תקשורת / ד"ר רבקה נרדי

מתוך: "איתך בגובה העיניים", מאת דר' רבקה נרדי, הוצאת מודן, 1996, קטע 36, עמ' 88 -86
הספר יצא לראשונה בהוצאת "קשת" של ישיעיהו קשתן ז"ל
 

 

 אילו נשארנו יחדיו, היינו
 יכולים להישאר דממה.
(יהודה עמיחי, השיר "מר ונמהר", שירי אהבה)

כך בארץ המשוררים,
רצינו כל-כך לגור בה,
והוגלינו משם לארץ האנשים, בשר ודם.
ועכשיו אנחנו זקוקים לכל המשפטים "הארוכים והמסודרים",
והדממה לא תועיל לנו.
אנחנו צריכים לדבר
כדי להישאר יחדיו.

 אבל איך? אני מדברת, אתה אומר שאני מקטרת. אני שואלת, אתה אומר לי: "לא עכשיו". אני מבקשת לברר, אתה שואל: "בשביל מה לדבר כל-כך הרבה?" אני מספרת לך סיפור, אתה אומר לי: "קצרי". אני מביאה בפניך, בעייה, אתה קופץ עם פתרון. אני אומרת לך מה אני מרגישה, אתה אומר לי מה אני צריכה להרגיש. אני מעירה לך הערה, אתה צועק עלי, שלא אתערב. אני שואלת על כסף, אתה אומר לי, שאני מבזבזת. אני אומרת לך, שאני עייפה, אתה מציע לי לעבוד פחות בחוץ, אני מבקשת את עזרתך בבית, אתה אומר לי, שאי אפשר, ובכלל אתה עובד קשה בחוץ: "מה את רוצה ממני…?"

 מה אני רוצה ממך, באמת מה?
 לא רוצה להתווכח איתך, רוצה דיבור איתך. אבל איך, אם אתה "עונה" לי, על הכול, כאילו אם לא תענה, תפסיד איזו נקודת זכות…או מה?
"יום קשה מאוד היה לי היום", אני מספרת לך בקול רך, "אז אל תתרוצצי כל-כך הרבה. בשביל מה היית צריכה לצאת אתמול עם החברה הזאת שלך?" ענית לי כמו אבא דואג. אז שתקתי והמשכתי את הדיבור הפנימי.
 "נורא אהבתי את הסרט, במיוחד את הסיום…" ניסיתי שוב ברכות.
 "הסיום? בעיני היה ממש מיותר וילדותי", אמרת נחרצות. היה מאוחר, ולוויכוח הזה לא רציתי להיכנס.
 "אני דואגת לבן, הוא יותר ויותר מסתגר, אולי כדאי שנדבר איתו", הבעתי בהיסוס מה את דאגתי.
 "יש לך טבע לראות בעייה במקום שאין. ככה זה בגיל ההתבגרות, אולי תפסיקי לרוץ אחריו", אמרת בביטחון עצמי רב, ששיתק אותי. והמשכתי להתייעץ עם עצמי.
 
