך הבעת אמון בהם. אנחנו עושים מאמץ להביא את עצמנו הפנימי בפניהם.
שיתוף מבטא השקעה, לעתים סוג של סיכון, שכן אין אנו יודעים מה תהיה תגובתו/ה של בן/בת הזוג. זו צורה של חשיפה שכאשר אינה נענית בהדדיות היא מולידה פגיעות.
קבלת תמיכה וגיבוי הם הביטוי לתגמול רגשי ומעניקים למשתף תחושת ביטחון. חוויית השיתוף מספקת ומתגמלת כאשר היא נענית בהדדיות והקשבה, כלומר שבן זוגנו, כמונו, גם הוא ישתף אותנו בעולמו הפנימי.
בארץ הסטריאוטיפים האישה משתפת ומשתפת ומתפללת שבן זוגה ידבר ויכניס אותה לעולמו הפנימי העלום. בארץ האמביוולנטיות היא יותר מחושבת – "אם הוא לא מדבר גם אני אשמור את הגיגיי לחברותיי", היא חושבת בינה לבין עצמה. היא גם תביע את מורת רוחה על שתיקותיו ותנסה לגרור אותו לטיפול – כדי שילמד לדבר. הניסיון מלמד כי כאשר ההדדיות איננה, או כאשר השיתוף גורר ביקורת במקום תמיכה, אנחנו ממעיטים ולעתים מפסיקים לדבר. הנזק לתחושת החברות הוא עצום. אנשים חוששים לגלות את עולמם הפנימי פן יתפסו כפגיעים וחלשים, פן חשיפת רגשותיהם תביא אתה ביקורת, חוסר הבנה וגם חוסר הערכה.
בארץ השוויון הם לא נלחמים על הדיבור. השתיקה אינה אויב. אפשר לדבר, אפשר לשתוק. השיתוף טבעי, חלק מיחסים. הם מבינים מהלב גם את מה שלא נאמר במילים.
התיקון הוא במאמץ לדבר ולקחת סיכונים. אלו שוויתרו עלולים לגזור גזר דין של שיממון ושעמום שהוא כמוות של הזוגיות.
סגנון התקשורת,
דיאלוג בין אביגיל ואיתמר, בני זוג, במהלך טיולם בחו"ל.
תמונה 3 — במיטה (במלון)
היא: תגיד לי את האמת, כול זה קורה רק בגלל שניסיתי להתערב בניווט?
הוא: ההתערבות שלך בניווט היא רק חלק מהבעיה, סמל לבעיות שלנו.
היא: תסביר לי, בבקשה.
הוא: מה יש פה להסביר? את לא נותנת מנוחה. מתערבת בכל דבר. ככה היה גם עם הילדים.
היא: יופי. עכשיו תכניס גם את הילדים שלנו לתמונה?
הוא: למה לא? בגללך הם התרחקו ויצאו די דפוקים.
היא: אני לא מוכנה שתדבר ככה על הילדים שלנו.
הוא: יפה שאמרת "שלנו" ולא "שלי". כן, ככה אני חושב.
היא: תתבייש לך. אלמלא אני הם בכלל לא היו טורחים לדבר אִתנו.
הוא (בזעם): הם מדברים אִתך! כי הם מרחמים עלייך.
היא: אותך הם שונאים, זה יותר טוב?
הוא: את באמת חושבת שאת חכמה ורגישה. את לא! את ילדותית ומתוסבכת כמו אימא שלך.
היא (בדמעות): תפסיק עם זה. אתה מוציא אותי מדעתי!
הוא: האם את חושבת שאני נהנה?
היא: מה אתה רוצה ממני? מה רע לך אִתי? למה אתה כל כך כועס עליי?
הוא: תחשבי לבד. אין לי כוח להיכנס לזה. כל שיחה בינינו נגמרת רע. הכי טוב זה לא לדבר כל כך הרבה.
היא: אבל אני רוצה להבין. לא יכולה לנחש למה אתה כועס רוב הזמן.
הוא: לא הכול קשור בך. את לא מרכז העולם.
היא: אבל אתה מתנהג כאילו הכול "בגללי".
הוא: ככה אני. תלמדי לקבל אותי.
היא: זה מה שיש לך לומר? אתה לא חושב שאתה חייב לעשות שינוי?
הוא: שינוי? אל תצחיקי אותי. ואם מדברים על שינוי, תדאגי לשינויים שלך.
