על חווית המחויבות בנישואים המודרניים כנעה על פני שלוש "ארצות": "ארץ הסטריאוטיפים", "ארץ האמבוולנטיות" ו"ארץ השיוויון" / ד"ר רבקה נרדי

 

 

אני בוחרת לפתוח בתמונה ישנה מתוך מאגר זכרונותי, תמונה הלקוחה מהשנה הראשונה להיכרות ביני לבין מי שעתיד להיות בעלי השני. אנו סועדים את לבנו בארוחת ערב חגיגית שטרחתי רבות בהכנתה. באותם ימים נהגתי להשקיע הרבה בהכנת ארוחות רומנטיות. בן זוגי היה מדושן עונג וגם אני, בהתחלה… עם סיומה של הארוחה הייתי מפנה את הכלים ומנקה את המטבח. בן זוגי היה מתרווח בסלון, קורא או צופה בטלוויזיה, ממתין לי. לשנינו נראה ההסדר הזה טבעי ביותר. לימים יספר לי בן זוגי שהוא היה משוכנע שהכנת הארוחות גורמת לי אושר עמוק. כעבור זמן החלה תחושה בלתי ברורה לחלחל בי שעה שעמדתי לבדי במטבח. לא ידעתי לתת לתחושה שם. גירשתי אותה כאילו היתה רוח רעה המאיימת על ההרמוניה היפה ששררה בינינו. ערב אחד זלגו הדמעות מעצמן. כך נודע לי, נודע לנו, שמשהו לא כשר בסדר הדברים הזה. זמן רב עבר עד שהדמעות תורגמו למילים של ממש שאמרו בבהירות שאני כועסת כי אני לבד. אני רוצה שותפות.

 

מאז חלפו למעלה מעשרים שנים. בשנים הללו נולדו לנו עוד שני ילדים. הפכנו למשפחה ממוצעת בת חמש נפשות, וכמו הרבה זוגות חיפשנו את הדרך הנכונה לחברות של אמת. בשבילי פירוש החיפוש היה חלוקה צודקת במשאבים כמו במטלות. בשבילו הפירוש אמר דברים אחרים. ההגיון שלי אמר שהערימה הגדולה ביותר של כלים או כביסה הופכת להיות בדיוק חצי הכמות כאשר שניים מטפלים בה. לא הבנתי למה ההסדר של חצי-חצי שמתקבל על דעתם של רוב האנשים כאשר הם חולקים דירה עם חבר או חברה הופך להיות בלתי רלוונטי כאשר מדובר בבעל ואשה. לא הבנתי למה הזמן שלי מופקע ממני שעה שהזמן שלו נשאר תחת ריבונותו המלאה. וזה היה רק חלק מהסיפור. משהו בתוכי אמר לי שאולי אני טועה, שהרי לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים, כולל בעלי, שחושבים אחרת הם אלה שטועים. כל כך קל היה לי באותם ימים ליפול לתוך מלכודת הספק ואחותה הקרובה – האשמה. וכאשר אלו כרסמו בתוכי הסטתי את עיני מלראות את מה שחושי קלטו, ותודעתי שקעה בתרדמה של נוחות. האהבה תספיק לנו, כך האמנתי, לכסות על הפגמים. אך האהבה לא יכלה לפגמים שהלכו וגבהו בינינו. כעסנו ונאבקנו עד שלמדנו בקשיים גדולים, את מה שלפעמים "נעלם מאיתנו" בשעות לחץ. אנחנו, למעשה, לומדים כל יום מחדש, לפעמים בהתלהבות ולעתים בחוסר רצון בולט ( של אחד מאיתנו) את סוד השותפות והגמישות. אנחנו לומדים שענייני הבית הם העניינים "שלנו" – שלי וגם שלו. ובכל פעם אנחנו "מופתעים" מחדש איך עניינים "פרוזאיים" אלו משפיעים על מצב רוחנו הזוגי (על שלי, ללא ספק…).
המאבקים של אותם ימים הטביעו את חותמם על תפיסתי לגבי חשיבותו של נושא חלוקת התפקידים במשפחה וזיקתו לרווחת הנישואים. עשרים וחמש שנות הנחיה בקבוצות נשים, כמו גם ייעוץ בנושאי זוגיות, חיזקו את עמדותי. שותפות בחלוקת תפקידים נראית לי כמבטאת באופן ברור את צרכי הנישואים המודרניים שבהם שני בני הזוג טורחים על פרנסת המשפחה. שותפות בחלוקת התפקידים משקפת הגיון של צדק טבעי בין בני אדם שחיים ביחד. עם זאת, טוב שנזכיר לעצמנו כי השותפות ברמה המעשית איננה רק משאת נפש של "נשמות יפות" החולמות על צדק ושוויון, אלא כורח קיומי ממשי ביותר הנובע מצרכי החיים. אני מאמינה שביטוי זה של החיים המשותפים משקף את אחד ההיבטים החשובים של המחויבות לקשר הנישואים. כל כך ברור. כל כך מסובך. כי גדלנו בעולם שמטביע קודים אחרים ביחסי גבר-אשה. כולנו למדנו את הקודים הללו המעוגנים עמוק בהירארכיה. הוא שווה יותר ממנה. מכאן מתחיל מסענו.
דימוי החיים כמסע הפך מזמן לקלישאה. דימוי הנישואים כמסע שגור אף הוא בשיח הפנימי והחברתי שלנו. וכאשר אנו מדברים על נישואים מודרניים המסע הולך להיות פתלתל מאוד. יש שירצו לקצר אותו בכל מחיר, יהיו שיעשו הכול כדי לסיים אותו ביחד, יהיו שיסטו מהדרך הראשית ויהיו תמיד אלו שייתקעו בצמתים ויאבדו את דרכם. מי מאיתנו לא חווה את אחת או יותר מהאפשרויות הללו. בינואר 1996 התחלתי את עבודת הדוקטורט שלי בנושא "חוויית הנישואים המודרניים, ההבדלים בין המינים וההשלכות המוסריות". הכותרת עצמה עלולה לאיים על הקורא/ת הפוטנציאלי/ת. כאשר סיימתי את העבודה במאי 1999 , כשבאמתחתי עשרות שעות של ראיונות עומק עם זוגות, מאות שעות עבודה על ניתוחי התכנים ועוד מאות שעות שבהן ניסיתי לארגן את כל העושר האנושי הזה בעזרת הידע הרחב שהצטבר עד כה, הרגשתי כמו אדם שמצא אוצר רוחני והוא מבקש לחלוק אותו עם העולם.

