רשימה 51: אמא – "גדולה מהחיים" – בין מיתוס למציאות/ד"ר רבקה נרדי

פורסמה לראשונה בתוכנייה של בית לסין להצגה "בית מרקחת שטרן-בלום" מאת גורן אגמון

אלונה, גבורת המחזה "בית מרקחת שטרן-בלום" היא אישה חזקה ובעלת לב רחב, מנהלת את העסק המשפחתי כמו גם את משפחתה למופת. על אף המשברים שפקדו אותה היא תמיד קמה, מתפקדת, מעניקה, מגוננת, אוהבת, דואגת, רואה הכול, נוכחת. היא כאותה אישה יודעת כול שבדמיוננו הקולקטיבי רואה הכול, כקוסמת, שעיניים לה גם בצידי ראשה, בגבה, רואה אפילו בשנתה…

מי לא רוצה אמא כזאת, "גדולה מהחיים" שבמציאות אפשר גם לנזוף בה על נתינת ייתר, על שתלטנות, על דחיפת אפה לעניינים לא לה, או לשנוא אותה שלא הייתה שם מספיק, שדאגה רק לעצמה, שהתמכרה לקריירה שלה, או לחילופין להזהיר אותה על הזנחה עצמית, על כך שלא השכילה "לעשות משהו מועיל עם החיים שלה". וביום שתיפרד מהעולם יספידו אותה בני משפחתה כקדושה.

אבל לפעמים אמא מפתיעה אפילו את ילדיה. היא מחליטה לחולל שינוי בחייה מבלי "לקבל רשות" מילדיה, מבלי "להתחשב" בצורכיהם. ההפתעה מושלמת, אפילו שהילדים גדלו ובגרו ובונים חיים לעצמם. איך היא עושה להם את "זה"? הם צריכים אותה פה, זמינה. אבל היא במקום אחר. זה יכול לקרות לה לקראת יומולדת עגול, היא נזכרת שהיא אדם, לא רק אישה, כלומר לא רק אמא, היא מפחדת שעוד מעט תפסיד את הרכבת האחרונה וכבר לא תדע לעולם מי הייתה פעם, לפני שהפכה לאשת משפחה. היא רוצה לחוש במלוא חושיה את עצמה מבעד לעטיפתה, שכבה ועוד שכבה של עבר – מפואר או מיוסר, אולי רווי געגועים, אולי מוחמץ – עד הליבה הראשונית. לפעמים צריכה אישה לנסוע רחוק כדי לנער את אבק הימים, את שגרת תפקידיה הנשיים ולחבור לניצוץ הראשון – "אישה זאבה" בלשונה הפואטית של הסופרת קלריסה פינקולה אסטס. כמו אדמה רבת שכבות היא אישה שאם תעמיק דייה תוכל  להגיע "הבייתה", לליבתה. כך קרה לאלונה גיבורת המחזה.

מהלך אמיץ ויוצא דופן של אישה אפילו כיום כשנשים מנסות להיות יותר ממה שהיו אימותיהן, ודורות של נשים מפעם. זאת משום שיש בו התרסה, כמעט חוצפה, "איך את מעיזה"? לעזוב משפחה, ילדים, נכדים, מחויבויות, משפחה שאת עמוד התווך שלה, להיות בשבילם מרחוק, כבר לא זמינה, אישה עם חיים משלה.

שתי סוגיות מרכזיות עולות מתוך המחזה:

1. האם יכול להסתיים תפקידו של הורה, במיוחד הורה שהוא "אמא" שכידוע היא לעולם אמורה להיות "גדולה מהחיים"? האם להניח לילדים הגדולים לנהל את חייהם גם אם חייהם רצופים בבעיות כלכליות ואחרות?
2. האם כדאי להוריש להם בעוד ההורה בחיים?

"אמא" – תפקיד שאינו נגמר…

הטוטאליות של החוויה הנשית היא קולקטיבית, עוברת מדור לדור, מאם לבתה, ומשמרת את עצמה באינספור סנקציות חברתיות.  העובדה הביולוגית שנשים יולדות ומטפלות בדרך כלל בתינוק בשנת חייו הראשונה, עומדת בבסיס התפיסה שאימהות הוא התפקיד המרכזי של האישה, ומגדיר במידה רבה את אישיותה וחייה. נשים מכוונות את החלטותיהן החשובות ביותר , בעיקר בתחום הקריירה, בהתאם לצורכי ילדיהן. נשים נעות מתחושת סיפוק עילאי עד רגשי אשמה וחרטה, בעקבות אירועים הקשורים לילדיהן. נשים מוכנות להיכנס למאבקי כוח עם בני זוגן, ולעתים גם לסכן את נישואיהן, אם הן חשות שיחסו של האב או בן הזוג (שאינו האב הביולוגי) עלול לסכן את בריאות הנפש של ילדיהן. נשים תובעות מעצמן סוג של פרפקציוניזם הגורם להן ייסורי נפש – בכל הקשור לילדיהן. הן תובעות מעצמן, והסביבה תומכת בכך, להיות עבור ילדיהן – "הכל" – ממזינות פיזיות עד אחראיות על העשרתם האינטלקטואלית ורווחתם הנפשית. הן ניתבעות להיות דואגות, רכות, מקשיבות, אמפאתיות, סובלניות, במילים אחרות – נטולות אגו ביחסן לילדיהן. כל סטייה ממודל מושלם זה נתקלת בביקורת חברתית, כמו גם בביקורת קשה מבן הזוג אך תמיד, ובעיקר מעצמן.

