סודות / ד"ר רבקה נרדי

היא הייתה חייבת לחצות את המדבר. דהרה בפיאט הקטנה שלה אחרי שני אופנועים שנראו בשעה ההיא, כשקצה ראשון של חשכה זחל והשתלט על אור בין הדמדומים, כמו מפלצות גדולות. פתאום הגיעה לקצה הכביש. האופנועים נעלמו. חושך מוחלט ועבה נפל על המדבר. היא חיפשה בייאוש את השלט לתל אביב אך אף על פי שלא נראה היה שום שלט, ורק אפלה כמו חור שחור כיווצה את תנועותיה עד שרק חרחורי נשימותיה המקוטעות נשמעו לאוזניה כמו המולת תופים, המשיכה להתקדם מהופנטת, כנשאבת שלא ברצונה לתוך החושך. לאחר כמה דקות של נסיעה מקרטעת ולאחר שעיניה התרגלו מעט לחושך היא הבחינה בכפר קטן. הבתים עמדו זה לצד זה כמו קוביות משחק בצורת מלבן. מוזר איך אנשים יכולים לגור בתוך קוביות, חשבה. היא ידעה שאסור לה להיכנס לשם. היא בפירוש ידעה זאת, אבל למה אסור לא הבינה. כוח עליון דחף אותה להמשיך. היא ידעה שאם תיכנס לא תוכל לצאת. למקום הזה יש פתח כניסה בלבד. פתח כניסה בלבד. אסור לי. אסור לי. אסור לי.

צלילי המוסיקה שבקעה מהרדיו ליד מיטתה, שהתערבבו בצליל הצורם של השעון המעורר, הקפיצו אותה בבוקרו של 26 במאי. היא שכבה כמה דקות נוספות במיטתה המומה מעצמת הסיוט שנפל עליה דווקא כשהחיים החלו להראות לה מעט יותר מסבירי פנים. הקריינית של קול המוסיקה הודיעה שהמוסיקה החלומית שעזרה לה לצאת מהסיוט הייתה אדאג'ו מתוך ספרטקוס של חצ'אטוריאן. אף על פי שליאורה לא החשיבה את עצמה למבינה גדולה במוסיקה המשיכה לשכב באותו בוקר ושתתה בצמא את המשך התכנית היפה של אותו יום – הסימפוניה השנייה של בטהובן. עכשיו אפשר להתחיל את היום, אמרה לעצמה והחליטה לא להתעמק יתר על המידה בפירוש החלום שנגע בקצות עצביה. החיטוט בעולמות נסתרים הפחיד אותה. כלל לא נמשכה, כמו חברתה ג'ואן, לרוץ לאובות ולידעונים כמו שכינתה אותם, כדי שיגלו לה את עתידה. אבל אפילו לאלו שהם לא ממגלי העתידות סירבה ללכת. החיטוט במחשבות השוכנות אי שם בשכבות העמוקות של נשמתה הפחידו אותה. הפחד הגדול שלה היה גילוי סודות. אדם יכול לחיות בשלווה יחסית ולעבור את רוב חייו בטוח במה שהוא, ואז יתגלה לו סוד נורא על עברו. ומה אז? יש אנשים שחייהם יקרסו מיד. בשביל מי ובשביל מה זה טוב. נניח שאישה בגיל שבעים תגלה שנאנסה על ידי אביה כשהייתה קטנה. מה זה יועיל לה.