היא: אני מיואשת ממך. באמת שאין טעם בשיחה הזאת.
הוא מסובב את גבו.
(שתיקה.)

(מתוך: "רציתי יותר", מאת ד"ר רבקה נרדי, "הדים", עמ' 108-109)

דניאל גולמן בספרו רב המכר אינטליגנציה רגשית (Daniel Goleman, 1995) טוען שג'ון גוטמן (1994) פסיכולוג באוניברסיטת וושינגטון, ערך את הבדיקה המפורטת ביותר, בכל הנוגע לדבק הרגשי שקושר בני זוג ולרגשות המרעילים ההורסים נישואים. במעבדה שלו מקליטים שיחות בין בני זוג בווידיאו ולאחר מכן מנתחים אותן בפרוטרוט במשך שעות כדי לגלות את הזרמים הרגשיים הנסתרים הפועלים על בני הזוג. בשני העשורים האחרונים עקב גוטמן אחר העליות והירידות בחייהם של יותר ממאתיים זוגות, חלקם נשואים זה מקרוב, חלקם נשואים עשרות שנים. הוא מיפה את האקולוגיה הרגשית של הנישואים במידה כה גדולה של דיוק, כך שהיה מסוגל לנבא אלו זוגות שראה במעבדתו יתגרשו בתוך שלוש שנים, והוא צדק ב- 94 אחוזים של המקרים.
גוטמן מצא שביקורת קשה בין בני זוג מהווה אות אזהרה מוקדם לכך שהנישואים נתונים בסכנה. בנישואים בריאים, הבעל והאישה מרגישים חופשיים להעלות תלונות, והן מטופלות בסגנון של כבוד. אולם כאשר סובלים היחסים, הרוחות מתלהטות לעתים קרובות מדי, והתלונות מבוטאות בצורה הרסנית, כהתקפה על האופי של בן או בת הזוג.

קוד התקשורת בין בני הזוג מבטא סוג של מחויבות, והוא מעיד עד כמה בני זוג מתאמצים לא לחצות קווים אדומים, בעיקר במצבים של אי הסכמה.

למרות שהמזג האישי של כל אחד מאתנו מתערב עם רצוננו, בכל אדם קיימת היכולת לריסון עצמי, כאשר הוא מחליט לעשות כך, בעיקר כאשר ברור לו מה הוא יכול להפסיד. בדורות האחרונים צמחה תרבות ה"אני" השמה דגש מרכזי על ביטוי רגשות: "להוציא את זה…". תופעה זו מבלבלת אותנו, נשים וגברים. אנו חיים בתקופה בה האדם המודרני החילוני רואה את תמצית אושרו בנישואים טובים ושואף למצוא בהם שילוב של ספונטניות ויציבות, חופש ואינטימיות ותשובה לכל תחלואי העולם המנוכר ומצוקות החיים.
עם זאת נראה שבדרך אל "האושר" שכחנו כי לתקשורת שני תפקידים בחיי נישואים:
(1) לאפשר את צמיחתה וטיפוחה של האהבה באמצעות ביטוי עצמי, הבנה הדדית וגילוי רגשות אינטימיים
(2) לאפשר דיון יעיל בקשיים המתעוררים בחיי הנישואים. (Fowers, 1998 ).
שני התנאים הללו מופרים בארץ הסטריאוטיפים בה האישה הורגלה להיזהר בכבודו של בן זוגה ובוררת את מילותיה בזהירות, גם מפחד. הסגנון הכוחני של הגבר שעליונותו לא מוטלת בספק מובילה את השיח. הקוד המוסרי נעלם כלא היה. בארץ האמביוולנטיות שניהם מאבדים אותו. מאבקי הכוח שולטים בשיח. האישה נלחמת על מקומה, הגבר נלחם על מעמדו. חציית קווים אדומים, סגנון אלים ומשפיל הם חלק כמעט שגרתי בשיח שלהם.
תקשורת היא ביטוי של יחסים, של מחויבות. ולכן ביטוייה בארץ השוויון הם אחרים. גובה עיניים. הקשבה,. הכלה של ניגודים. תקשורת זקוקה לבסיס מוסרי שבאמצעותו אדם מעביר לבן/בת זוגו את כוונותיו האותנטיות. הכוונה המוסרית הופכת כל אקט של תקשורת לביטוי של מחויבות.
מה גורם לאדם לרסן את סגנונו כך שדבריו, קשים ככל שיהיו, יקפידו בכבודו של הזולת?