מודל האם המושלמת הוטמע במידה כה עמוקה בתרבות עד כי יש טוענים (Stern, 1986) כי דמותה של האם החורגת המופיעה באלפי אגדות עם מכל הזמנים ובכל התרבויות באה לבטא את החלק "הרע" של האם, שאי אפשר היה להכילו בדמותה של האם הטובה. העדרו של האב החורג אף הוא מוסבר בדלות תפקידו של האב הביולוגי, שמותו לא הותיר רישום עז על ילדיו. העדרו, או דמותו הפאסיבית ביחסיו עם ילדיו מעצימים משנה העצמה את דמותה הענקית של האם על צדדיה הדמוניים – "האם החורגת" וצדדיה האלוהיים – "האם המושלמת".

האם אשה בשר ודם יכולה לעמוד בקריטריונים מחמירים אילו? האם העין החברתית הצופייה על מעשיה מתירים לה להעביר חלק מתפקידיה הבלתי נגמרים לבן זוגה? האם איזשהו בן זוג מסוגל להיכנס לנעלים הענקיות של התפקיד המזין והתומך -בכל מחיר ובכל תנאי,  מעבר לתפקידיו המסורתיים כ"משליט סדר".

המחקרים שעסקו בתפקיד האימהות, טרם המהפיכה הפמיניסטית,  חיזקו תפיסות מסורתיות אילו. הם התמקדו באם "הבלתי כשירה" – החל מאם "מגוננת ייתר" ועד אם "מזניחה" האחראית על נזקים בבריאות הנפש של ילדיה. התפיסות הנ"ל כבשו מקום של קבע בתרבות והשפיעו על חיי כולנו אך בעיקר כמובן על חייהן של נשים.

הפנמת התפקיד היא כה מושלמת עד כי רוב הנשים והגברים לא יעלו בדעתם כי אין זה בהכרח "מהטבע".

האם כל הנשים רוצות להיות אמהות?

עצם השאלה מעוררת זעזוע. בחוויה הישראלית התשובה ברורה. כן!  חברה השמה את המשפחה המסורתית כמודל נכסף לא מותירה הרבה ברירות לנשים שרוצות לשרוד בה. ההפנמה של הערך האימהי מושלמת.  נשים שכך תופסות את גרעין זהותן, יהיו מוכנות להקריב הרבה למען מימוש האימהוּת.  אך מסתבר כי מה שנתפס על ידינו כמובן מאליו, לא בהכרח כך הוא. בשנים האחרונות אנו מתוודאים לתופעה שהולכת ונחשפת על נשים המוכנות להצהיר שאינן רוצות ילדים. אנו מוכנים כיום יותר מאי פעם להודות שצורך האימהות אינו "מהטבע הנשי". ישנן נשים שלא רוצות ואף אינן מסוגלות. אבל הסנקציות החבריות הן כה רבות עוצמה עד כי צריכה אישה אומץ לב נדיר להודות באי רצונה בילדים, או במצוקות וקשיים רגשיים הכרוכים בגידולם. אבל הרוב הגדול של נשים יתמסרו לתפקיד האימהות ואף ייאבקו עליו תוך מוכנית להקריב קורבנות אישיים.

להיות "אמא" הוא תפקיד חסר גבולות. זו עבודה "בלתי נראית" שכוללת הכול – מדאגה לצורכיהם הפיזיים של ילדיהם, שמירה על בריאותם הנפשית והפיזית, דאגה לצרכיהם ההשכלתיים, החברתיים, לחינוכם, להעשרתם התרבותית ועוד ועוד ועוד.

