"מריבות והתפיסויות – האש והמים", חלק ג' מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, מתוך המהדורה השנייה והמעודכנת של ספרם "שיחה זוגית", "הדים,2011

רבקה: אנחנו רבים על הפרשנות שלך אותי

הקשבתי לדבריך ודפיקות לבי הגיבו. הן האיצו כשהתקוממתי מול חוסר הצדק שבטיעוניך, הן האטו עד שנרגעתי כאשר הכרת באחריותך לפרשנות שלך אותי – "צונאמי רבקה". חוויה זו ממחישה עד כמה הכול שברירי, משתנה ופגיע כל כך, בעיקר הסיפור שאתה ואני מספרים לעצמנו באותו הרף עין שאנו מזהים חילוקי דעות. אצלי זה מתחיל וגם נגמר בהבעת פניך. אני רואה את פניך המתכרכמות כלפיי ויודעת שעכשיו תיפתח הרעה, כלומר אנחנו  על סיפה של מלחמה. משהו משתנה. עיניך הכחולות זורקות בי מבט קר כקרח. קולך הבאסי למדיי מתעבה. הוא יוצא מגרונך, סוף סוף, לאחר שתיקה ארוכה, כלוחש לי ומצמית אותי למקומי – עכשיו תחכי ותראי. אגב זה בדרך כלל הרגע שאני עוזבת והולכת לי…

ובכן חני, אני מקשיבה לדברים הללו שאתה אומר לי, שחלקם יכולתי לשער, כי הרי אני יודעת את נקודות הפגיעה שלך. אבל כאשר הכול מופיע תחת הכותרת "הצרכים של האישה שרוצה תמיד יותר מידי" (ואני יודעת שמתוך נימוס לא כללת את הכול), אני מתבוננת מהצד באישה הזאת שעליה אתה מדבר ואומרת לעצמי שאת זו צריך להעלות על המוקד, ומיד! אתה מלאך שאתה חי עם מפלצת בולענית כזו… זו אישה מפחידה. גם לא רגישה וגם תוקפנית, גם קצרת רוח, מהירת חימה ובלתי צפויה כמו רוח רעה, ממש נורא. ואז אני שואלת את עצמי איך זה קורה שאני, שבעיני עצמי אני אדם די נחמד, לבבי ומתחשב, נתפשת על ידך כאישה שתלטנית, חצי מטורפת… (טוב, צריך לסייג זאת מיד ולומר שלא כל הזמן…). ומתוך מצוקת עלבוני ותמיהתי אני שולפת את השכלתי הטיפולית ובקיאותי בעולמם הפסיכולוגי של גברים ומרגיעה את עצמי ש"ככה זה אצלכם הגברים. אם האישה לא מסכימה איתכם, כלומר לא מעריצה את דברי/עצות החוכמה של "האביר" – זו פגיעה נטו בכבודו…" ורק אז אחרי ש"נרגעתי" אני מתפנה לחשוב ברצינות על ההתנהגויות שלך שמציתות בתוכי את אש הכעס.

אני חוזרת לרגע לרשימה "המפוארת" הפותחת את פרק זה ומרחיבה מעט. אני חשה שברגעים רבים ביחסינו בקשותיי ודעותיי מפורשות על ידך באופן שונה לגמרי מכוונותיי המקוריות. אני מדמיינת אותך יושב באולם קולנוע וצופה בסרט. הסרט הוא על גבר ואישה נשואים (כלומר אנחנו?). האישה מעצבנת אותך. היא מזכירה לך אותי? אני חודרת למוח שלך כדי להבין איך ההתנהגות שלי שנדמית לי כה תמימה או עניינית, לפעמים מלאת רצון טוב, מתפרשת על ידך כזדונית. אני מנסה להבין את המוח הגברי שלך שרואה בי איום (אני "האיום האיראני…"). אכן. אני שואלת את עצמי באיזו שנייה בדיוק אני הופכת להיות בעבורך, בדמיונך הפורה, מאישה "בונה" ואהובה לאישה זדונית, "אישה הורסת"?

ועכשיו לדוגמאות: הן פשוטות. אין בהן דרמה. אין בהן זדון. הן מספרות על משאלות לב שמבקשות לקיים דיאלוג איתך, בן זוגי שניסיון חייך וטעמך בעניינים כה רבים שונים משלי.