 

כמה מילים על מקורות ההשראה שלי. אני מתבוננת, אני חווה יחסי גברים- נשים במוסד הנישואים המודרניים כתופעה ייחודית החורגת מנורמת "יחסים מוסריים" כפי שהיינו מצפים משניים שחולקים מגורים. כל כך התרגלנו לתפיסה זו שהפסקנו לשאול למה. מה שיוגדר בעינינו כיחסי ניצול בין שניים, כאשר הצד החזק כופה את רצונו על הצד החלש, יקבל הגדרה שונה כשאנו עוסקים ביחסי גבר-אשה, וייקרא "מצב נורמלי", או "טבעי". ההסברים ההיסטוריים, הסוציולוגיים והפסיכולוגיים ידועים פחות או יותר. כל אלה לא היו שובים את תשומת לבנו לו עגלת הנישואים היתה נעה קדימה. כשנישאתי לראשונה, בסוף שנות השישים, לא ידעתי לדבר בשפת המושגים הללו, אך ידעתי להרגיש ולחוות את המצוקה, הניצול, הבדידות והנטישה. נישואי השניים בשנות השבעים פגשו אותי, וגם אותו, באותה רמת נאיביות (כמעט).
המנגינה היתה מוכרת. אך כבר עם תום שנת הנישואים הראשונה נחת עלי "ההלם הפמיניסטי" הראשון שלי. גיליתי את עוצמת "החוויה הנשית הקולקטיבית" שהיא חובקת עולם ומקיפה מיליוני נשים. באותם ימים, כאשר קיבלתי הצעה להקים את המרכז הראשון בישראל לקידום האשה,* התמחיתי בחינוך מבוגרים ואולם הייתי בורה מוחלטת בכל הקשור ליחסי המינים, למודעות נשית וכו'. עיון בחוברת דקיקה שהונחה לפני פעל עלי כמו הלם חשמלי. החוברת שהיתה אמורה לשמש מקור השראה לפרויקט הישראלי, מסכמת קורס שנערך בצרפת ונושאו סיוע לעקרות בית לחזור לעולם העבודה. גיליתי שחוויותי האישיות, הכל כך סוביקטיביות, משותפות למיליוני נשים בכל רחבי העולם. מאותה נקודה הסתכלותי השתנתה. בעיקר הבנתי את עצמי בתוך המערכת הזוגית, והבנתי, מעט יותר, גם את בן זוגי.
בחינת מוסד הנישואים מנקודת יחסי הכוח שופך אור על המלכודות העמוקות ששני המינים נופלים לתוכן. כמובן שאני הייתי זו המעוניינת לצאת מהמלכודת הנשית. האשה כקורבן, כלכודה במערכת זוגית הכופה עליה נורמות ושוללת ממנה זכויות אדם יסודיות נעשתה מרכז עולמי הפרטי והמקצועי. השתלבותי הרגשית והמקצועית במהפכת המינים הגבירה את האדרנלין בדמי. ההתלהבות והאמונה שאפשר לשנות את העולם ושאת המהפכה חייבים להתחיל מבפנים, קרי בתוך המערכות הפרטיות, בתוך חייך שלך, קראו לי לדגל. בן זוגי יעיד כי התלהבותי היתרה זעזעה אותו וגרמה לו לחפש את המלכודים שבהם הוא נתון, ושעד אז היו נסתרים מעיניו. לא נחסכו מאיתנו כל מאבקי הכוח המרים. עוד אחת-עשרה שנים נוספות חלפו עד שגיליתי את פגיעותו של הגבר מאחורי שריון הכוח. וכך נולד "דיאלוג", כניסיון להבין את סוד השותפות בין גבר ואשה על כל גווניה.
 המסע ארוך ופתלתל. גברים ונשים יוצאים למסעם מנקודות תצפית שונות על העולם, על עצמם, על בן/בת המין השני.
 
