שיתוף פעולה בין נשים, בין נשים וגברים על רקע פעילות פמיניסטית/ ד"ר רבקה נרדי, מיכל זאבי

שיתוף פעולה בין נשים , בין נשים וגברים על רקע פעילות פמיניסטית

ד"ר רבקה נרדי, מיכל זאבי

ינואר 2019

הקדמה משותפת: ד"ר רבקה נרדי ומיכל זאבי

הבחירות בפתח. נראה שאין זמן מתאים יותר מאשר לדון בכובד ראש על הצורך החיוני בשיתופי פעולה. הרוב יסכימו על כך, אך רק מעטים יצליחו ליישם זאת. במאמר המשותף שלנו, בו כול אחת מאתנו פרשה את מחשבותיה, אנחנו מנסות לפצח את "החידה", למה המובן מאליו לא מיושם. למה המובן מאליו לא מיושם גם בעתות משבר. לכאורה כול התנאים בשלים: מטרה משותפת (בוודאי לקבוצות רבות הדואגות לעתיד המדינה ולעתיד הדמוקרטיה), ולמרות זאת, סכסוכים וחלוקי דעות שיוצרים פילוגים ובעיקר רוח רעה.

נראה שבמאבק בין "אידאולוגיה" ל" פסיכולוגיה" ה"פסיכולוגיה" מנצחת, כלומר היצרים, מאבקי האגו, הדחפים, התודעה הנמוכה.

וממש כמו בטיפול זוגי, רק בעת משבר עמוק, רק כאשר סכנה מוחשית עומדת בפתח קורה לנו משהו. אנחנו מגייסים את הדלק הנפשי הדרוש ומתגברים "לפתע" על מחלוקות העבר. כן זה קורה גם לפרט וגם לקבוצות. לא תמיד. אך הפוטנציאל קיים.

 ד"ר רבקה נרדי

היוזמה לכתיבת מאמר זה נולדה על ידי מיכל שספרה לי על רצונה להבין איך עובדת אצלנו, נשים עם נשים, ונשים עם גברים הפסיכולוגיה של שיתוף פעולה מקצועי. ובמיוחד רצתה להבין איך זה עובד בין נשים פמיניסטיות אקטיביסטיות. היא ספרה לי סיפור עגום על כנס פמיניסטי גדול וחשוב שתוכנן בהמשך חודשים רבים וממש לפני קו הסיום כשכבר היו מוכנים תאריך, הזמנות ואולם, הוא בוטל בשל סכסוכים פנימיים בין קבוצות שונות. סיפור זה הזכיר לי מיד את סיפור התפרקותה של התנועה לשוויון ושלום בין המינים שהוקמה ביוזמתו של בן זוגי ד״ר חן נרדי ב2004. היות והייתי שותפה פעילה להקמת התנועה וגם חברת הנהלה ראיתי מקרוב את ״עלייתה ונפילתה״ של התנועה. נכון, סכסוכים פנימיים, בעיות אגו, מאבקי כוח – כוחות רעים שהאפילו ובלעו את המטרות הנאצלות שהיו משותפות לכולנו. וגם נזכרתי במכון נורה שהקמתי עם שלוש שותפות נשים ב1983 שהיה מוביל וחלוץ בתחום העצמת נשים. מכון שהיה יקר ללבי מאוד אותו עזבתי בעוגמת נפש גדולה בסוף 1989.

שיתוף פעולה הוא מושג מוכר ופופולרי. היכן שקיימים בני אדם, היכן שמתרחשים חיים יש צורך בהפעלת שיתוף פעולה, בין אם מדובר בזירה הפרטית של חיינו בין אם מדובר בזירה הציבורית. עם זאת ולמרות ההכרח בקיומו יישומו לעתים נתקל בקשיים גדולים. אנחנו בני האדם נשים וגברים הבאים מרקעים שונים תופסים לעתים את הפרקטיקה של שיתוף פעולה באופנים שונים. אנחנו גם מונעים מצורכי אגו, אנחנו מושפעים מדעות קדומות, יש לנו מזג משלנו, וכול אלו משליכים על יכולותינו כמו גם על המוטיבציה שלנו לשתף פעולה. שיתוף פעולה מבקש מאתנו ״קורבנות": וויתור על בלעדיות של ההצלחה, התחשבות במזג ובקצב, ברגשות ובדעות של זולתנו, התמודדות עם "הפרעות התנהגותיות" של זולתנו, זאת למען טובת המטרה המשותפת.