המאמץ לשמור על כבודו של זולתי. עלינו לערוך את דברינו. עלינו להיות מודעים לסכנה שבשחרור מילים ללא בקרה. כפי שראינו הסגנון קובע וייזכר שנים רבות לאחר שנושא המריבה נשכח.

מין ואינטימיות,
"…אתה לא עושה לי חשק אחרי שהערת לי בפעם המיליון על איך אני מזניחה את הבית בגלל הקריירה המחורבנת שלי. מתי לאחרונה החמאת לי על המראה שלי? מתי לאחרונה הבאת לי פרח? מתי לאחרונה זכרת את יום הולדתי? מתי לאחרונה יזמת ארוחה לאור נרות?"
(מתוך: "זוגיות בסערה", מאת ד"ר רבקה נרדי, הקיבוץ המאוחד, עמ' 174)
המונולוג הזה של אישה כועסת וממורמרת זועק – "החשק המיני שלי קשור ליחס שאני מקבלת. הנתינה המינית שלי מבטאת אותי כאדם, לא כאוביקט מיני."
היכולת להפריד בין תשוקה ליחסים קיימת. בין זרים. היא אפילו משפיעה על הגירוי. אין מטענים רגשיים "המזהמים" את הזירה… לעומת זאת, בקשר מונוגמי ארוך טווח אנחנו רוצים חברות, רכות, ביטחון, כבוד, בית. ואז ב"תנאים של חיבה", התשוקה עשויה לפרוח בעזרת משחקי מין, גם ברוח הפנטזיות המיניות שלנו.
אך לא כך בארץ הסטריאוטיפים – הוא דורש, היא נענית. רצונה לא קובע. היא לומדת להתחמק, לשקר. הוא כועס ומעניש. המין הופך להיות זירת קרב סמויה בתוכה, גלויה מבחינתו. הוא יכול היה לבגוד בה מבלי לשלם את המחיר. עמדתו הפריבילגית אפשרה זאת כפי שבעבר היותר רחוק יכול היה לשאת כמה נשים.
המהפכה במעמד האישה שנתה את הכללים. גם האישה יכולה ואף עושה זאת. העלייה באחוזי הגרושים (לעתים קרובות ביוזמת האישה) מצביעה על אובדן הדרך של נשים וגברים כאחד. בארץ האמביוולנטיות, הארץ המודרנית המערבת את החוקים הישנים עם החדשים, משחקי הכוח על השולחן, גלויים וכוחניים להחריד. הם גם מסוכנים.
אינטימיות רגשית ומינית היא "הפרס הגדול" על כל ההשקעה הרגשית. אנו יודעים כאשר היא שם. היא מצב, היא אווירה, היא רגע ללא מילים, היא שיחה בשניים, היא מגע, היא מתמשכת, היא חולפת, חמקמקה ויציבה, רבת פנים. יכולת של בני זוג להביא עצמם אחד בפני השני כפי שהם ללא כחל ושרק, חופשיים מהגנות, חופשיים לבטא את צרכיהם, הן צרכי "הלחוד" והן צרכי "הביחד", יוצרת חוויה של חופש וקרבה בעת ובעונה אחת. שני תנאים אלו הם התנאים המופרים ביותר במוסד הנישואים המסורתי והמודרני כאחד. קיומם עומד בסתירה לתפיסה הרומנטית של האהבה כמרכיב יסודי בנישואים, תפיסת עולם שלמרות הבנתנו היום את תמימותה קשה לוותר עליה. אהבת אמת, כך האמינו הרומנטיקאים, דורשת שנטשטש את גבולות "האני", שנגן על רגשותיהם של יקירינו, שנחווה באופן אינטנסיבי התעלות מעל צרכינו – למענו, למענה.
היכולת הזו היא פרי אמון הדדי. לפעמים כאמור, אנחנו שוכחים שגם התשוקה קשורה למצב הרוח הזוגי. בתנאים של אמון כפי שקיימים הרבה יותר בארץ השוויון אנחנו משחקים בחופשיות את הפנטזיות המיניות שלנו שעוזרות לנו לשמר על האש הזוגית.

השקעה.
יש השקעות גדולות ויש גם הפתעות קטנות. הילדה הקטנה שבתוכי מחכה להפתעות. חן בן זוגי ידע ויודע להפתיע אותי. אני יכולה לספר לכם על כוחה הממגנט של ההפתעה לבטל את ניהול החשבונאות המכוערת שהתנחלה במוחנו.