 גם אם לכל אחד מאיתנו סיפור אישי ייחודי, העבר, התרבות, וההיסטוריה האנושית נושפים בעורפנו – אם נרצה, ואם לאו.
בעוד אני מחפשת את המפתח לשותפות אמת למדתי את רזי השפות השונות שנשים וגברים מדברים בהן. למשל – מהי מחויבות לקשר אינטימי? האם המחויבות שלי היא גם המחויבות שלו? אם כן, למה קורה לכל כך הרבה נשים צעירות רווקות (מה שקרה גם לי בימי רווקותי) שהן "מתנפלות" על הקשר, לאחר תקופת היכרות קצרה. "מתנפלות" ? כן. מנקודת מבטו. לאו דווקא מנקודת מבטה. ולאחר שנישאו – למה הוא דוחק בה ליותר מין ואילו היא מעוניינת ביותר דיבורים (בדרך כלל)? או, למה היא כועסת כאשר הוא בא הביתה ורוצה לנוח והיא נשארת עם כל עבודות הבית? מבחינתו – הוא כבר נתן את "חלקו". האם גם היא חושבת כך ? האם כל זה קשור למוסר ביחסי אנוש?
 מושג המחויבות שבה את דמיוני. כך נולד הרעיון לבדוק את המושג בעבודת דוקטורט. אם אסכם בשורה את תמצית למידתי, אין לי אלא לחזק את הבנאלי ביותר, מה שבשכלנו הישר הבנו כבר מהימים שהיינו ילדים קטנים – סוד הקשר הטוב והמזין נעוץ בחוויית ההדדיות. הכול כמהים לזאת. כאשר גברים ונשים חווים את מחויבותם זה לזו מנקודות תצפית שונות כל כך, ממקום שונה כל כך בסולם ההירארכיה, הם מחמיצים את שעות החסד של האינטימיות. ואלו שהגיעו למקום הטוב ההוא יודעים.
 