 וככה זה בינינו. יש לך כינויים בשבילי: "מקטרת", "דאגנית", "היסטרית", "עקשנית", "פטפטנית", "מחפשת בעיות", "נודניקית" ועוד…
 לפעמים אתה עונה לי בהומור, בעיקר כאשר העניין לא נוגע בך אישית. איזו בדיחה טובה על חשבוני, או על חשבון החברות שלי. "אני לא מבין למה את לוקחת כל דבר ברצינות כזאת".
 כן, רוב הזמן אתה מלמד אותי.
 אתה יודע הרבה על החיים, אתה רוצה להיות לי למורה דרך, רק שאינך מכיר מספיק את השבילים, שבהם הלכתי, ומפת הדרכים שבידיך כבר לא מתאימה לי.
 לימדו אותי את השפה שלך, כדי שאצליח במשימות הדיבור איתך. יעצו לי לקצר, להביא בפניך את "הנושא" בראשי פרקים כדי לא לבלבל אותך, להציג מראש את מטרת השיחה, כדי שתדע מה אני רוצה ולא תיכנס ללחץ, ועוד מיני סודות קטנים כדי להקל עלי, ובעיקר עליך. במיוחד הזהירו אותי מפני נושאים מסויימים, שהופכים למוקש מסוכן בתקשורת שלנו – לעולם לא לבוא בטענות. הסבירו לי, שהטענות שלי על חוסר מעורבותך בענייני בית וילדים פוגעות בנקודת התורפה שלך, ומחמת האשמה האיומה, שאתה חש, אתה עלול לתקוף אותי חזיתית. התחננו לפני לוותר על הנושא הזה או, לחילופין, למצוא דרכים חדשות להצגת הנושא. ניסיתי, באמת ניסיתי, למשל:
 "אתה מוכן ללכת לקניות?" (הזהירו אותי לא להשתמש בביטוי: "אתה יכול", שיש בו רמז גס לכישוריך…). אז ענית: "אין לי זמן". אמרת זאת בנימוס מירבי, ואני נישארתי תוהה, ניסיתי עוד: "אז מה יהיה, גם אני לא יכולה, המקרר ריק" (הזהירו אותי לא להרבות בהסברים או, חלילה, בביטוי רגשותי ו/או עייפותי הקשורים לנושא). אז ענית: "מצטער, לא נורא". זו הייתה שיחה קצרה ושקטה בעליל. והמקרר נישאר ריק. באמת לא נורא.
 
 
 
 
  ועוד שיפור, שעשיתי למעננו: "אני רוצה לספר לך משהו, שקרה לי היום. יש לך סבלנות לשמוע?" (הזהירו אותי לבדוק היטב את העיתוי, חלילה לא לפנות אליך באמצע "משהו" – בעיקר חדשות או ספורט, ועוד הציעו לי לברר, אם יש לך עניין. לא טוב, לימדו אותי, "להתנפל" עליך עם דיבורים, בלי שאתה מביע הסכמה מלאה). אז ענית: "מוכן בהחלט, אבל דלגי על הפרטים, ספרי לי את העיקר". אז סיפרתי בדילוגים קלים, וכל הפואנטה נעלמה לי. ראיתי אותך מנענע את ראשך קלות ושואל בנימוס, אם "סיימתי". מובן שכן.
 התיקון הגדול מכולם היה בתחום הריגשי.
 "קשה לי", "אני פגועה ממה שאמרת", "אני מרגישה מנוצלת", "אני כועסת", "אני מרגישה בודדה", "אני פוחדת" – ביטויים הרי-אסון. התאמנתי בשנים האחרונות לבטא את רגשותי בלי להאשים. אמרו לי, שאם אקח עליהם אחריות, אתה תהיה יותר נינוח להקשיב לי. באמת התאמצתי, גם כאשר הרגשתי בלבי, שיש קשר כלשהו בין הכעסים שלי לבין ההתנהגויות שלך. אז "ענית לי":
 "לא יודע מה את כל-כך מתלוננת? מה חסר לך? מה את כל-כך פגועה?"
 
 אז איך נדבר? אני כמו בשדה מוקשים, אתה ואני רוצים לגעת, אני מגששת במילים, אתה רוצה מסעות ממין אחר. "בואי נשכח הכול ונעשה חיים", אתה מייעץ לי בתום של ילד-גבר, גם אני רוצה "לעשות חיים", באמת רוצה.
 אז איך נעלה על הדרך הראשית שלנו, כאשר כל אחד מושך לדרך הצדדית שלו?
 אילו ברא אותנו אלוהים באמת בצלמו, לא היינו צריכים את כל הדיבורים והמילים. היינו יודעים, בדממה הטובה השוררת בינינו, לראות זה את זו. ועכשיו, כאשר אנחנו כמו שאנחנו, הדממה כבר לא טובה בינינו, ואנחנו צריכים לדבר. לדבר, לא להתווכח. להקשיב באמת. הרי אין בינינו מלחמה. ואם הייתה כי כל-כך פחדנו, בוא נעזוב את שדות הקרב ונדבר, באמת.