לפעמים תריסים פתוחים או מוגפים מספרים סיפור גדול על הבדל בין שניים, בעיקר בין גבר לאישה. אני זוכרת, כמעט מנקודת ההתחלה שלנו, שרציתי הכול פתוח, בעיקר חלונות ותריסים. רציתי שאור היום יהיה נוכח בביתנו כל היום, עד הלילה, ובלילה רציתי לחוש את אורו של הירח, מציץ בביישנות, מלטף את קירות חדר השינה שלנו. אתה שטעמך כה שונה משלי רצית תריסים סגורים, בטח בלילה. העדפת דלתות סגורות, אפילו נעולות.

על רקע זה נולדה לה משאלת לבי הגרנדיוזית ממך. האם הגזמתי? האם משאלתי "המלכותית" רומזת לך שאני לא מקבלת את מנחתך כפי שהיא? שהרי אם כך הוא הדבר זה מסביר את פרשנותך אותי. ועל כך ארצה לשמוע יותר ממך.

ועוד לפני שתגיב אליי חשוב לי לומר לך שכעסי עליך אינו על "אי מילוי משאלותיי" אלא על התוקפנות הנלווית, על ייחוס הזדון לי.

ועכשיו לדוגמאות הזכורות לי:

למשל: אני רוצה לחלוק איתך הרבה יותר זמן הרפתקני משותף, מכל הסוגים – טיולים בסביבה הקרובה וגם בקצווי עולם, הצגות – בתיאטראות "המכובדים" וגם בפרינג', קונצרטים בוודאי אבל גם מוסיקה אחרת, וגם יותר אירוח של חברים ומשפחה, וכל זה דורש הפעלת יוזמה כלומר זמן תכנון. ואני מבקשת ממך שתיטול מעט יותר יוזמה, שתחלוק איתי – אבל אתה שומע אישה נרגנת, תובענית, חסרת מנוח, שתמיד "רוצה יותר מידי…"

אני מבקשת שתזכור דברים שיש לתקן בבית – אתה שומע אישה מטרידה, נודניקית…

אני מבקשת שלא תאשים אותי במחדליך הקטנים הקשורים בי –  אתה שומע אישה מניפולטיבית שלא נוטלת אחריות…

אני מבקשת שתשים לב לטון הדיבור שלך אליי, למנגינה הבוקעת ממך אליי – אתה שומע אישה לא מרוצה, מכורה לטענותיה לבעלה כאל סם ממכר…

אני מביעה דאגה/תהייה בקשר לאחד מילדינו – אתה שומע אישה שתלטנית שכופה עליך דעות בקשר לילדינו…

אפילו כשאני זקוקה לעזרה טכנית. לאחר הסבר קצר רוח אחד שלך שלא צלח כי לא הבנתי, אתה כועס עליי כאילו לא הקשבתי לך. זה מכעיס אותי מאוד כי מצב העניינים בינינו הוא שאני פונה אליך במקרים רבים ובנושאים רבים יותר מפעם או פעמיים. מיילים, פתקים, תזכורות בעל פה ולא רק שאינך נחמד אליי כשאני מזכירה לך אלא שאתה רואה בזה הטרדה. תחושתי היא לא של מכה אלא של דקירה. חיצים קטנים שננעצים בי. חצים קטנים שרומזים לי שזה לא הזמן ולא המקום. לא להפריע, לא להטריח. זה מייצר עבורי אווירה… איך אומר זאת בפשטות, אווירה לא ידידותית, ואז אני נסגרת בתוכי, כלומר בקונכייתי, מציצה וחוזרת. אני מתגוננת. ובמצב נפשי זה אני מודה שאני פחות ופחות רגישה לדברים שהם חשובים לך.

בקיצור בקשותיי/דעותיי/רגשותיי האותנטיים מפריעים את מנוחתך. כך זה נראה.

כבר דנו בעניין בקשותיי בהרחבה בפרק אחר.

ועוד משהו: אתה דן אותי לכף חובה מבלי להתייחס לקונטקסט שבו הדבר מתרחש. במילים אחרות –  אתה דן אותי במבחן התוצאה.