נצא לדרך. המסע שאתאר הוא מסעם של גברים ונשים, ואני בתוכם. גיליתי את נפתוליו במהלך נסיוני להבין את סיפוריהם של הגברים והנשים אותם ראיינתי. הם תיארו לי את הצבע הייחודי של חוויית המחויבות שלהם, בכל שלב במסעם. במהלך נסיוני לפענח את סיפוריהם התגלו לי שלושה "צבעים", מעין שלוש חוויות מרכזיות של מחויבות. הבחנתי בתחנות מסע, מעין ארצות שאנו עוברים בהן בדרכנו לארץ הנכספת. ועוד ראיתי כי יכול גבר, יכולה אשה לשהות בכמה "תחנות מסע" בו זמנית, שהרי חוויית הנישואים כוללת בתוכה רבדים שונים – מהתכליתי-מעשי-אינסטרומנטלי ועד רוחני-נפשי הנוגע בקצות העצבים של עולמנו הפנימי. לפעמים הגבר והאשה נמצאים בתחנות מסע שונות ומשקיפים זה על זו כמו היו זרים.
 
אלו "ארצות" התגלו לנגד עיני?
הארץ הראשונה, תחנת המסע, אם תרצו, היא "ארץ הסטריאוטיפים". כך כיניתי אותה ביני לביני. שם גבר הוא "גבר" ואשה היא "אשה". הכול ברור – התפקידים, יחסי הכוח, המותר והאסור, שלה בעיקר. הוא ילך ויבוא, כרצונו, כצרכיו. היא תפתח מידה של תלות בגבר, שבראשית הדרך ייראה לה כ"סלע" מוצק, ובהמשך – בלתי נגיש ומרוחק. ידיה מושטות אליו, והוא יישאר בבדידותו, במצוקתו ובעיקר באשליית עליונותו עליה – כך הם בעולם המודרני התובע מהם היכרות עם כללי משחק חדשים. ההתנהגויות שזוהו ב"שלב ההתפתחותי" הראשון – "ארץ הסטריאוטיפים" – בכל הממדים, כמו צמחו מהעולם "הישן", מחברה פטריארכלית שהגדירה בקפדנות את חלוקת הכוח והתפקידים בין גברים ונשים. מי שהצליח להסתגל למושגיו וציפיותיו של אותו עולם נחשב לאדם בוגר ואחראי. אי ציות הביא ענישה חמורה וזיכה את בעליו בתואר חריג ו "לא בוגר/ת". אבל, כמו שאמרנו, הכול זורם. ומה שהתאים בעבר לא מתאים עוד. ואז מישהו, ברוב המקרים תהיה זו היא, האשה, שתדחוף לתזוזה. והוא יישאר מאחור או ידשדש בכעס אחריה. אנו נכיר את גווני ההתנהגויות והרגשות של גברים ונשים שחיים בארץ ההיא ומתקשים להיפרד ממנה. עדויותיהם יוצגו בשער השני, פרקים ג, ד, ה. נחזור ונשמע את קולותיהם בנושא צדק ושוויון בפרק ט ובנושא הנאמנות המינית בפרק י.

 