הבעיה אינה רק בכמות, אלא בתחושה הקבועה שהעבודה איננה מסתיימת לעולם. הצד הרגשי של "עבודת האימהות" נחווה באופנים שונים על ידי נשים שונות, אך התחושה שלעולם אין את עושה די, יוצרת תחושה עמומה של אשמה  כאשר העניינים יוצאים משליטה. גידול ילדים, שלא כמו מטלות אחרות, אינו משהו הנתון לשליטתנו המלאה, אם בכלל. ילדים אינם "חומרי גלם" הניתנים לעיצוב ושליטה בהתאם לציפיותינו. ככל שגדל הפער בין תחושת המחויבות לשלוט באופן מושלם בתנאי גידולו של הילד ורווחתו הפיזית והנפשית, לבין המציאות שבה פועלים הילדים  – בהתאם ליכולתם, אופים וצרכיהם – כך גדלה תחושת הלחץ. מתברר ששלושת התפקידים המסורתיים – אם, רעיה ועקרת בית, גם ואולי בעיקר בקרב נשים עובדות, מתנגשים זה בזה. תפקיד האם עלול להתנגש עם תפקידה כעקרת בית או רעיה. אינטרסים מנוגדים מצד מקבלי הטיפול – הבעל או הילדים, או השירותים והחזקת הבית, שעה שכל אילו או חלקם פועלים בו זמנית  עלולים למשוך את האישה לכיוונים מנוגדים ולהשאיר אותה ובעיקר את בני משפחתה בלתי מסופקים. כמי שאמונה על סיפוק צרכי היקרים לה, מצב אפשרי ושכיח בו  אין ביכולתה להעניק לכולם וכל העת את כל מבוקשם, היא שוחקת את כוחותיה הנפשיים והפיזיים.

האישה העובדת פיתחה עקב כך תסמינים חדשים המכונים סינדרום האישה  “E” – Evrything to Evrybody. ( Braiker 1986, נרדי 1989).  אנו מכנים אותה "סופר אישה" ומעניקים לה מלוא חופניים חיזוקים. מספרים לה מעל דפי עיתוני הנשים כמה היא נהדרת ו"רק היא יכולה" וגוררים אותה להתמכר עוד ועוד למרוץ השומר את רמת האדרנלין בדמה ברמה גבוהה כל הזמן – עד שחיקה. 

ספרה המרתק של סוזן ג'פרס (Susan Jeffers, I am Okay You’re a brat, Renaissance Books, Los Angeles, 1999 ) מתמודד עם שאלת האשמה באומץ לב ראוי לציון. בדרכה הפרובוקטיבית, הבוטה, היא הודפת את חיצי ההאשמה הסוחפת המלווה אמהות זה דורות. קודם כול, היא קובעת כי הילדים שלנו "לא יוצאים לנו" "מוצלחים" או "כישלונות" בגללנו. גורמים רבים ומורכבים משפיעים על עיצובם. זה כולל, לדבריה, גם את "קוד הנשמה". עובדה כי תינוקות באים לעולם עם "המשהו" הייחודי להם – זאת  עוד לפני שמשהו משפיע עליהם.  אבל כל זה לא עוזר לנו, האמהות,  כאשר חברה שלמה על מסריה מכל עבר הפנימה את הרעיון ש"הכול בגללנו", וזה כולל אפילו את מחלות הנפש שלפעמים ילדינו לוקים בהם. זאת ועוד:

תפקיד ההורות שהוא תובעני ושוחק לכשעצמו מעמיד את "האם הטובה" במבחן מתמיד המצריך ממנה  להעניק הכול  על חשבון עצמיותה ומשאביה, וחלומותיה – וגם  ליהנות ולאהוב את התפקיד בכל מאודה.

אם שלא נהנית לשחק, לקרוא סיפורים, להקשיב בסבלנות, לא לישון בלילות – היא אם רעה,  שלא אוהבת מספיק… ועוד: אם שלא מסוגלת "להיות שם" בשביל ילדיה, בכל תנאי, בכל מחיר (וכמובן ליהנות ולהתמוגג מהחוויה), היא אם שחוקה, כועסת, עייפה – גם היא אשה רעה.  אנחנו האמהות הפנמנו, "קנינו" את הרעיונות הללו, עד שלא ידענו להבחין בין אהבת התפקיד לבין אהבתנו לילדינו – אהבה  כנה ועמוקה לצאצאינו.

האם יכול להסתיים תפקידו של הורה, במיוחד הורה שהוא "אמא"?