חן: מריבות "אדומות" ומריבות "ירוקות"…

מתוקה שלי, אני מבין את הזדעזעותך מ"רשימת הדברים המעצבנים אותי בך". האמת היא שגם אני עברתי זעזוע כשהתבוננתי ברשימת "המעצבנים" שלך. דמיינתי לעצמי מה הייתי מרגיש כלפי גבר זר שהייתי קורא את רשימת "המעצבנים" שבת זוגו מדווחת עליהם. אני חושב שהייתי מרחם על בת זוגו ובז לו. הייתי סח לעצמי: "נו, ברור למה היא עושה לו את המוות. מגיע לו. הוא הרוויח את זה בכבוד".

אכן אנחנו המראה המשקפת זה לזה איך אנחנו נראים לעיתים ברגעים המכוערים שלנו. את צודקת, כשכל זה מוצג ללא קישור לקונטקסט שבו מתרחשים הדברים זה נשמע גרוע מאוד. אבל אפילו כשיודעים ומבינים את הקונטקסט, זה "קשה לצפייה" והבושה גדולה. ואף על פי כן יקרה שלי, אנחנו לא מנפצים את המראה שבה משתקפת דמותנו. משתדלים לשפר. לא נבהלים מ"המפלצות" הנשקפות ממנה. ולגבי הבהלה מה'מפלצות' אספר לך משהו שוודאי לא יחדש לך כמטפלת אישית וזוגית.

בחדר הטיפול אני פוגש זוגות צעירים שמגיעים אליי מבוהלים מעצם העובדה שהם רבים. הצעד הראשון שלי בטיפול הוא להרגיע אותם ולסייע להם להתיידד עם המריבה שלהם. האשליה שאפשר לקיים זוגיות בלי מריבות מייצרת אצל זוגות תחושת של קטסטרופה כאשר הם רבים. אפשר להבין זאת. זה עתה עמדנו מתחת לחופה, השמלה הצחורה שהבטיחה טוהר מושלם, המילים הגדולות של טקס הנישואין המבטיחות לנו שלמות, ופתאום סופת הוריקן של שנאה, עלבון, השפלה. והשאלה המידית שעולה: "האם בכלל אהבנו? ואם כן, האם זה היה אמיתי?"

אני חושב שאת ואנוכי למדנו להתפייס נכון. הדבר השפיע גם על טיב המריבות שלנו. למדנו לריב יותר בירוק ופחות באדום. השם הרע שיצא למוסד "המריבה הזוגית" אינו לגמרי מוצדק. לא כל המריבות רעות (אדומות). ויש מריבות טובות (ירוקות) שכדאי להתיידד עימן. כבר הזכרתי את האבחנה בין מריבות אדומות לירוקות. אני רוצה להרחיב כאן.

המריבות "האדומות" והמריבות "הירוקות" שלנו

המון צרכים ורגשות מסתתרים תחת מטריית המריבות שלי איתך. חלקם "אדומים", חלקם "ירוקים". צורך "ירוק" למשל, הוא הצורך להיות לפעמים יותר לבד עם עצמי ופחות במרחב הזוגי. להיות לבד כדי ליצור, לכתוב, להירגע, לנוח, לבלות עם חברים, כדי להתגעגע אלייך. המריבות "האדומות" שלי איתך נובעות מצרכים אחרים: הצורך שלי להתגבר על תחושת הנחיתות שלי בקטעים שבהם את מצליחה יותר ממני, הצורך לנקום בך על שפגעת בכבודי. לפעמים קנאה פשוטה על שמחת החיים שלך בעוד אני מתאכזר לעצמי לעיתים. בקיצור, הצרכים "האדומים" נובעים מהסרדין המייצג את הפחד ואת חוסר האונים ומהכריש התוקפן המסווה את פחדיו בעזרת תוקפנותו. ממריבות רעות אני יוצא עם תחושת גועל מעצמי, עם תחושת אשם על התנהגותי הכרישית או הסרדינית. ממריבות טובות אני יוצא עם תחושה של התקדמות, צמיחה.

