"מריבות והתפיסויות – האש והמים", חלק ד' מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, מתוך המהדורה השנייה והמעודכנת של ספרם "שיחה זוגית", "הדים,2011

חן: מדוע אני מתחמק
משאלות ה"למה" שלך?

בדפים הקודמים תיארת את כאבך וכאבי נשים רבות מהתעלמות בן זוגן משאלותיהן:

"למה?", את שואלת בפליאה, וגם: "איך זה קרה, על מה זה יושב? חשוב לי לקבל הכרה ממך שאתה מבין שפגעת. זה עוד לפני שאני מצפה לקבל התנצלות. אני רוצה לראות שהבנת מה עשית ולקבל הבטחה לעתיד שדברים מהסוג הזה לא יקרו יותר".

ואני מתעלם. במרי ליבך את שואלת את שאלתן של נשים רבות:

"למה הוא מאשים אותי בהאשמות שווא, למה הוא לא מבין שהוא צריך לעזור? למה הוא מעליב אותי? למה הוא נוטש אותי כשאני הכי זקוקה לו? למה הוא מזניח את הילדים שלנו? למה הוא קמצן? למה הוא שותק? למה הוא מגיע כל כך מאוחר? למה ? למה ? למה?"

 כשאת שואלת שוב ושוב את אותן השאלות אני מרגיש כתלמיד במבחן חוזר הנדרש שוב ושוב לחשוב על התשובה הנכונה.

אמש ישבו מולי בחדר הטיפול אישה וגבר. היא "תפסה אותו על חם" בבגידה. כמו במקרי בגידה רבים היא שאלה שאלות נוקבות. הוא חזר שוב ושוב על תשובותיו והיה מוכן לספק כל פרט שהתבקש. אבל כאשר שאלותיה הפכו למעמיקות בתחום הרגש, הוא כשל. לא היה בו שמץ של יכולת לספק תשובות מעמיקות. שוב ושוב הוא חזר על המשפט: "זה קרה וזה נגמר. בואי נפתח דף חדש". מאחר שלא קיבלה תשובות על שאלותיה המשיכה האישה לשאול את השאלות הללו שוב ושוב. לבסוף התפרץ הגבר וצעק: "אני לא יכול יותר. את 'טוחנת' לי את המוח. דייייייי!".

כששאלת אותי מדוע התעלמתי משאלתך, נזכרתי בגבר הזה שאינו משיב על שאלותיה של אשתו. למרות שלאושרי איני מספק לך סיבות לשאלות על בגידות, ולמרות השונות בינינו במובנים רבים, מצאתי ביני ובינו מכנה משותף: גם אני וגם הוא, כמו גברים רבים אחרים, ניצבים לעיתים עם הגב אל קיר המוות של השאלות הנשיות שאיננו יכולים ולעיתים איננו רוצים להשיב עליהן.

אי היכולת שלי להשיב על שאלותייך נובע מכך שלעיתים פשוט אינני מודע לרגשותיי בעניינים מסוימים כך שאין לי מה לחלוק עימך. ציינתי כבר במקום אחר בספר שלעיתים את מבינה את מניעיי הרבה לפני שאני עצמי מבין אותם. משמעות הדבר היא שעלייך להשלים עם העובדה שלעיתים פשוט אין לי תשובות. אבל לעיתים אינני רוצה להשיב על שאלות שלא נוח לי להשיב עליהן.

אינני משיב כי אינני מוכרח

לפעמים אינני משיב  על שאלותייך כי אני יכול להתעלם מהן, כי שום דבר רע לא יקרה (כך נדמה לי). את תכעסי, תשתקי, תבכי קצת והכול ישוב על תיקונו. זה נבזי, אני יודע. אבל זו האמת לפחות בחלק ממקרי ההתעלמות שלי. שנה שלמה גרנו יחד לפני שנישאנו. במשך השנה הזאת תבעת ממני להחליט אם ברצוני להתחתן עימך. לא השבתי לך. זה היה נוח. את נתת את הכול ללא תנאי. לא רציתי להתחייב כי חשתי שאיני בשל להתחייב. התעלמתי משאלותייך החוזרות ונשנות על עתיד יחסינו כי לא הייתי מוכרח להחליט. את המשכת לחיות איתי במשך שנה. לאחר שנה עשית מעשה. ביקשת באסרטיביות שאעזוב.

