- מזעיקים אותך באמצע היום כי הילד נפל ונחבל (או נרטב ויש להביא לו בגדים יבשים או...)
- את יושבת לסיים דו"ח. הילדה דופקת בעצבים על דלת חדר העבודה שלך. את יודעת שאין לך ברירה. את התחייבת לסיים את הד"וח הזה...
- את באה הביתה לאחר יום עבודה קשה ומתיש. את פוגשת בית עם חפצים פזורים בכל עבר, כלים מלוכלכים, ילדים שקועים בעניניהם...
- בעלת מתלונן שהמון זמן כבר לא עשיתם "את זה". את מנסה להסביר לו שאין לך כוח ושאילו הוא היה מקדים קצת לחזור הביתה אפשר היה להתחלק יותר בעומס ואז היה לך יותר כוח... הוא מסתכל עליך בזלזול ואומר שזה עוד תרוץ עלוב להתחמק מסקס ושזה בכלל הופך את כל העסק לנורא זול – כלים תמורת סקס...
- באמצע ארוח של חברים בביתכם את מוצאת את עצמך מפנטזת איך כולם כבר הלכו הביתה והכול כבר נקי ומסודר...
2016. מן הצדק היה להביא דוגמאות גם על גברים הנקרעים בין חובות הקריירה לבין מחויבותם למשפחה. אכן. ובכול זאת, עם היד על הלב הבעיה העיקרית היא עדיין של האישה. העובדה שבמרבית משקי הבית הגבר מביא משכורת יותר גבוהה מכריעה את הכף. הזמן שלו יקר יותר – לצורכי הקריירה. הוא המפרנס הראשי. אבל זה יותר מסובך. כי גם במשקי בית שהאישה מרוויחה לא פחות מרבית התפקידים הביתיים על כתפיה. למה? "כי ככה".
אנחנו שולחות את ילדינו הצעירים לגן ולבית הספר עם חום. אנחנו מתזזות בין שלל התפקידים. אנחנו נשחקות. הנזק הוא אישי וזוגי. הגברים שלנו חשים שטענותינו אליהם אינן צודקות. הם עושים את מיטבם. קשה להתווכח וגם למי יש כוח.
המאבק על הזמן הוא אישי וזוגי כאחד. אם לא נתעשת ונלמד לשתף פעולה ולפעול כצוות אנחנו בצרות. הניסיון מלמד (כך גם למדתי במחקר שלי לעבודת הדוקטוראט) שזוגות שהצליחו לעבוד כצוות ולפתור בעיות בראייה מערכתית שהיא מעבר למאבקי אגו – הצליחו בגדול. השחיקה בדרך כלל אינה בשל עומס פיזי אלא יותר בשל מתח, כעב, תסכולים ומפח נפש.
משפחה מודרנית בימינו לא תוכל להימלט מעומס המשימות. (אלא אם כן תימלט לאי בודד...). ולכן היא נדרשת לראש יצירתי והרבה מודעות עצמית שתוביל את בני הזוג לעבודה ביחד. במקום תחרות – שיתוף. במקום מאבקי כוח – עזרה הדדית. נדגים בהרצאה זו אפשרויות לפתרונות יצירתיים.