השקעות גדולות נחרתות בזיכרוננו. תמיכתו של בן/בת זוג בקריירה שלנו, בלימודים, בשינויים בקריירה, תוך לקיחת סיכונים. תמיכה בחלומותינו היא נכס יקר ובעל משמעות לשנים רבות.
אבל נחזור לרגע להשקעות הקטנות – מי פותח בשיחה, מי יוזם מין, מי מציע טיפול כאשר נקלעים למשבר, מי יוזם יציאות משותפות, מי מפתיע את בן/בת זוגו, מי מחזר, מי יוזם פינוקים וגילויי חיבה – פכים קטנים אלה של חיי היומיום יוצרים חוויה. והפן הדרמטי יותר, התובעני – מי מוכן להתאמץ ולשנות ממנהגיו כדי שהזוגיות תהיה טובה.
בארץ הסטריאוטיפים נשים היו המשקיעניות הגדולות. הן התאמצו לעשות זאת גם כאשר לא היה הד להשקעתן. בימים שמעמדן היה תלוי לחלוטין ברצונו הטוב של הגבר, ההשקעה בו, בקשר, בצרכיו, הייתה הכרח הישרדותי. מנקודת מבטם של הגברים הם היו המשקיענים הגדולים – פרנסת המשפחה, המאבק על הקיום, הקרבת הבריאות והזמן הפרטי לטובת המשפחה, החיים בצל הסכנות. רבים מהם חשו שהבית חייב להיות מקום של מנוחה, כדי שיוכלו לצאת ביום שלמחרת למאבקים המחכים להם. החלוקה המגדרית הזו, כשהגבר היה והינו המפרנס הראשי, השפיעה ומשפיעה לרעה על מרקם היחסים העדין והשברירי.
למרות השינויים הדרמטיים ביחסי המינים ניווכח לדעת כי הסגנון הישן עדיין "מככב", גם בקרב נשים עצמאיות ומשכילות. אכן עדיין, כך פני הדברים גם בארץ האמביוולנטיות. עם זאת, לא עוד השקעה אוטומטית. יש תנאים להשקעה. הן מצפות להדדיות. בארץ האמביוולנטיות רמת ההשקעה יכולה להוות מעין "סרגל מדידה" של מוטיבציה בזוגיות. באיזו מידה יהיו בני זוג מוכנים לשנות ממנהגיהם כדי לאותת לבני זוגם שהם מחויבים כלפיהם, כלומר קולטים את צרכיהם ברמות שונות.
שאלה של בחירה מודעת – ביטוי של אכפתיות ומחויבות
מבחנה של השקעה טמון ביכולתנו להיענות לצרכים של בן/בת זוגנו בתחומים שונים, מהשקעה ב"זמן איכות" – בילוי משותף, הקשבה, תקשורת – דרך מילוי צרכים מיניים, התחשבות בצרכים התפתחותיים, ועד הענות לבקשות בתחום חלוקת התפקידים. בדומה למבחן האמפתיה, גם כאן, המוכנות הנפשית להשקיע, לשנות ממנהגינו נמצאת כיום בזיקה ישירה ועקיפה לתחושת ההוגנות הכללית שאנו חווים בקשר. כך אם זכינו נהוג בארץ השוויון.
ישבנו לאחרונה, חן ואני, במסעדה וקבלנו החלטה שמחה להשקיע יותר בזמן איכות שלנו. טיולים קטנים ברחבי הארץ. שם נגלה שוב ושוב את עצמנו זה לזו ונגלה גם את יופייה של ארצנו… אני מודה שהערב הזה גרם לי אושר. תחושה שאנחנו מנצחים את השדים הקטנים שלא נעלמו לגמרה מחיינו. הם מגיחים מידי פעם מ"הבקבוק" – "הקופסה השחורה" שלנו, המחזיקה בתוכה את כול ההתניות הישנות. אולי טוב שכך, שהרי בזכות האנושיות מליאת הפגמים שלנו נזכור את פגיעותנו ונדע את ערכה המרפא של החמלה בחיינו.

(6)החזרת הקוד המוסרי לקשר הזוגי
איך נעשה זאת? האם יש "קסם"? ומה נעשה אם רק אחד מאיתנו מחזיק בקוד מוסרי?