הנה דוגמה ל"מריבה אדומה": במהלך טיול שערכנו בגליל המערבי אבד או נגנב הטלפון הסלולארי שלי. כשהלכנו לישון התקשיתי להירדם מרוב צער ותסכול. מאות מספרי טלפון שצברתי במשך השנים בזיכרון האלקטרוני נגוזו. אני סוקר את רשימת הבעיות הצפויות לי מהאובדן ועסוק באיך לפתור אותן. אני מקשיב לנשימותייך. את ישנה כמו תינוק שבע ורגוע. בבוקר אני מתעורר עם הדאגות ועם תחושת לחץ ומתח. את מתעוררת עם חיוך מקסים, מכינה לך כוס קפה, יושבת במיטה וקוראת ספרות יפה לצלילי המוסיקה הקלסית שאת אוהבת. אני שומע את צחוקייך בעת הקריאה ומקנא בך. אני קורא פחות ממך. זה לא בסדר. את משיגה אותי.

 "אתה פשוט לוזר", סח הסרדין עלוב הנפש שבתוכי.

 "חני, כדאי לך לקרוא את הספר הזה, אתה תאהב אותו", את מציעה לי מהחדר השני. אני מקנא עוד יותר. היא שוכבת במיטה וקוראת ספר מרתק ואני עסוק בסלולרי הדפוק הזה. במקום לעסוק בכתיבה יצירתית אני מבזבז את הזמן על ניסיונות להשיג את המוקד של "פלאפון", ממתין דקות ארוכות על הקו עד שיואילו להשיב. סיימת לקרוא בספרך ועלית לחדר העליון כדי לכתוב את הפרק הנוכחי שלנו. "חני, תוכל בבקשה לעזור לי במשהו עם המחשב?"

"סוף כל סוף הצלחת להיכנס לתנופת כתיבה, ודווקא עכשיו היא מפסיקה אותך", שואג לו הכריש בתוכי ומחוג הלחצנומטר (מד הלחץ הפנימי שלי). עובר את הקו האדום ומתחיל לטפס לשמונים וחמש. אני עולה במדרגות לקומה השנייה של הצימר והמחוג מטפס יחד איתי לתשעים. אני מנחה אותך בטון מנוכר.

"תלחצי כאן, ועכשיו כאן ועכשיו לכאן". את מתבלבלת.

אני מנחה אותך שוב. את שוב מתבלבלת. אני קצר רוח. המחוג מטפס לתשעים וחמש. אני חוזר בקוצר רוח על ההוראות. "אולי תפסיק עם הטון הזה", את נוזפת בי. אני מרים עוד יותר את קולי.

"מריבה אדומה". תשעים וחמש ב"לחצנומטר" שלי. זו מריבה אדומה כי מקורה בסרדין והכריש. כל תכליתה: פגיעה בזולת על לא עוול בכפיו. פורקן של מתח. נקודה.

"מריבות ירוקות" הן מריבות מצמיחות. מריבות שבהן אנו מבטאים צרכים ירוקים המעוררים באחר התנגדות עזה, כעס ותוקפנות. למשל: מריבה המתפתחת כאשר אני מפסיק שיחה בינינו כדי לעבוד על הספר. אינטרס של שנינו. מבטא את רצוני ב'לחוד' יותר גדול: "אני זקוק לזמן כדי לעבוד על הספר", אני אומר לך כאשר אנחנו משוחחים בינינו. את "עושה פרצוף" מסכן ומאוכזב. "בבקשה אל תלך", את מושכת בכתפייך, מעווה את פרצופך בתנועה סרבנית, ומטה את ראשך הצידה כמו ילדת גן מפונקת. את מתוסכלת. אני נחוש לחזור לחדר וקם כדי לעזוב.

 "בסדר" את אומרת ומחייכת אלי. הפעם הבנת ולא התעקשת. (אולי כי בדיוק כעת אנחנו מדברים על הנושא – לחוד וביחד…). אבל לפעמים הבעת צורך שלי אינה עוברת בשלום ואת נעשית תוקפנית. או אז מתפתחת בינינו מריבה עזה. לפעמים היא מסתיימת בפשרה, לפעמים בוויתור של אחד מאיתנו על צרכיו שלו. אבל הגבולות סומנו. אני משוכנע שממריבות כאלה אנחנו צומחים ירוקים יותר. בעיני, זוהי מריבה ירוקה.