לקראת הכנת המאמר נפגשנו כאמור מיכל ואנוכי, והקלטנו את שיחתנו ממנה אביא כמה מחשבות.

מוקשים בשיתוף פעולה בין נשים

תוכנה של הכותרת מכאיבה לי, היא מקפלת בתוכה סתירה בלתי אפשרית בין כמיהה לאחווה נשית, לבין מציאות שיש בה קנאה, תחרותיות והכשלה של נשים על ידי נשים. כמעט אמרתי פנטזיה מול מציאות, אך משהו בתוכי מסרב לקבוע ששיתוף פעולה בין נשים נועד לכישלון. בשיחותיי המוקלטות עם מיכל התבקשתי על ידה להביא דוגמא של הצלחה. בלי לחשוב הרבה נזכרתי בפרויקט הראשון שלי שהתקיים בין סוף 1978 עד אביב 1983 – הפרויקט לקידום האישה, בחסות עירית הרצליה המחלקה לשירותים חברתיים ומשרד העבודה והרווחה. זה היה פרויקט חלוצי בישראל, מודל ראשוני בהשראת המודל הצרפתי (1973) שעבר תכנון מחדש על ידי בשינויים מותאמים להוויה הישראלית. זו הייתה גם כניסתי לשער הרחב של הפמיניזם. חיפשתי ומצאתי אשת מקצוע, עובדת סוציאלית ויחד יצרנו את הפרויקט הזה. הוא הצליח מעל המשוער. היינו גאות ומאושרות וגם חברות טובות. מיכל דחקה בי שאגיע לגרעין של שיתוף הפעולה בינינו שאפשר לנו לעבוד יחד בהרמוניה מופלאה. אמרתי לה בלי לחשוב פעמיים: אמון ואהבה.

אמון ואהבה נובעים מעולם הרגש. הם מרחיבים את הלב להקשבה, לשיתוף, לפרגון, לנדיבות ולהכלה של השונות בין שניים. יכולות רגשיות אלו מאפשרות שותפות אמת. מנגד עומדים המוקשים: קנאה, צרות עין, תחרותיות, אינטרסים צרים המסיתים אותנו נגד עצמנו הרוצה להאמין – שחלילה לא נתפתה ל״נאיביות״ שנזהר שלא "ליפול בפח״, שנפקח עינינו ונזהה ״ניצול״. תארו לעצמכם שזולתנו מי שאמורים להיות השותפים שלנו נאבקים באותם כוחות, והרי לנו מצב בו החשדנות והפחד מניצול מנצחים. והשותפות נסדקת, מתפוררת, מתפוגגת.

הנה דוגמא להצלחה.

ייסודו של המרכז הראשון בישראל לקידום נשים, בחסות המחלקה לשירותים חברתיים בעירית הרצליה ומשרד העבודה והרווחה. סוף 1978. אני נבחרת לתכנן ולהוביל את המיזם ומצרפת אלי את הדסה, עובדת סוציאלית בשלה בגיל וצעירה בניסיון. אישה נעימה ונבונה ששמחה על ההזדמנות. אנחנו מקימות מיזם חלוצי בישראל בתחום החזרת נשים עקרות בית לעולם העבודה הלימודים והפעילות ההתנדבותית. זאת באורנטציה פמיניסטית, בהשראת מודל צרפתי שעובר תכנון מחודש על ידי. אנחנו נלהבות, מאמינות, משלבות כוחות יידע ותבונה. אהבתי אותה, רציתי בחברתה. הרצון הפרטי באהבה, בחברות יחד עם התשוקה להצליח מולידים שיתוף פעולה שכיום, אני יודעת זאת במפורש, אני הובלתי אותו. לא ראיתי אז את ניצני הקנאה שהוסתרו היטב, גם לא את צרות העין שהייתה מוסווית היטב על ידי התנהגות מעודנת וקורקטית. וכך הולך וצומח הפרויקט שלנו ובעקבותיו אנו מקימות עם עוד שתי שותפות את מכון נ.ו.ר.ה להעצמת נשים בעולם העבודה ובעולם הפוליטי.

לאחר שבע שנים טובות החלום קורס, בשל קנאה וצרות עין. אלו האויבים בהא הידיעה של עבודת נשים משותפת כתף אל כתף.

שיתופי פעולה טובים ומעשירים קיימים בשפע. בלעדיהם העולם לא יכול היה להתקיים, עסקים היו קורסים, משפחות היו מתפוררות, מלחמות היו והינן פורצות ואנשים היו והינם נמקים בבדידותם.

