אהבה בזוגיות שנייה

מאת ד"ר רבקה נרדי, 7/1/2014

כשאני חושבת על אהבה בזוגיות שנייה אני חושבת על אהבה שיש עימה תיקון, או לכול הפחות תקווה לתיקון. שהרי היא מחזיקה בתוכה את כול המרכיבים הידועים – מהחיצוניים ביותר הבאים לביטוי במחוות חיזוריות ופרגון, ועד היבטים פנימיים עמוקים של קבלת האחר על חולשותיו ומוזריותיו. אך לא רק, הרבה יותר מכך. נזכרתי ברומן "גיי'ין אייר" של שרלוט ברונטה, אחת מיצירות הספרות הידועות ביותר שפורסמה ב1847. במרכזו עומדת אהבתם הבלתי אפשרית של גיין, צעירה שגדלה בבית יתומים והפכה לאומנת-מחנכת, למעסיקה העשיר, המבוגר והמסובך בקשר משפחתי מסתורי, אדוארד רוצ'סטר. אהבתם הוותה עבורי השראה גם משום היותה לכאורה בלתי אפשרית. היה פער מעמדות , פער גילים וגם משום שהיא לא ניזונה רק מההיבטים החיצוניים של תשוקה. שניהם לא היו אנשים יפי תואר במובן הקלאסי, הם לא "התאימו" בכלל מהבחינה החברתית-מעמדית, אבל היה ביניהם אותו  משהו: ראיה עמוקה של הנפש של האהוב, של האהובה, מבעד לגדרות החוסמים ולדעות הקדומות. הם ראו זה לנפשו של זו את מה שאף אחד אחר לא ראה.  הוא ראה אותה והיא ראתה אותו. אני חושבת שסוג זה של ראיה היה בשבילי מקור השראה לאהבת אמת.

ראיית האחר במובן האנושי העמוק, מעבר לשיקולים אינטרסנטיים ומוסכמות חברתיות, הוא הבסיס שבלעדיו הזוגיות מקרטעת, הוא הבסיס שבלעדיו הזוגיות השנייה לא יכולה להתקיים לאורך זמן. זאת משום שאין היא כראשונה. אנחנו מביאים עימנו, וכך בן או בת זוגנו, מטענים, שהם עבורנו החיים שחיינו, ילדינו, זיכרונותינו, הנכסים שצברנו, הרגלי חיים שנרכשו ועוצבו עם השנים, רגישויות, פרספקטיבה אחרת, אולי בוגרת יותר, אולי גם זהירה וחשדנית יותר, על החיים, וגם הרבה תקוות ופחדים. הזוגיות השנייה מבקשת שיהיו בה הרבה יותר נדיבות, הרבה יותר התחשבות, הרבה פחות אגו, הרבה יותר בגרות והמון רצון טוב ויכולת להתגמש עם נתוני המצב. כדי שלא ניקלע למאבקי כוח על משאבי זמן או כסף עלינו לוותר מראש על שוויון בחלוקת המשאבים (שהולכים לעתים לכיוון ילדיו/ילדיה), אך לא נוותר על המהות, העוגן של היחסים, התחושה שיש לי חבר, יש לי חברה שזוכרים אותי ורואים אותי ומתחשבים ברגשותיי.