רבקה: "האדומות הנשיות" –
כי לא הבנת כלום…

אהבתי את ההבחנה שאתה עושה בין "אדומות" ל"ירוקות". אני מהנהנת בראשי בהסכמה מלאה. אבל טרם אני פוטרת את עצמי מהדחקת ה"אדומות", אני מהרהרת ביני לבין עצמי שההבחנה בין "אדומות" ל"ירוקות" אינה רק באשר ללגיטימיות של הצורך המובע (בפרטיות, בהקשבה, ביחס של כבוד) אלא, ואולי בעיקר, באשר לסגנון המריבה. מריבה "אדומה" חוצה קווים. אנחנו משתלחים בבן או בת זוגנו ופוגעים בכבודו. אנחנו משתמשים בביטויים מעליבים, אנחנו מייחסים לו זדון מכוון, אנחנו מנתחים את אישיותו, עושים לו או לה רצח אופי, אנחנו אלימים – בדיבור ולפעמים גם באופן ממשי. אלו המריבות המרות שאנחנו זוכרים לאורך שנים רבות ומתקשים לסלוח. אלו המריבות שאם יקרו בינינו לעתים תכופות עלולות להוביל אותנו לפירוק הזוגיות. אלו המריבות המסוכנות המשאירות בנו שריטות לשנים רבות.

אני מהרהרת ביני לביני בעוצמתן הנוראה ושואלת – האם יש "גלי צונאמי" מהסוג הזה המאפיינים אותנו, נשים? האם רעידת אדמה פנימית של אישה שיכולה לפרוץ גם על הרבה פחות מבגידה מינית דומה לרעידת אדמה שגבר חש? יש הררי מאמרים וספרים העוסקים בהבדלים בין נשים לגברים אשר מראים כי גברים ונשים מגיבים באופן עוצמתי על נקודות תורפה המייחדות אותם כנשים וכגברים. למשל, אני נזכרת איך תגובתי שלי יוצאת מפרופורציות כאשר היית רומז לי שמשהו לקוי באמהות שלי. נשים מספרות לי על תגובות של דיכאון כאשר בן זוגן אומר להן באופן מפורש דברים על המראה החיצוני שלהן הטעון שיפור, על משקל יתר, על צורך ב"שיפוצים קוסמטיים", ועוד.

לנשים רבות וגם לי, במקרים של עלבון קשה או תחושה שנעשה לי עוול גדול, יש צורך לדבר, לשמוע למה, איך זה קרה, על מה זה יושב, לקבל הכרה ממך שאתה מבין שפגעת. זה עוד לפני שאני מצפה לקבל התנצלות. אני רוצה לראות שהבנת מה עשית ולקבל הבטחה לעתיד שדברים מהסוג הזה לא יקרו יותר. אני אומרת את הדברים באיזושהי סערת נפש ומחברת אותם לעלבונות של כל כך הרבה נשים שבמהלך השנים גילו לי חלקים מעולמן הזוגי האינטימי ותמיד הייתה שם שאלה שריחפה בחלל החדר היא – למה? למה הוא מאשים אותי האשמות שווא? למה הוא לא מבין שהוא צריך לעזור? למה הוא מעליב אותי? למה הוא נוטש אותי כשאני הכי זקוקה לו? למה הוא מזניח את הילדים שלנו? למה הוא קמצן? למה הוא שותק? למה הוא מגיע כל כך מאוחר? למה ? למה ? למה?  נראה שה"למה" הזה הופך לזעקה שעם הזמן הגלים הקטנים שלה הופכים לגל גדול הנתפס על ידי בן הזוג כהטרדה. זה הרגע שתגובותיו המתחמקות חוצות קו אדום ומייצרות את המלחמה הבאה. כי כאשר הוא רואה רק אישה ביקורתית שאינה מפסיקה לדבר ושיש לה רק טענות – הוא רואה אויב שיש לחסלו. והזלזול הזה בכאב והראייה של הגבר את הכאב הזה כ"השפרצה" של זעם לא לגיטימי, הוא המייצר גלי הדף נוספים אשר ממשיכים את המלחמה גם אם יש בה רגעים של שביתת נשק. רגעים של עייפות.

המשך