מתוך: "להיות דולפין": התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות בהורות בעבודה ובצבא, מאת דר' רבקה נרדי ודר' חן נרדי, הוצאת מודן, 2006, פרק 10, עמ' 193 - 1.
רובנו לא גודלנו על ידי הורים דולפינים. גם הם לא. וכך גם אבות אבותיהם. הורים הם בני אדם בשר ודם, רחוקים משלמות. אנחנו "זוכרים להם" עוולות קטנות כגדולות, ונשבעים שלעולם לא ננהג כך בילדינו. אבל הנה, כשהילדה מאחרת לשוב הביתה, החרדה לשלומה מוציאה מאיתנו את מיטב הסרדינים והכרישים, ואנחנו נוהגים באופן דומה להורינו. לפעמים זה שחזור מדויק של הורינו, מאחר שלא היה לנו מודל דולפיני שממנו יכולנו ללמוד. אם נוסיף לכך את פער הדורות, שבימינו מתורגם למרד סוחף של ילדינו בסמכות ההורית הישנה, נבין שאנחנו בצרה אמיתית. אולם בנימה אופטימית נוכל לומר כי לפתחנו האתגר הגדול ביותר המעניק לנו הזדמנות אמיתית לצמוח כבני אדם, ולהעניק הזדמנות דומה גם לילדינו.