"ארץ האמביוולנטיות" כיניתי את תחנת המסע השנייה. ישן וחדש מתערבבים בה זה בזה. מרבית הנשים והגברים שפגשתי "התנחלו" בארץ זו, והיא סובלת מצפיפות אוכלוסין… היא פופולארית. רבים יבואו ויעלו בשעריה מתוך תחושה של אין ברירה. הרי כולם הולכים אליה… צריך להתקדם עם הזמנים המודרניים… ואולם מה קורה לנו כאשר הגענו אליה ?
בואי נדבר קודם כל עליך, אחותי, עלינו. עזבנו בכעס ובמרירות את "הארץ הישנה והטובה". היא באמת לא התאימה לנו יותר. רצינו להיות שונות מאמותינו. נשבענו לעצמנו שלעולם לא נחזור למקום "ההוא". שלעולם לא נדמה לה, לאמא שלנו, האשה המיושנת ההיא. הלכנו ללמוד. יצאנו לעבודה. קראנו ספרים. התרוצצנו מחוג אחד להתפתחות אישית למשנהו. עשינו דיאטות רצחניות. שמרנו על בית שיתפקד. היינו לאמהות הכי מסורות שאפשר, יותר מאמא שלנו שדאגה "רק" לצרכים הפיזיים שלנו. הכול יותר. ומה יצא לנו מכל זה. הפכנו למה שהרייט ברייקר (1986,Braiker) מכנה בספרה המבריק – Type E Woman לטיפוס אשה תזזיתי, טיפוס E-Everything to Everybody, אשה המנסה להיות הכול לכולם. כלומר גם וגם וגם וגם. במילים אחרות, ניסינו לשמר בכל כוחנו את מהות הנשיות "ההיא", הישנה, ולהוסיף לה את כל המרכיבים החדשים – עצמאות, קריירה, מודעות עצמית, מודרניות. והתוצאה ידועה. נשים נאבקות עם רמת לחץ גבוהה, עם הישגים מרשימים, אך גם עם רמת אכזבה הולכת וגוברת מבני זוגן. הכעס והאשמה הופכים לפעמים להיות "ידידיה" הקרובים של האשה מזן חדש זה.
ארץ זו אינה ידידותית במיוחד, כפי שאפשר לראות. גם לא לגברים. חלקם מביט בנשותיהן בהשתאות הולכת וגוברת, בכעס, ביאוש, בפחד. הם כועסים, הם מפתחים לפעמים דיכאון סמוי, גם מעיניהם שלהם. הם לא רוצים "לדבר על זה". לפעמים הדיכאון הסמוי הופך לגלוי ומסוכן הן לבריאות נפשם והן לאיכות חייהם של היקרים להם. הם מתנתקים ומתמכרים לכל מה שמביא להם נחמה – עבודה, ספורט, מין ולפעמים סמים קשים ומסוכנים. הבדידות והמצוקה שאין להן ביטוי, שאין להן סביבה תומכת, אוכלת בהם בגוף ובנפש.
מאבקי הכוח בין נשים וגברים הלכודים בתוך הקונפליקטים הפנימיים שלהם, כמו גם שבויים בים ציפיותיהם הישנות זה מזו, עלולים לצמוח למשהו אימתני בעל השלכות קשות על בריאות הנפש של המשפחה כולה.
ילדים רואים הכול. ילדים קולטים ולומדים ללא מילים. לפעמים מסתיים המאבק באלימות קשה, גם שכיחות הגירושים מבהילה. רמת הניכור הולכת וגוברת. התהייה והסבל הולכים וגדלים גם בקרב הגברים המנסים להשתלב בחוקי המקום מתוך בחירה ומודעות. הם הבינו, בעל כורחם אמנם, שזה הזמן לנוע קדימה. הם יספרו לי בסוד ובכאב גדול על המחיר שיש לשלמו כאשר נפרדים מרצון מהארץ המוכרת והישנה.
ההתנהגויות שזוהו כשייכות לשלב השני – "ארץ האמביוולנטיות" – אכן מאפיינות מאבק מלווה בקונפליקטים פנימיים וחיצוניים. את עדויותיהם של הגברים והנשים החווים אמביוולנטיות נכיר בשער השני של הספר, פרקים ה,ו.
נחזור ונשמע את קולותיהם בנושא צדק ושוויון בפרק ט ובנושא הנאמנות המינית בפרק י.

ויהיו שיתקדמו הלאה ל"ארץ השוויון". צבעיה יפים. אווירה צלול כיין. אוויר פסגות. הראש סחרחר. ארץ דלה בתושבים. חלוקה עניינית של משאבים ותפקידים. הוא והיא משוחחים בגובה העיניים. גברים ונשים רואים זה את זו כבני אדם ייחודיים, לא רק "גבר", לא רק "אשה". הציפיות שפעלו בדרך כלל כמסך ערפל מתבהרות. אנו יכולים סוף סוף לזהות את רצונותינו החבריים, הנטועים לפעמים על סטריאוטיפים עתיקים. בתוך הטוב הזה יושבים הגעגועים, התוקפים אותנו לפעמים לארץ "המולדת הישנה והטובה". מזג אוויר נוח שורר בה רוב ימות השנה. סערות שיפקדו אותה לעתים "מטופלות" ביד בוטחת על ידי תושביה. לא, לא מדובר במלאכים. גברים ונשים שבחרו לחיות באורח חיים שוויוני מתמודדים עם לא מעט מוקשים נפשיים וחברתיים. הם סוללי הדרך לחברות אמת משוחררת מצווים מיניים, פתוחה לאפשרויות חדשות של שותפות, פתיחות רגשית הדדית, עבודת צוות בגידול ילדים ונשיאה משותפת אמיתית בעול הכלכלי כמו גם בכל התלאות שבדרך. אנו נכיר אותם ונשמע את סיפוריהם בפרק ח. ושוב נשמע אותם בנושא צדק ושוויון בפרק ט ובנושא הנאמנות המינית בפרק י.
אך רק מעטים ימצאו דרכם במבוך הזה ויעפילו הלאה ל"ארץ השוויון". במבוך שורר פחד. מה יישאר מאיתנו. איך זה להיות אשה חדשה ? איך זה להיות גבר חדש? אולי אם נהיה אחרים נזיק לילדינו? אולי אם נהיה אחרים נאבד את כוח המשיכה האירוטית? הכול לוחצים עליהם לחזור לאחור.
בעוד אני כותבת על "התחנות" השונות במסע הנישואים שלנו, אני שואלת את עצמי, ומה היא התחנה שלי, האם "הגעתי?" האם הגענו? אני במבוכה. להגיע למחוז השוויון, שם גבר ואשה חווים איזון רגשי בינו לבינה, וגם בתוך עצמם – פירושו שהתבגרנו. והרי אני, כמו אחרים רבים כל כך, ממשיכה להתפתל בין תובענות ילדותית לסיפוק צרכי הקדמונים כאשה, לבין נחישותי ותבונתי לנהוג כאדם בוגר. הקונפליקטים אינם מניחים ואולי לא יניחו עוד שנים רבות. כך אני, אשה שנולדה לעולם שהגדיר יחסי גבר-אשה במונחים הירארכיים.