 עזבתי.

במשך שלושה חודשים לא יכולתי להירדם בלילות. ישבתי בבתי קפה עד הבוקר והתגעגעתי אלייך בטירוף. לאחר שלושה חודשים הצעתי לך נישואין. אני מזכיר את ראשית יחסינו כמשל. והנמשל? מעשים, מעשים, מעשים – פחות דיבורים ויותר החלטות. כשאת זזה מעמדת השואלת לעמדת המחליטה אני מצטרף, מתנגד או משוחח איתך על כך ברצינות. כך בדברים הגדולים (הצעת הנישואין שלי) וכך בדברים הקטנים-גדולים (במקום להמתין עד שאתפנה לתקן את הברז, את מזמינה אינסטלטור. לעיתים אני מקדים אותו ומבטל את ההזמנה, לעיתים הוא מקדים אותי וזה "כואב לי בכיס"). העולם מריע למעשים, גברים גם כן. אנחנו מתעלמים משאלות ומבקשות המצריכות השקעה רגשית, כשאנחנו יכולים. אנחנו מתייחסים אליהן כאשר אנחנו מוכרחים.

משפטי ה"למה" "אאוט", החלטות "אִין"

עוד הערה על "משפטי ה"למה" שלך. משפטי ה"למה" הללו, לא פחות משהם שאלות, הם הבעת משאלות, תקוות, רצון עז לשינוי ואפילו מעין קינה או מחאה. נשים וגברים שואלים זה את זה את השאלות הללו אך בעצם אינם מצפים לתשובה. אינני מכיר אף אישה או גבר שהסבר מלומד מצד בן/בת הזוג על אי ההוגנות שלהם, תפייס אותם. מניסיוני האישי וכמטפל למדתי כי מרבית ההסברים שבני זוג מספקים זה לזה נתפסים כתירוצים ומקוממים עוד יותר. אנחנו רוצים לדעת שהפגיעה לא תישנה. נקודה.

ריבל'ה, את מצפה ש"דברים מהסוג הזה לא יקרו שוב". את מצפה שאבטיח וגם אקיים ש"לעולם לא…" ו"אף פעם…" לא אחזור על הטעות. האם איננו מפריזים בהבטחות גדולות מהחיים, הבטחות של נצח? תקווה המתבררת כשוקת שבורה, גרועה מהטעות עצמה. אנחנו גורמים לעצמנו וזה לזה לאכזבה קשה מכך שהמבטיח/ה לא עמד/ה בדברו. שנינו איננו מקיימים את הבטחותינו אלו. האם לא די ב"אשתדל מאוד" אמיתי וכן? במקום הבטחת נצח רגעית כדי להוריד אותך מהגב שלי?

רבקה: המוסיקה שלנו בדיבור עושה אותה "ירוקה או "אדומה"

אתה מכיר את אהבתי למוסיקה קלאסית, בעיקר בבקרים, כרקע נפלא לספר שאני קוראת ולוגמת תוך כדי כוס קפה מהביל וריחנו. לפעמים אני שואלת את עצמי, למה דווקא מוסיקה קלאסית, שהרי אני כל כך אוהבת גם ג'אז ושירים עבריים ופופ? למה דווקא היא, הקלאסית? האם אני סנובית? ניסיתי פעם לערוך לעצמי מבחן קטן והנחתי דיסק עם מוסיקת ג'אז שאני אוהבת. לא יכולתי. זה לקח שנייה או שתיים, קפצתי ממיטתי ורצתי למכשיר, שלפתי את הדיסק וכיוונתי בבהילות את הכפתור לתחנה הקלאסית. ואז התיישבתי לי בקצה המיטה שקועה בשרעפיי, תוהה מה לי ולקלאסית הזאת? ואני בכלל לא גדלתי עליה? אבל לזכותו של הניסוי הקטן ייאמר שהוא גילה לי את הסוד. הרמוניה. האזנה למוסיקה קלאסית, "מארגנת" אותי ו"מייצבת" אותי. בגלל ההרמוניה. אני אז יכולה להתייצב מול העולם איכשהו ברוח איתנה יותר…