אחת הדוגמאות המופלאות לשיתוף פעולה בין פעילות פמיניסטיות, מהעידן העכשווי  היא תנועת ME TOO  שעוררה בעקבותיה תנועת בת WHYIDIDNOTREPORT למה לא דיווחתי. התהודה העולמית הייתה עצומה. היא שינתה יסודות חשיבה עמוקים בתודעה החברתית והאישית של נשים וגברים. שום דבר לא יכול לחזור ולהיות כשהיה. הכוח הנשי להגיב, הכוח הנשי להבין ולקבל אחריות על העדר תגובה משך דורות הוא הרבה מעל ומעבר לסוגית הטרדות מיניות. את שיתוף הפעולה חובק עולם ומעמדות ניתן להסביר לא רק משום ש"הגיע הזמן" אלא בעיקר משום שקמה קבוצת נשים חזקה ופריווילגית והובילה מהלך שבדרך כלל נתפס כמסוכן וגם לא רציני – לבטא מחאה כנגד גברים נצלנים.

משום שהצורך לשיתוף פעולה הוא כה ברור וחיוני אי שתוף פעולה מעורר תמיהה (על פי חוקי השכל הישר) אך בעצם די צפוי אם מכירים בחולשות המין האנושי. הדוגמאות רבות מספור. מסקרנות במיוחד לצורך המאמר שלנו הן דוגמאות של אי שיתופי פעולה בין פעילות פמיניסטיות הנאבקות כתף אל כתף למען מטרות משותפות.

כשאני חושבת על ההיבט המגדרי בכול הקשור לשיתופי פעולה עולות בי אוטומטית דעות קדומות.

גברים – הם בעלי כישורים טבעיים במצבי תחרות ולכן יכולים להתמודד באופן עניני יותר עם קונפליקטים.

נשים – הן בעלות כישורים רגשיים גבוהים יותר ומצוידות בקוד נאמנות גבוה יותר ןלכן יתמודדו טוב יותר עם קונפליקטים. למען המטרה המשותפת הן יכילו תסכולים ויוותרו כדי לשמור על אווירה טובה. על אחת כמה וכמה שהן תנהגנה כך בקונטקסט פמיניסטי.

תוך כדי כתיבת שורות אלו אני יודעת שהמצב המציאות שונה. ניסיוני האישי לימדני שלעתים הכללות מגדריות מטעות. כישלון שיתוף הפעולה שחוויתי בעבודתי ההתנדבותית, עם עמיתה שאהבתי והערכתי, למען מטרה משותפת, חשף אותי לאכזבה. הציפיה המגדרית שהייתה בראשי לא התממשה. נהפוך הוא. חוויתי פער מכאיב בין מה שכה האמנתי בו – אחוות נשים – לבין מציאות שבה התחרותיות והקנאה הולידו מאבק מכוער על מנהיגות.

שיתוף פעולה מזמין מנהיגות משותפת, הצנעת האגו, התחשבות ושקיפות של דעות ומידע. לא כך היה. כמה שנים קודם לכך עזבתי בשל סיבות דומות שותפות עם שלוש נשים שאהבתי שחשבתי שהן חברותיי. המסקנה היא שאידיאולוגיה, גם זו הדוגלת בשוויון ושותפות, אינה מספיקה כדי להתמודד עם יצרים ופחדים אישיים. פעם אחר פעם כאשר נשים נוכחות במגבלות האנושיות שלהן ושל חברותיהן הן חשות תסכול, כי הציפיה לעתים גדולה מהחיים.

מה נדרש כדי לקיים שיתוף פעולה שיניב תוצאות:

(1) לשנן לעצמנו שעלינו לחזור ולראות את התמונה הגדולה, את המטרה.

(2) להתמודד עם המוקשים הפנימיים –

• "הסרדין" הפנימי המייצג את הפחד להשמיע קול אוטנטי, הדוחף אותנו לעמדה פאסיבית שיוצרת מצב פנימי של חוסר אונים, מה שמאפשר לזולתנו להפעיל אותנו.
• להתמודד עם "הכריש" הפנימי המסית אותנו להילחם, לנצח בכול מחיר, לעמוד לבד על הבמה הציבורית, לנקוט בכול האמצעים כדי להגיע למטרה.
• ההתמודדות מקבלת דלק ומוטיבציה מ"הדולפין" הפנימי שלנו ש"בית גידולו" בתודעה גבוהה יותר, ממצפן מוסרי, מאמפתיה ואומץ לב.