הקסם הוא באומץ לב והבחירה האישית לנקוט עמדה. לצאת מאזור הנוחות. לגשת לבני זוגנו כדי ליזום שיח בסגנון אחר. אנחנו באים לרענן ולחדש. ההרגלים הישנים לא עובדים עבורנו. ולכן:
– עלינו לבטא את עצמנו ב"שפת אני" – בכבוד, בהחלטיות ועם אמפתיה.
– עלינו לזהות עוול שעשינו או שעשו לנו ולהגדירו במילים שיוצרות דיאלוג ואז – להגיב.
– עלינו לזהות פיתויים שנענינו להם כמו עצלות, חמדנות, פתיינות, הכחשת עוול שגרמנו, שקרים קטנים, אנוכיות – ולחזור בנו – להודות ולקחת אחריות על תיקון.
– עלינו להתנצל אם נקטנו בשפה כוחנית.
– עלינו לזהות בחירות אנוכיות שעשינו ולתקנן, תוך התייעצות עם בני זוגנו.
– עלינו לחזור ולבדוק עם בן/בת זוגנו איך הם מרגישים לגבי מהלכים מסוימים שלנו. לחפש מוצא אם יש קושי או התנגדות או תחושת פגיעה.
ב45 שנות נישואיי אני מתמודדת עם הדילמות המוסריות הללו. כך גם בן זוגי. בבגרותנו אנחנו מכירים בשבריריות של הקשר הזוגי המבקש השקעה מתמדת, בעדינות ובנחישות, כמו גם תיקון בזמן אמת. אנחנו יודעים שעצם היותנו בני אדם חושף אותנו לחולשות ופגמים של עצמנו וזולתנו. כך טבענו האנושי. ומשום כך אנחנו בוטחים במודעות המוסרית שלנו שתהיה לנו משענת, להתרומם מעל "עצמנו" הספונטני. להיות זה לזו וזו לזה בית, משפחה, כפי שאנחנו רואים בית שאיכותו הזוגית/משפחתית על כול רבדיה מתפתחת עם השנים.
המלצות קריאה:
– נרדי ר. "הרומן האחרון של קלרה ברון", (נובלה וסיפורים קצרים), הוצאת "הדים", 2021.
– נרדי ר. "רציתי יותר", הוצאת "הדים" 2021
– נרדי ר. נרדי ט. "מה שאנחנו מרגישות", הוצאת "הדים", 2020
– נרדי ר. נרדי ח., "שיחה זוגית" הוצאת "הדים", 2010, 2012,
– פרל א., "אינטליגנציה ארוטית", הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2007.
– גולמן ד., "אינטליגנציה רגשית", הוצאת מטר, תל-אביב, 1995
– טאבריס ק., "אמת המידה הנשית", הוצאת אור-עם, תל-אביב, 1995
– נרדי ר., "נישואים שניים", הוצאת מודן, תל-אביב, 1994, 2005, 2014
– נרדי ח., נרדי ר. "גברים בשינוי", הוצאת מודן 1996, 2017
– נרדי ר. "נשים חסרות מנוח", פרדס הוצאה לאור, 2007
– נרדי ר. "זוגיות בסערה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003.
– נרדי ח., "מים גנובים: על נאמנות ובגידות בחיי נישואים", הוצאת מודן, תל-אביב, 1996
– טאנן ד. "קצר", הוצאת מטר, תל-אביב, 1991
– רודס ס., ופוטש מ.ס., "פיק ברכיים", הוצאת מעריב, תל-אביב, 1990
– נרדי ר. "בין העונות: על נשים באמצע החיים", הוצאת מודן 1991
– נרדי ר. "אישה בזכות עצמה" הוצאת מודן, 1989
– פרנקל ו., "אדם מחפש משמעות", הוצאת דביר, 1970.
– בובר מ., "אני ואתה", הוצאת ביאליק, ירושלים, 1963
רשימה ביבליוגרפית מורחבת, בעברית ובאנגלית, נמצאת במסמך עבודת הדוקטורט של ד"ר רבקה נרדי הנמצאת בספרית מדעי החברה של אוניברסיטת בר אילן, ובספרית מכללת בית ברל.
רשימה ביבליוגרפית מקוצרת, בעברית ובאנגלית, מופיעה בספרה של ד"ר רבקה נרדי, עיבוד של עבודת הדוקטורט שלה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003.
ניתן לפנות אלי ישירות – 0506-323363, כתובת המייל שלי: 4rivkanardi@gmail.com
בברכה,
ד"ר רבקה נרדי