וכל זאת סיפרתי כדי להדגים משהו שקורה לנו גם בדיבור. דיבור הוא סוג של מוסיקה. מסעירה את הלב, הרמונית, נעימה, מזמינה, רוגעת, מפתה וגם עצבנית, צורמת, עוינת, מרתיעה, דוחה. אז כן, אני כמוך, כמו כולנו רגישה למוסיקה שאנו מייצרים בשיחותינו. וככל שאני חושבת על כך מתחוור לי שאנחנו, כמו הרבה זוגות, מייצרים מוסיקה קרירה משהו, עצבנית משהו, חסרת רכות. כאשר בקשה הופכת לדרישה, כאשר מדלגים על בירור ויורים תשובות, כאשר אין זמן לבדוק אם הבנו נכון מה השני אמר, כאשר ממהרים והופכים להיות קצרי רוח, וכמובן כאשר דורכים לנו על יבלות. אני אומרת זאת כי הנה שלושה ימים אנחנו נמצאים בנופש כתיבה בגליל כשהנחנו מאחורינו את המטלות היומיומיות ואיכשהו הדיבור בינינו הפך להיות רגוע יותר, רך יותר, יותר קשוב. ההומור והשמחה חזרו לאטם לשיח בינינו. זה לא שאני רוצה להטיל את כל כובד האשמה על עומס החיים. הרי בסופו של דבר אנחנו בחרנו בסגנון חיינו ובקריירות שלנו. אבל אני לא יכולה שלא לחוש בהבדל המבהיל בין איך אנחנו ביומיום לאיך אנחנו כאן. כן, זו קלישאה: עייפות ועומס הם יצרנים של קוצר רוח ותוקפנות. ואז אין זמן לומר דבר פעמיים, אין זמן להתעכב על מסמך ולעבד אותו ביחד, אין זמן להקשיב בתשומת לב אמיתית לכאב או לדאגה של זולתנו. אנחנו ממהרים, מפרשים, מניחים הנחות, שואלים ומשיבים בו זמנית. אנחנו אנשים רדופים. עצוב לי לומר זאת.

אחרי שאמרתי את הדברים הללו, אנסה, למרות הכול, לחלץ את ה"נטו" של מריבותינו הייחודיות, מתוך ה"ברוטו". אני חשה שגם לך וגם לי קשה לוותר. לא משנה על מה. משהו בנו נאבק לנצח. נדמה לי שהיום פחות, הרבה פחות מפעם, ואולי זה סימן טוב של התבגרות.

תמונה עולה בדמיוני – זוג שחווה בגידה. הם רוצים לשקם את האמון. הם מוכנים לצאת למסע מפרך של בדיקות וחקירות, התקפי זעם וייאוש וגם רגעי חסד וחוויה כמעט מיסטית של התרוממות לגבהים חדשים בזוגיות. הם באים למסע הזה מצוידים בכלים הישנים ומביאים עימם "תרמיל צד קטן" ובו מעט אמונה, מעט תקווה וכמות מספקת של חמצן – לנשום עמוק כאשר נכנסים לאזור האי וודאות. לפעמים שלובי זרוע, וגם מאוד לבד.