האם זה אפשרי? כן. עובדה שמתקיימים הרבה שיתופי פעולה פוריים בכול תחומי החיים, בין גברים לגברים, בין נשים לנשים ובין נשים לגברים. שאם לא כן עולמנו הפצוע כבר מזמן היה נכחד.

מיכל זאבי

בשנים האחרונות אני מקדישה מזמני לעשייה אקטיביסטית פמיניסטית, אך גם להתבוננות, ניתוח וחשיבה על הנעשה בזירה הפמיניסטית בישראל ובפרט בזו שמתקיימת ברשת האינטרנט. מתוך התבוננות זו התעוררה סקרנותי כלפי היכולת וחוסר היכולת של נשים פמיניסטיות לשתף ביניהן פעולה. את שיתוף הפעולה אני רואה כמנגנון חיוני להנעה של פעילות חברתית שלרוב סובלת ממחסור במשאבים ואשר מתבססת על התנדבות. ללא שיתוף פעולה נשארים הפעילים והפעילות כמו איים קטנים ומבודדים של פעילות שיכולת  ההשפעה שלהם מוגבלת בהרבה לו היו משתפים פעולה.

בשיחה עם רבקה סיפרתי לה על פרויקט שאחריו עקבתי בהקשרו של שיתוף פעולה נשי פמיניסטי. במסגרת פרויקט זה תוכנן כנס אקטיביסטי גדול שכותרתו הייתה "אקטיביסטה – כנס נשים אקטיביסטיות מכל גוני הקשת". הגישה שהנחתה את מארגנות הכנס הייתה שהוא יכלול ויכיל כל אישה אקטיביסטית ללא הבדל דת, גזע, לאום או השקפה פוליטית. ההנחה שגלומה בגישה זו היא שיש ביכולתנו להתחבר על בסיס זהותנו כנשים על אף רכיבי הזהות האחרים שלנו בהיותנו פלסטיניות או יהודיות, מזרחיות או אשכנזיות, עניות או עשירות, ימניות או שמאלניות. אלא ששיתוף פעולה מרגש זה שהתחיל עם המון אופטימיות ותקווה, התפרק בעצב, בכעס ובכאב.

אמון ואהבה: האם הכל אישי?

מסמך עקרונות הכנס שהגדיר את מטרותיו הזכיר את חשיבותו של האמון ההדדי כאחד המרכיבים שדרושים כדי לאפשר השתתפות ושותפות של נשים רבות ככל האפשר ביוזמה המתגבשת, וכך נכתב שם – "צוות הארגון רואה מחויבות להתכונן מראש ובצורה מתוכננת על מנת לייצר בסיס לשותפות, אמון הדדי והתגברות על חסמים אשר תאפשר השתתפות ושותפות". נושא האמון כחלק חשוב בבסיסו של שיתוף פעולה עלה גם בשיחתי עם רבקה, והשאלה המרכזית שעולה ממנו היא כמה אמון אנו יכולות לתת בנשים רק מתוקף היותן נשים תוך התעלות מעל פערים של דת, לאום, גזע ואפילו השקפה פוליטית? עד כמה אנחנו יכולות "להתרומם" מעל זהויות, מאפיינים ומרכיבים שונים של מי שאנחנו ולהתחבר על בסיס היותנו נשים.