חום הקיץ הציף את הדירה. עדיין בלי עבודה, יום ארוך לפניה. כדי לא לשקוע במחשבות יתר על אוריאל, שנפגשה איתו מספר פעמים מאז הכנס בגליל, הכריחה את עצמה לחשוב על ילדיה. ענת טרדה את מנוחתה במיוחד. הן דיברו בטלפון לעתים רחוקות וגם אז הייתה באוויר מין אי נחת שעברה את כל המרחק העצום בין הודו לישראל. גלי הקול שיכולים להעביר תחושות הפחידו את ליאורה וגם סקרנו אותה באותה מידה. למילים לפעמים אין חשיבות. מילים הן כמו שכבת איפור שמתחתן יכולים להתגלות פצעים וחטטים וכתמי שמש ועיניים כבויות ממאמץ מתמיד להיראות ערניות. משהו קורה לענת שלה, אבל ענת לא מגלה. מאז ששלחו לה חמש מאות דולר בעקבות גנבת חפציה סירבה לדבר על התקרית. היה ונגמר. אני מסתדרת. מה נשמע? הכול בסדר? אטלפן עוד שבוע. וזהו. ענת עומדת להגיע בעוד עשרה ימים. מה תאמרנה זו לזו. כמו שתי נשים זרות, כל אחת וסודותיה. איך קרה לה שבתה, בשר מבשרה, רחקה ממנה כל כך עד שלעתים דימתה את המרחק ביניהן לחומה עבה שגובהה מגיע לשמים. דימוי עלוב ושחוק, אך דמיונה היה דל מדימויים ספרותיים שיציירו לה את עומק הכאב. האם תתנחם במאיה'לה הקטנה אשר גם ברגעי הקרבה ביניהן עיניה הגדולות היו נעטפות במעטה של מסתורין. "אימא, לא הכול את צריכה לדעת. די! מספיק עם השאלות". הייתה מגלגלת את צחוקה כמו בימים שהייתה קטנה וקרובה, נותנת נשיקה חטופה על לחיה של ליאורה ומקצרת בתירוץ כזה או אחר את פגישתן.

דווקא לגיא, שכולם אהבו לדאוג, לא דאגה. הילד הלך ופרח. נראה שברברה מילאה את חייו, כך האמינה. ואולי גם אלוהים בשמים נותן את הליטוף שלו מדי פעם ואימא יכולה לנוח. לשקט של עדי, אף על פי שהיה חשוד בעיניה, לא התפנתה לתת לו מקום. מי יכול. כל כן הרבה עניינים אחרים העסיקו אותה. 'הרי אי אפשר לחשוב כל החיית רק על הילדים ?' כך הייתה פוטרת את העניין ומנסה לדחוק בנוח את רגש האשמה הקבוע שממילא לא הלך לשום מקום, רק נדחס יותר עמוק פנימה עד הודעה חדשה. ברגעים שלא שלטה לגמרי על מוחה חקרה את יחסיה עם אוריאל בזכוכית מגדלת. הרי לא ייתכן שהעסק הזה, בניית קשר חדש עם גבר, יעבור בשלום. אוריאל יותר מדי נחמד. במעט הפגישות שהיו להם התנהג כג'נטלמן מושלם. לא חסך ממנה מילים טובות, לא התנפל עליה בתאווה, סיפר על עצמו במידה הראויה. מהי המידה הראויה לא בדיוק ידעה. כאשר ישבו בבית קפה הרגישה את אותו אי שקט מוכר ומעצבן. נו כבר… למה לא קורה שום דבר דרמטי. אבל יחד עם זאת היה משהו בעיניו של האיש הזה שגרם לה לרצות להיות איתו. היא נדרכה כשזכרה שהערב הם נפגשים שוב. קחי את הזמן שלך, אמרה לעצמה. לליאורה היה מנהג ישן שלפעמים העיק עליה. היא נהגה לשוחח עם עצמה. למחשבות שלה היה לפעמים כוח עצמאי שהפחיד אותה. הן נהגו לומר לה דברים שלא אהבה לשמוע. עכשיו, שגידי לא היה בסביבה הן קיבלו חיים חדשים. ממה את מפחדת, אמרה לה המחשבה. אני לא מפחדת, שיקרה. אבל את כן. וחוץ מזה את מחפשת כל הזמן תירוצים לברוח. שטויות! אני לא בורחת. ועוד איך את בורחת. מספיק עם הקשקוש הפסיכולוגי הזה. את בעצמך מקשקשת. די נמאס.