לעשות שלום אחרי מריבות "פשוטות" לכאורה דורש מאיתנו מצב נפש דומה, אולי עם עוצמות יותר מתונות, לפעמים כלל לא. לעשות שלום זו החלטה אישית-אסטרטגית הצומחת מאותו קול פנימי (הדולפין שלנו) המנחה את האני הבוגר כיצד להרגיע את הפחדים שלי ("הסרדין הקטן") מחד גיסא, ואת יצר הנקמה ("הכריש האימתני") מאידך גיסא. לחישותיהם הרועמות של הפחד והזעם הן האויב בהא הידיעה של הפיוס. לעשות שלום עם אויב אינטימי כמו גם עם אויב חיצוני-פוליטי דורש תעצומות נפש ויכולת התחברות נפשית למקורות החמלה ואומץ הלב בתוכנו. לעשות שלום עם "אויב אינטימי" – האדם שנתתי בו אמון של ילד, שהסכמתי לחשוף סודות בפניו, שראה אותי בחולשותיי, לפעמים בבושותיי, הוא קודם כול מחווה אישית עוצמתית.

אני חושבת על מריבות בסדר גודל של מלחמת עולם שמוכרות לנו מחדר הטיפול וגם בחיינו שלנו בעקבות אירועים פעוטי ערך, כביכול, שאינם נוגעים לבגידה מינית. אני מהרהרת במכנה המשותף של ה"קטנים" וה"גדולים" ומגיעה למסקנה שאין מריבות "שטותיות". האימה והזעם האוחזים בנו מכים בנפשנו שחווה מעין מוות קטן. עולמנו הרגשי מיטלטל על גלי צונאמי ענקיים כספינת אגוז זערורית. ולכן כל פיוס דורש מאיתנו מאמץ מיוחד, כניצול מסערה הנאחז בדפנות סירתו הרעועה, כך אנחנו, כל פעם מחדש מביאים את עצמנו חזרה לחיים, לנורמליזציה.

בעיצומו של חודש אוגוסט, בחום שהלך ועלה באופן מבהיל מיום ליום נסענו לגליל והתמקמנו במסעדה חלומית עם שני המחשבים שלנו. האמנו לתומנו ששם באווירה הגלילית ההשראה תגיע. כן, אנחנו זקוקים להשראה מיוחדת כדי להביא את הפרק הזה לסיומו. כן, אנחנו רוצים כל כך לפרוע את השטר שנפנפנו בו – הרי לכם פרק חדש על סיום מריבות. עיניהם של חברינו כמו גם מטופלינו נישאו אלינו בציפייה. ברקע מוסיקה נפלאה של ג'אז במיטבו ושירים נוסטלגיים מפעם. אנחנו כל כך רוצים לפצח את האתגר הזה.

חן: התפייסויות "טובות"
והתפייסויות "רעות"

לאסקימוסים יש עשרות מילים המתארות סוגים שונים של שלג. כמה מילים יש לנו לתיאור סוגי המריבות השונים במילון אבן-שושן החדש ספרתי 17 מילים וביטויים תחת הערכים מריבה וריב. אבל רק שתי מילים תחת הערך פיוס. יש לנו המון מילים קשות כדי לפגוע, אבל כמה מילים יש לנו כדי להתפייס? אנחנו בקיאים במילות המריבה אך חסרים אוצר מילים של התפייסות. מילים ודימויים לא רק משקפים את המציאות הפסיכולוגית שלנו אלא גם מייצרים אותה.

ניסיתי לערוך רשימת מצאי של שיטות ההתפייסות שלנו וגיליתי ממש מתחת לאפנו אוצר של ממש. יש לנו התפייסויות מהירות כאיילות, איטיות כצב, כנות ועמוקות כבאר, דומות לשטיח המכסה על האמת, קשות וחדות כגרניט, קלות כאבק פורח, מתמשכות כנצח, וקצרות כהרף עין. ספונטאניות ודרמטיות ועתירות רגש. וגם קרות, מניפולטיביות ומחושבות, ועוד ועוד. אוצר של ממש בלתי נחקר. המגילות הגנוזות של תולדות יחסינו. סודות קטנים-גדולים שראוי שיראה אור. אני מאמין שהכרת האוצר הזה יכולה להגביר את תחושת השליטה העצמית שלנו כאשר אנו נסחפים שלוחי רסן במריבותינו, פוגעים ונפגעים.