הרצון שלנו כנשים פמיניסטיות לשנות את העולם קורא תיגר על מציאות מפלה ודכאנית תוך שאנו נדרשות לתפקד במסגרתה של מציאות זו ולשנות אותה מבפנים. הפעילה היהודית שמאלנית עלולה לראות בפעילה המתנחלת הימנית כמי שפוגעת בניסיון של יהודיות ופלסטיניות לסיים את הכיבוש, האפליה והדיכוי כלפי העם הפלסטיני. אולם עבור הפעילה הפלסטינית זו וגם זו הפעילה היהודייה משמאל וגם זו מימין שתיהן שייכות לקבוצה אחת שלוקחת חלק באפליה ובדיכוי של העם הפלסטיני. כך מושפעת פעילותנו מהחברה המשוסעת והמפולגת ומהתרבות המגוונת שבתוכן היא נטועה. הנושאים שמשסעים את החברה מקשים על הניסיונות לשתף פעולה ולעיתים "ממלכדים" אותם. כך, הרצון להתחבר על בסיס היותנו נשים מקבל לעיתים ביטוי בהחלטה "להזיז הצידה" את סלעי המחלוקת השונים אך הזזה זו עשויה להתפרש דווקא בתור מה שמונע מלכתחילה את היכולת לשתף פעולה. דבר זה ניתן לראות במה שכתבה איה זינאתי ("פעילה פמיניסטית פלסטינית, תושבת לוד וממובילות המאבק נגד אלימות כלפי נשים בעיר ובחברה הפלסטינית בתחומי 48"), לאחר ביטולו של כנס אקטיביסטה: "אני חייבת לציין כי חלקכן הזעיר אכן מוכנות לדבר על הכיבוש ובמיוחד הכיבוש של הגדה המערבית ועזה בשנת 1967, אך קול זה מתמוסס מול רובכן שלא רוצה לדבר על זה בכלל. איך מתנחלת בתוך בית ואדמה שהיא גזלה ממשפחה ואישה פלסטינית אחרת, יכולה לצפות מאיתנו לשבת על שולחן ולדבר על שותפות וזכויות נשים? זה בלתי אפשרי, נקודה. פלסטינית שמשתתפת בשיח כזה שמה עצמה מראש בעמדה צבועה, חלשה, ואולי אינה מודעת לסכנה שבשיח זה."

כדי לייצר תרבות, מבנים ותהליכים נעדרי שליטה שכוללים ערכים של כבוד כלפי מגדר שונה, זהויות שונות וצרכים וזכויות של מיעוטים נדרש שיתוף בכוח ונדרשת זהירות שלא להפעיל כוח. עבור זינאתי ההימנעות מלדון בכיבוש, כפרקטיקה לשיתוף פעולה, מהווה שימוש בכוח שיש ליהודיות על פני הפלסטיניות ובכך, לשיטתה, דווקא נמנעת היכולת לשתף פעולה.

בשיחתנו דיברה רבקה גם על אהבה. אהבה איננה חייבת להיות רומנטית. אהבה עבורי מקפלת בתוכה אמון, כנות ותקשורת פתוחה שצריכים להיות הדדיים על-מנת שאהבה תפרח ושיתוף הפעולה יצלח. עבודת ה-MA שלי עסקה בגברים שלוקחים חלק באקטיביזם פמיניסטי בישראל. במסגרת עבודה זו ראיינתי פעילים בולטים ונושא מרכזי וחשוב שעלה אצל כולם היה שיתוף הפעולה שלהם עם נשים פמיניסטיות. כאשר בחנתי וניתחתי את שיתופי הפעולה שעליהם סיפרו לי צף ועלה הרובד האישי שגלום בהם. כך, גם כאשר כלפי חוץ שיתוף הפעולה הוצג ככזה שמתקיים בין שני ארגונים, איכותו ותוצאותיו נקבעו במרבית המקרים בהתאם לקשר האישי שנוצר, או שלא נוצר, בין פעיל לפעילה מסוימים באותם ארגונים. שיתופי הפעולה המוצלחים שנמשכו לאורך שנים היו מבוססים על כבוד, אמון ואהבה כפי שניתן לראות זאת במילותיו של אחד ממשתתפי המחקר על פעילה שהוא מרבה לשתף איתה פעולה – "אני מאד, מאד, מאד אוהב אותה. מאד אוהב אותה". אהבה זו איננה אהבה רומנטית, כאמור, אלא מושג שהבחירה בו מעידה על קיומו של קשר אישי של אמון ופתיחות שמאפשר את פעילותם המשותפת לאורך שנים.

שותף/ה "טבעי"/ת לכינון שיתוף פעולה

ההחלטה לשתף פעולה מצריכה חיפוש ואיתור של האדם או הארגון המתאים עמו אנו רוצים/ות לשתף פעולה. על פניו, כאשר שני א.נשים או ארגונים חותרים לאותו יעד, מכוונים לאותה מטרה יש פוטנציאל לשיתוף פעולה ביניהם. אולם לא פחות מהמטרה חשובה גם ההסכמה על הדרך ושיטות הפעולה. אחת הדוגמאות הבולטות לשותפות שאיננה "טבעית" בהקשרם של מאבקים פמיניסטים הוא החיבור בין פמיניסטיות לבין גורמים דתיים ושמרניים שעמדותיהם ומטרותיהם לעיתים קרובות סותרות ומוציאות זו את זו. שיתוף פעולה כזה מוכר גם במקומות שונים בעולם וגם בישראל, והוא זוכה לעיתים לביקורת שיוצאת כנגד ההתחברות למי שבפעולותיו האחרות חותר כנגד מטרות פמיניסטיות לשינוי העולם ואף מציגה חיבור זה כבלתי ראוי או בלתי מוסרי.