ולבסוף כמה מילות הבהרה. עשרים וארבעה הנשים והגברים שרואיינו לצורך המחקר שייכים לקבוצה מסוימת באוכלוסייה : בעלי השכלה אקדמאית, הורים לילד אחד לפחות. הם נבחרו כך בשל אילוצי המחקר. מבקרי יאמרו כי אין הם מייצגים את "הרוב הדומם" באוכלוסייה – נשים וגברים שבהתלבטויותיהם היומיומיות רחוקים מהם מושגים כמו "קריירה", "ביטוי עצמי", "שותפות והוגנות" מרחק שנות אור. ולא היא! בעשרים וחמש שנות עבודתי אני פוגשת נשים וגברים מכל "מגזרי האוכלוסייה" – חילוניים ודתיים, ממוצא אתני שונה, משכילים מאוד וגם חסרי השכלה תיכונית, הנאבקים עם משכורת דלה ותנאי חיים קשים. ולמרות מה שנראה כשונה, ולמרות המחשבה כי קשיי הישרדות או אמונה דתית מעיבים, לכאורה, על יכולתם או נכונותם להתמודד עם "מותרות", קרי בעיות של יחסים שוויוניים בנישואים, המציאות לימדה אותי כי בעידן הזה הכמיהה ליחסים הוגנים משותפת לכולנו. הייתי רוצה כי כאשר תקראו את העדויות תזכרו את המעגל האנושי הרחב הכורך את כולנו סביב אותו געגוע ליחסים שיש בהם אמון, כבוד וחברות אמת.
 ועוד מילת הבהרה לסיום. ספר זה, כאמור, נכתב על בסיס עבודת הדוקטורט שעשיתי. כדי להפוך אותו לספר קריא "דילגתי" בכוונה תחילה על הפניות ביבליוגרפיות רבות והסברים אקדמיים מפורטים. המעונין/ת בצד זה של החומר מוזמן/ת לראות את העבודה בשתי ספריות – בספריית בית ברל ובספריית מדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן. הצד האנושי מובא בסיפוריהם של נשים וגברים. הם אמיתיים, כך גם סיפוריהם, אך שמותיהם וכל פרט אודותם בדוי. כל דמיון לדמות אמיתית הוא מקרי בלבד.
 את הספר הזה כתבתי כדי לפענח, בעיקר בעזרת הסיפורים, בעזרת התבונה והניסיון, את קוד הנישואים הבוגרים, הנישואים המוסריים. אני מבקשת להבין מה יעזור לנו להתמיד במסענו ולהתבגר ביחד.
 האם זה הרצון העז להישאר ביחד?
 האם זה רק הפחד שניוותר לבד?
 אולי זה השילוב הבלתי נמנע בין הפחדים הישנים לבין הכיסופים להמשיך ולצמוח לחוד וביחד.
 הצמיחה שלנו זקוקה לתנאים של צדק טבעי ותמיכה הדדית, כדי שתוכל להיות כמו מגדלור. לסמן את הדרך לדורות הבאים.