מארב בסלון – כשביתי חזרה מאוחר / מאת: ד"ר חן נרדי

אבות מתקנים טעויות

ארבתי לביתי בסלון. השעה הייתה אחת אחר חצות. היא נכנסת על קצות האצבעות ונעלה את הדלת בשקט. הדלקתי את האור ושאגתי: 'בשעה אחת בלילה ילדה בת 15 חוזרת הביתה? סיכמתי איתך שאת חוזרת עד 1100 מהמסיבה'.
היא נבהלה וקפאה על מקומה, אחר כך התעשתה: 'אבא, מה אתה צועק, מה אתה רוצה, שאני אעזוב את הכול בשעה כזאת ואחזור לבד? אמרתי לך שכולם חוזרים בשעות האלה'.

התקרבתי אליה ונפנפתי באצבע: 'לא אכפת לי מה כולם. אני רוצה שאת תחזרי בשעה שאני מסכם איתך'.
היא צעקה: 'אה, לא אכפת לך שלא יהיו לי חברים, שאף אחד לא יזמין אותי. שאני אהיה החננה של הכיתה'.
'במקום לבקש סליחה את עוד פותחת עלי פה? תיכנסי לחדר שלך ושאני לא אשמע ממך יותר'.
היא נעצה בי מבט זועם וצעקה: 'בחיים אני לא אדבר איתך יותר. אתה לא מבין שום דבר, אתה לא אבא בכלל, אני שונאת אותך'.

אחר כך שמעתי אותה מתייפחת בחדרה.באותו לילה לא ישנתי. ראיתי בעיניים שלה שהיא הולכת ומתרחקת ממני ושאין לי שום שליטה עליה.

לפני 15 שנים התחלתי להנחות קבוצות גברים.  אחת המטרות שלי בקבוצות הייתה לעזור לעצמי ולגברים אחרים להבין איך זה קורה שלמרות שרובנו אוהבים את הילדים שלהם, אנחנו לפעמים פוגעים בהם הכי קשה שאפשר. גיליתי יחד עם אבות אחרים שילד מרגיש את האהבה שלנו כלפיו, רק כאשר אנחנו מוותרים על הרצון לשלוט בו.
רק כשהעזתי לשתף אבות אחרים בקבוצות הגברים,  קיבלתי תמיכה ומשוב, נפל האסימון והבנתי את הטעות שלי.

כיום, מספר שנים לאחר מכן, יחסיי עם ביתי מאופיינים בגילוי לב ופתיחות. ביתי משתפת אותי ומתייעצת בנושאים אישיים ואני יכול לשתפה במחשבות שלי. שאלתי פעם את ביתי: 'מה גרם לך לתת לי הזדמנות נוספת?'
היא חשבה רגע, הביטה בעיניי ואמרה: אבא, ראיתי כמה השתדלת, כמה היחסים בינינו חשובים לך וזה גרם לי לבדוק שוב את עצמי.