רשימה 61: משרד הרישוי נתניה ד"ר רבקה נרדי, 2/3/2017

משרד הרישוי נתניה

ד"ר רבקה נרדי,  2/3/2017

תנו מבט בתמונות, משרד הרישוי, קניון הדרים, נתניה יום חמישי 2/3/3017. אני כותבת כדי שאזכור כדי שתדעו, אני אחרי שלב ההלם. חדר קטן מלא אדם. אין משמעות למספרים המחולקים. האסוסיאציה המיידית שלי – תור ארוך ללחם בזמן מלחמה… אנשים עומדים בשקט בתור ארוך, צפוף מאוד בשל המקום הקטן מאוד שכלל לא מתאים ליעד שלו (בושה!). הם עומדים במקבצים מבולגנים של חמישיות. אני מביטה בפליאה איך עדיין אין מכות ואין דחיפות. סתם משמיצים את הישראלים. אני מנסה להבין. השקט הלא טבעי הזה מפחיד. אני הגעתי זה עתה. מנסה להסתגל. המון גברים צעירים שפניהם נראים זקנים וכבויים. עמידתם קפואה, נוקשה, "מתה". אני מנסה לקשור שיחה. להפגין הומור מסוים (קצת אומלל) כמו "איך זה שכול כך שקט פה. פתאום הישראלי המכוער מתנהג בנימוס?" כמובן באירוניה. אבל אף אחד לא מחייך. פה ושם מישהו ממלמל: "אין מה לעשות". המשפט "אין מה לעשות" חוזר על עצמו שוב ושוב. זה מדכא אותי. מה זאת אומרת "אין מה לעשות?" האם אנחנו חבורה של שפוטים שמוכנים לקבל כול מצב גם בלתי הגיוני כמו זה – לעמוד בתור בתנאים משפילים כדי לחדש רישיון? מה הולך פה? האם רק אני רואה?

סיגלתי לעצמי עמדה אנתרופולוגית מתבוננת כדי לשרוד את השעה הארוכה שעמדתי שם. צילמתי כמה תמונות כדי שאזכור. חשבתי לעצמי – מה הבעיה שלך? בסך הכול את במשרד הרישוי בנתניה. אז נכון שהתנאים לא אידאליים, אבל אחרי הכול את לא עומדת בתור ללחם… ואת גם לא במחסום… אופס. תמונותיהם של הפלשתינים העומדים במחסומים, בכול מזג אוויר, בתורים שאינם נגמרים, מול חיילים חסרי חמלה, וזאת כדי להגיע למקום עבודתם ולהביא פרנסה דלה למשפחותיהם קופצות מול עיניי, הם  עוברים חוויה משפילה, שמבזה את כבוד האדם כול יום, כל יום! אני מתביישת. כאדם שחי בבועה "נזכרתי" שיש עולם אחר…