דפוסי ההתפייסות

כשם שלמריבה, לכל סוגי המריבה, יצא שם רע ולא בצדק (הראינו את תפקידה החשוב של המריבה בחיים הזוגיים), כך יצא למוסד ההתפייסות –  לכל סוגי ההתפייסות – שם טוב ולא בצדק. יש התפייסויות רעות ויש טובות. התפייסויות רעות נובעות מהסרדין המבוהל ומהכריש התוקפן שלנו. כשהסרדין המבוהל שבתוכנו מוביל אותנו לפיוס, הוא עושה זאת מתוך חולשה והתבטלות עצמית, הוא מוותר על כל מה שחשוב לו כדי להשיג "שקט תעשייתי". התוצאה: אנחנו חשים כקורבן וצוברים כעסים שעתידים לבוא לידי ביטוי במצוקות התנהגותיות, רגשיות ופיזיות. כשהכריש התוקפן מוביל לפיוס, הוא עושה זאת רק לאחר שהוא פגע בבת/בן הזוג וקיבל את ליטרת הבשר שלו, את הנקמה והשליטה בבן/בת הזוג. רק אז הוא מוכן להתפייס.

כשהדולפין שלנו מוביל לפיוס הוא עושה זאת מתוך רצון כן לגשר על התהום שנפערה במריבה, אך לא במחיר התעלמות מהרגשות הכואבים שהולידו את המריבה. הוא יודע לבטא את געגועיו לקשר של אהבה לבת/בן הזוג. מתנצל בכנות בפני בן/בת הזוג על טעות שעשה, ובאותה מידה יודע לקבל את התנצלותה/ו. הוא מסוגל להכיל את כעס בן/בת הזוג, ולהמתין באורך רוח שיירגעו לפני שהוא יוזם שיחה זוגית על מה שקרה. הוא מסוגל להבהיר מדוע נסחף למריבה, מה כאב לו, יודע להביע משאלה באשר לתוכן או לסגנון המריבה לעתיד לבוא, ומפיק לקחים כדי למנוע את המריבה הבאה באותו נושא.

הכנתי אפוא את רשימה סוגי ההתפייסויות שלי וניסיתי למיין אותה להתפייסויות סרדיניות כרישיות או דולפיניות. לא הצלחתי, וזאת מפני שעד מהרה מצאתי את עקבות הסרדין הכריש והדולפין מעורבבים זה בזה במרבית סוגי ההתפייסות שלנו. הדבר התבהר לי עוד יותר בצעידת הבוקר שלנו היום – אני מקווה שאני מצטט אותך מדויק –"לדעתי ההבדל בין מריבה להשלמה הוא בכך שכאשר רבים, עושים זאת בגלל חשבונות העבר, וכאשר משלימים עושים זאת כאן ועכשיו – מהלב". שאלתי את עצמי אם אכן אני מתפייס איתך רק מהלב? ערכתי את רשימת מניעיי להתפייסות והתברר לי שהרשימה כוללת גם איברי גוף אחרים: המוח המניפולטיבי שלי המחשב חישובים תועלתניים, מוסר הכליות ותחושת אשמה על שפגעתי בך, הריאות המתרוקנות מאוויר בעת המריבה והמשתוקקות לאוויר צח של אהבה, השרירים עייפים ומתוחים עד כדי כאב ומבקשים הרפיה, הפה מתייבש וזקוק למעט הפסקה משטף הדיבור, וגם איבר נוסף הנמצא מתחת לחגורה המעוניין מאוד בהתפייסות…