שתי דוגמאות בולטות לכך בישראל הן המאבק לסגירת ערוצי הפורנוגרפיה שהתקיים בתחילת שנות האלפיים; והמאבק שמתנהל כיום כנגד הופעותיו הציבוריות של אליעזר ברלנד שהורשע וישב בכלא בגין עבירות של תקיפה ומעשים מגונים. בשני המקרים חברו פעילות פמיניסטיות לגברים חרדים למאבק חברתי משותף. במאבק על ערוצי הפורנוגרפיה חברו ארגוני נשים לחברי כנסת דתיים וחרדים ונעזרו בכוחם ובהשפעתם הפוליטית כדי לחוקק חוק לסגירת הערוצים. על אף האידיאולוגיה השונה באופן מהותי מאחורי המוטיבציה של כל אחד מהגורמים, פמיניסטיות וחרדים, ההסכמה על המטרה ועל הדרך להשיגה היא שחיברה בין הצדדים. סלע המחלוקת במאבק זה היה דווקא בין פמיניסטיות שעל אף ההסכמה האידיאולוגית לפיה מתקיימת פגיעה בנשים מקיומם של ערוצים פורנוגרפיים לא הייתה הסכמה על הדרך שבה יש לפעול כנגדם.

במאבק נגד הופעותיו הציבוריות של אליעזר ברלנד ניתן לומר שקיימת תמימות דעים בין פמיניסטיות על כך שמי שהורשע וישב בכלא על תקיפה ומעשים מגונים איננו יכול להמשיך ולשמש כדמות ציבורית, אולם במקרה זה כמו במאבק על הפורנוגרפיה, הדבר המעניין הוא שיתוף הפעולה בין נשים פמיניסטיות לגברים חרדים. שיתוף פעולה כזה הוא מעניין שכן כדי שיצליח נדרשים שני הצדדים לשים בצד לא רק את המחלוקות האידיאולוגיות שפעורות ביניהם בנושאים רבים שאינם בליבת המאבק המשותף, אלא גם את מה שהם חושבים שהם יודעים על הצד השני. כל עוד לא מתקיים שיתוף פעולה, ניזונים שני הצדדים מסטריאוטיפים ומדעות קדומות אלו על אלו, דבר היוצר השפעה מעגלית. אין שיתוף פעולה כי לכאורה אין נקודת חיבור, כתוצאה מכך אין היכרות ולכן יש הסתמכות על סטריאוטיפים, והסטריאוטיפים הם שמחזקים את הדעה שאין נקודת חיבור ולכן לא ניתן לפעול במשותף וחוזר חלילה.

בכתבה באתר "המקום הכי חם בגיהנום" שתיארה את שיתוף הפעולה הייחודי שבין פמיניסטיות לחרדים חסידי ברסלב צוטט אחד החסידים שאמר: "גם עם פעילות פמיניסטיות, גם בין חברי הכנסת יש תמימות דעים. … כולם מבינים שזה עבריין מין שפל שצריך להילחם נגדו בכל דרך…. יש במאבק [הזה] מחרדים שמרנים בני המשפחות הטובות של ירושלים ועד לתל אביביות פמיניסטיות – ויש לי רק מילים טובות לומר על הפמיניסטיות, הן קשובות מאוד." אין ספק שההישגים של מאבק משותף זה בביטול חלק מהופעותיו של ברלנד הוא הדבר החשוב, אך הדברים שצוטטו לעיל מדגישים גם את החשיבות הרבה שיש בהיכרות שביכולתו של שיתוף פעולה לייצר.

אז מה נדרש כדי לקיים שיתוף פעולה שיניב תוצאות:

(1) כניסה לשיתוף פעולה דורשת מחויבות, לב פתוח, אמון ותקשורת פתוחה. דברים אלו הופכים את שיתוף הפעולה למורכב ליישום, אך התועלות הרבות שעשויות לצמוח ממנו הופכות את המאמץ ליישומו למשתלם.

(2) חיפוש אחר שותפים ושותפות לשיתוף פעולה יכול להיעשות באזור הנוחות שלנו, אבל חשוב לא לפסול חיפוש של שותפים/ות פחות טבעיים לנו. כך לצד התוצאות הצפויות משיתוף הפעולה נרוויח גם היכרות עם צדדים שלא הכרנו בשותף/ה שבחרנו.