הוא שאמרנו, התפקיד ההורי לא מסתיים לעולם. גם אם בסתר לבנו קיווינו שאחרי עזיבת ילדינו את הבית נשתחרר מכובד האחריות ונחווה מעט יותר חופש. הוא לא מסתיים, לא רק משום שלא מעט מילדינו הבוגרים חוזרים הביתה (תופעה עולמית הולכת ומתרחבת שלא כאן לדבר עליה). תפקידנו לא מסתיים משום שכך טבעו. הורות, פירושו ליווי, תמיכה, הדרכה, הושטת יד, נוכחות, סיוע כלכלי (בהתאם ליכולותינו והחלטותינו הריבוניות), ייעוץ, וכמובן אהבה, הרבה חום ואהבה. ילדיהם של ילדינו, כלומר נכדינו, אינם תחליף. הם תוספת נפלאה לחיינו, אך הם אינם יכולים להיות פיצוי או תחליף לילדינו שאולי יחסינו איתם עלו על שרטון.

אולי חשוב מכול לציין שהאתגר הגדול של ההורות לאחר שילדינו בגרו יבוא לביטוי בשינוי יסודי בתפיסתנו את תפקידנו. לא עוד פיקוח ושליטה (שאמור להתפוגג ממילא עם התבגרותם של ילדינו), הרבה פחות התערבות, יותר מעורבות. אחריות על שמירה על כבודם, יצירת יחסי אמון המאפשרים להם לבוא אלינו בצר להם, כן גם כאשר הם בוגרים והורים בעצמם. וחשוב לא פחות – לשמור על עצמנו שלא ניפול בשבי של "נתינת ייתר" על חשבון בריאותנו הנפשית והפיזית.

גיבורת המחזה רוצה לנסוע הרחק, להשתחרר לגמרה. נסיבות החיים "מחזירים אותה לתפקיד". היא תיסע, יום אחד, אחרי "שתסדר את העניינים", וגם אז תישאר "אמא".

האם להוריש לילדינו בעודנו בחיים?

קיימת אמרה ידועה האומרת: אמא יכולה לטפל בעשרה ילדים. עשרה ילדים לא יכולים לטפל באמא אחת".

הורים, לפעמים הורה יחיד, מורישים בעודם בחיים את רכושם לילדיהם, מטעמים של רצון טוב, לראות את חלוקת רכושם, שייעשה באופן שוויוני, תוך מתן מענה כלכלי לזקוקים לו. אולי הם גם רוצים להנות מהכרת התודה של ילדיהם, אולי חלקם רוצים לשלוט בתהליך, המניעים יכולים להיות מגוונים. התוצאה לצערנו חוזרת על עצמה לעתים קרובות מידי. ברגע שהרכוש עובר לידי הילדים ואיתה גם הריבונות נוצר אפקט שקשה לנבא אותו, אך אינו מפליא בהתחשב בטבע האדם. תופעות של חוסר נדיבות, אפילו קמצנות עד ניצול של אותו הורה שמסר את רכושו ומצפה לתמורה ראויה – כבוד, אהבה, מקום מגורים ההולם את צרכיו הפיזיים והנפשיים וכמובן רווחה כלכלית.  מתחילים להתמקח איתו על איפה "יתאים" לו להתגורר, מה "הולם" את גילו המבוגר, מהם צרכיו. ההתמקחות עלולה להיות מלווה בחשבונאות צרה, ולעתים אפילו בנקמנות לא מודעת (תלוי בטיב היחסים בעבר). כמובן שלא כך בכול המקרים. כאשר הרכוש מחולק ונשאר די והותר להורה לעשות בו רצונו, המצב שונה. למה זה קורה? ההורה שמחלק את כול רכושו בעוד בחיים עלול לאבד הרבה מסמכותו הטבעית בעיני ילדיו. מצב זה עלול ליצור דינמיקה חדשה בין ההורים לילדיהם, בעקבות אובדן הכוח הכלכלי שלו ואיתה גם אובדן תחושת הריבונות שהיא כה חיונית לאנשים מבוגרים, ובמיוחד ביחסיהם עם ילדיהם הבוגרים. יש לזכור נתינה, רגשית כמו גם כלכלית,  היא זכות מבורכת לנותנים ולמקבלים, אך כשאינה באה עם גבולות ברורים היא עלולה ליצור יחסי ניצול. יחסי הורים ילדים לעולם לא יהיו סימטריים, ולכן נתינת רכושם בעודם בחיים מזמינה יחסי תלות מהכיוון ההפוך – מצב חדש הפוגע גם בהורים וגם בילדיהם.

מחזהו הידוע של ויליאם שקספיר "המלך ליר" ממחיש ומזכיר לכולנו את פוטנציאל ההרס הרובץ לפתחה של כול משפחה- גילוי היצרים האפלים המניעים את הילדים מתחת למעטה אהבת הורים, אהבת רכוש הגוברת על נאמנות. נכון, לא תמיד, לא אצל כולם.

ד"ר רבקה נרדי, סופרת ומטפלת אישית וזוגית, ספרה האחרון "אור מריר" (סיפורים קצרים), "הדים", 2013.