התפייסות מהמוח – התפייסות מחושבת

אתחיל מהמוח המניפולטיבי שלי. כן, לפעמים אני מתפייס איתך מתוך התחשבנות תועלתית. אני פשוט רוצה לעשות איתך סקס. סתם כי מתחשק לי. אני יודע שאין סיכוי שתרצי בי מינית כשאנו רבים. אז אני דוחה את המריבה. מדבר יפה, מחזר, אדיב, עושה את כל תפקידיי בבית באדיקות רבה. ואם לאחר כל זה את לא תופסת שמדובר בתרגיל ושהמשך המריבה בוא יבוא, את אפילו מתרצה ונכנסת איתי למיטה. (על ההתפייסות המינית ארחיב בהמשך).

אנחנו עומדים לצאת מהבית להנחות סדנה. בדרך אני עושה חשבון שאם אמשיך לריב איתך ("יצאנו באיחור בגלל שלא התארגנת בזמן ואת עוד מעיזה להתנער מהאחריות לכך?") גם נגיע לסדנה באיחור גדול יותר, גם נהיה מותשים וגם ניכשל בסדנה.  אז אני מתפייס. מתנצל על שהייתי בוטה, מציע לך תמר או תפוח שלקחתי לדרך. כן, אני עורך את חשבון הרווח וההפסד שלי: האם חשוב לי יותר לנצח אותך או להתפייס איתך? כשההפסד גדול מהרווח, אני מתפייס. רושם פתק על המקרר במוח שלי: "לחזור ולברר איתך את נושא האיחורים בדרך חזרה מהסדנה".

התפייסות "המחסנית המתרוקנת"

הופתעתי לגלות שבמילון המילה "רב", אינה רק צורת היחיד של "רבנים", אלא גם "קשת – יורה חצים". מטאפורה נהדרת לאדם שבעת מריבה סוערת יורה חיצים ברעהו. כן, כאשר נגמרים לי החיצים או כאשר שריריי כואבים ממתיחת מיתר הקשת, אני מתפייס איתך. לא יכול יותר. לפעמים את מתעייפת קודם ולפעמים אני. לפעמים אני חש את ליבי פועם בחוזקה ואת הדופק בעורקי. אני נלחץ ושואל את עצמי: על מה לכל הרוחות אני מכלה את כוחותיי? הגוף צועק אלי: אני רוצה מנוחה", אם אני לא מפסיק הוא מאיים עליי בהתקף לב, וזה כל כך מפחיד אותי שאני מחליט לעצור את המריבה.

התפייסות לאחר מריבות שפג תוקפן

מריבות שפג תוקפן הן מריבות חוזרות ונשנות על נושאים שכבר אבד עליהם כלח. מעליב אותי שאני ממשיך כמו אוטומט להתעצבן על אותם דברים. די. מספיק. קבל את המציאות. תפסיק להילחם. מתחשק לי לערוך איתך טקס אשכבה למריבות האלה. מה דעתך לערוך את רשימת המריבות החוזרות ונשנות שלנו, לסכם כל אחת מהן, לרשום אותן על פתק ולמלא שק בפתקים הללו. נדמה לי שנצטרך שק גדול. נצא ליער קדימה ונשרוף את השק. מה דעתך? 

התפייסות מתוך בדידות

כשלא הולך לי בעבודה, כשאני מקבל משוב לא מחמיא על מאמר שכתבתי, כשפגעתי במישהו או כשפגעו בי, בקיצור  –  כשאני מרגיש קטן, עלוב ובודד כערער במדבר, אני חש שאת האדם הקרוב לי ביותר עלי אדמות, וכי למרות המריבה שזה עתה רבנו, את תדעי לתת לי כתף תומכת. משונה, אבל בדיוק בשל אותה סיבה, לפעמים אני מתקשה להתפייס איתך. הבדידות והדימוי העצמי הנמוך הופכים אותי לנוקשה עוד יותר וההתפייסות מתרחקת ממני. יכול להיות שמה שמאפשר לי להתפייס איתך במצבי נפש כאלה היא היכולת להיזכר ברגעים הטובים שלנו. ברגעים שבהם אנחנו חברים. זיכרונות כאלו יש לי הרבה. אינני יודע מה הייתי עושה בלעדיהם. 

כשאני מפויס עם עצמי

בבוקר שלאחר המריבה, מול המראה בעת הגילוח אני מסיר עם הסכין את הקצף ושואל את עצמי: האם אני אוהב את הגבר הזה שרב איתך אמש והמתגלה מתחת למסכה הלבנה? האם אני מיודד עמו? ישנם ימים שבהם אני פשוט לא סובל אותו. הוא נראה לי מכוער, צבוע, מתחסד, לא אינטליגנטי. באותם ימים אני נוח לכעוס ולריב איתך. בעזרת המריבה אני מנסה לברוח מהגבר שנשקף אליי במראה, אך לשווא, מפני שפנייך הם מראת הגילוח שלי אשר בה אני שוב פוגש את עצמי. כך אני נאלץ לחזור לעצמי ולקיים דיאלוג עם הגבר המכוער הזה. להבין אותו, את מניעיו, את פחדיו ולהתפייס איתו. כשאני מפויס עם עצמי, כשטוב לי עם עצמי, כשאני אוהב אותי, אני יכול להימנע ממריבות, להתפייס איתך ביתר קלות, יכול להרגיש מה עובר עלייך, וחש רצון להגן עלייך מפניי. לפצות ולנחם אותך.

התפייסות למען הילדים

לפעמים מאוד מתחשק לי להמשיך מריבה. אבל בדיוק באותו רגע נכנס הביתה אחד הילדים (שלושתם חצו את גיל השלושים). לנוכחות ילדינו הגדולים יש השפעה ממתנת עליי. זיכרונות מריבותינו מימי ילדותם מהדהדים בתוכי בעוצמה רבה. מתוך חוסר בשלות ומודעות לא היססתי לריב איתך בעוצמה רבה בנוכחותם. עם הזמן ובעקבות טיפול, קלטתי את טעותי. איני שוכח זאת ולכן משהה את הזעם, מעדן או דוחה אותו לזמן אחר.

התפייסות מתוך אשמה

לפעמים אני חש אשמה על שפגעתי בך. שהגזמתי. שהגבתי תגובת יתר על דבר פעוט, שהייתי תוקפן כלפייך מבלי שהייתה לכך כל הצדקה. אני מתמלא בחמלה ובאמפטיה כלפייך. חש את עלבונך וממהר להתנצל ולפייס אותך. לפעמים הכריש שלי תוקף אותי על כך: "מה אתה מתנצל?  זה שאתה נוטל עליך את האחריות למריבה מונע מאשתך לראות את חלקה במריבה ומונע ממנה ליטול אחריות". לפעמים אני נכנע לכריש ומדכא בתוכי את ההתנצלות. לעיתים אני מצליח להרגיע אותו ומביע את צערי על שיזמתי את המריבה המכוערת הזו כלפייך.

התפייסות אל מול הפחד/תשוקה לגירושין

"נהדר, תתגרש. סוף כל סוף יהיה לך חופש מהאישה הזאת", מפתים אותי הסרדין והכריש שלי בעיצומה של סערת המריבה. הסרדין והכריש זריזים מהדולפין שלי. דרוש לו זמן. הוא לוקח אוויר, צולל, מפעיל את סונר האמפטיה שלו, מזכיר לי את התקופות היפות שלנו, את החברות, את האהבה, את הרגעים הרומנטיים, את כל מה שבנינו יחד, את השותפות שלנו.

"אפשר לתקן" הוא לוחש באוזניי. "זה לא סוף העולם", "דבר אליה שלום".

כן, אני פוחד שהמשך המריבות בינינו עלול להוביל לגירושין שבהם איני רוצה. בכל מאודי איני רוצה. ההתפייסות הדולפינית היא גלגל ההצלה שלי.