אימהות בנות – האהבה, הרתיעה… / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 17 מאת ד"ר רבקה נרדי 08/05/2011.

ביום נישואיהם המלכותיים של קייט וויליאם באנגליה ב29 באפריל 2011, הוצפו העיתונים בכל כך הרבה כתבות, פרשנויות, רכילויות ותיאורים ססגוניים עד שאפשר היה באמת להתבלבל ולתהות – על מה הרעש. טוב, כמובן שנסחפתי וקראתי, והצצתי כהוגן והרגשתי ילדותית וסקרנית. בעצם למה לא? ואז באחת מאותן כתבות רכילותיות צדה את עיני שורה אחת המתארת את לבושה של אם הכלה, שהפעם הזאת, ביום כלולותיה של בתה היפיפייה, הקפידה, שלא כדרכה, (והיה שם רמז עבה מאוד על לבושה הצעיר ואולי הלא כל כך ראוי של האמא הזאת), ללבוש לבוש מאוד אלגנטי ואימהי. לצערי זרקתי את העיתון כך שאין לי הציטוט המדויק אבל אני נשבעת שהביטוי "לבוש אימהי", היה שם. אני זוכרת שעצרתי בקריאתי ועשיתי מיד בדיקה מהירה על לבושי שלי. האם אני מקפידה על "לבוש אימהי"? אולי אני חוטאת כמו רבות מחברותי על סתם לבוש ספורטיבי שהפך כבר מזמן לקוד הלבוש הנורמטיבי המותר גם לנו האימהות, מאז שהכרזנו על שחרור (מסוים) מהמוסכמות. כך או כך מחשבותיי הפליגו ליחסים הטעונים בין אימהות לבנות כפי שהם משתקפים ביחסן של בנותינו אלינו, ביחסה של החברה, באגדות, בתוכנו אנו. בחרתי, אם כן,  לפתוח רשימה זו בציטוט מתוך רומן שכתבתי ושיצא לאור ב2004 – "ליאורה" (ברקאי ספרים) המתאר חוויה שעברה הגבורה בעת ביקורה במוזיאון גוגנהיים בניו-יורק.

"ושם על הקיר המרכזי תמונות בתנועה, אישה שפניה מכוסות בבד לבן, מתפתלת בתנועות של כאב ופחד ממהלומות הנוחתות עליה בזאת אחר זאת, על ידי אישה מבוגרת. והמהלומות הולכות ומתעצמות. והנה מתגלות הפנים, פניה של אישה צעירה. ומחשבה מבהילה חולפת בראשה של ליאורה: האם האישה המכה בעיניים קשות את הצעירה זאת האם? ובעוד היא מתחבטת בשאלה עיניה רואות בפליאה גדולה כיצד בהדרגה הופכות המכות היבשות והקצובות לחיבוק שהולך ומתרכך עד שהן עטופות זו בזו בעצמה של אהבת אם לבתה. אך עוד לא הספיקה לנשום דייה לרווחה והחיבוק האוהב הופך בהדרגה לטפיחות ידידותיות בתחילה, ובהילוך איטי מעורר צמרמורת למכות חזקות וקצובות עד ששוב אוחזת הצעירה את פניה המכוסים בבד לבן, בניסיון להגן על עצמה מפני האישה המבוגרת המהדקת את הבד בפנים קשות על פניה. ליאורה, מבועתת ונפחדת, מחפשת דרכה החוצה מהחדר החשוך לחפש דברי הסבר לדרמה הסיוטית הזאת. ושם על גב הקיר בפתח החדר החשוך, היא מגלה כי מדובר ביצירתה של האומנית Wearing Gillian המביאה בצילומיה, כך מלמד אותה ההסבר המלומד, בעיות חברתיות ומשפחתיות. אכן כן, הצילום מספר את הדרמה של יחסי אם-בת המסוגל להפוך באחת מאהבה אינטימית לאלימות קשה. לפעמים, רוצה לומר האמנית, המרחק לא כל כך גדול. ליאורה ממוסמרת למקומה, עוצמת עיניה ומביאה תמונות מיחסיה עם ענת שלה. היא נזכרת בניסיונותיה המגוחכים לעטוף את בתה בהגנה ואהבה ובניסיונותיה הכמעט אלימים של בתה לחמוק ממנה. האין היא נמלטת מפני כי גם אני, כמו האם המתועדת בדרמה שראתה זה עתה, מנסה לכסות את פני בתי ב"בד לבן?" מהעולם? מפני? מהחיים? האם גם בי שוכנת אלימות מכוערת? המחשבה הזאת היא כה בוטה ומפתיעה את ליאורה שתמיד ראתה עצמה כאישה עדינה וטובת לב". ("ליאורה", עמ' 284-285)
יחסי אימהות בנות מבטאים אולי יותר מכל מערכת יחסים אינטימית אחרת בחיינו את תמצית המאוויים שלנו לקרבה, ביטחון ונאמנות שאנו מחפשים אותם כל חיינו. גם בנים מתחילים כך את חייהם רק שמהר מאוד הם לומדים להדחיק את הצורך הזה כדי שיוכלו לגדול להיות גברים "אמיתיים". אבל אנחנו הבנות יכולות להמתין קצת עם יצר העצמאות. מותר לנו לרצות לאור היום להתרפק ולהתגעגע לרחם האימהית ואפילו לחלום לחזור לשם, ולו להרף עין, ברגעים של פחד ובדידות.
יחסי אימהות בנות קשים ומורכבים גם בשל המפגש המאיים בין המתבגרת שמיניותה (לפחות באגדות שבעבר ייצגו מציאות) מכריזה על קץ מיניותה של האם, על סיום תפקידה הנשי. אולי פעם זה היה יותר פשוט שכן אימהות למתבגרות היו "זקנות" ותוחלת החיים הקצרה ממילא לא הותירה להן מספיק שנים לחיות. אבל היום? ראו איך אמהות בנות ארבעים חמישים ששים ויותר, נראות. רבות מהן לא רק שלא אבדו את מיניותן ונשיותן, להיפך, נראה שהן מצאו אותה מחדש. ויחד עם זאת, למרות השחרור ממוסכמות המיתוסים הישנים – האימה של האם ושל הבת – "מי יותר יפה" – שוכנת בתוככי הנפש הקולקטיבית הנשית והחברתית. היזהרי לא להתחרות עם בתך. לעולם לא!

ולכן זה כל כך קשה, כל כך טעון וכמעט בלתי אפשרי. שימו לב שהאגדות מספרות לנו בהתלהבות ייתר על "האם הרעה" רק שזו, באגדות, תמיד תופיע בדמותה של "האם החורגת", שכן לה "מותר" ואילו לאם שילדה אותנו אסור בתכלית. היא לעולם צריכה להיות ביכולת הכלתה, "גדולה מהחיים". יש להודות שקצת השתחררנו מהמיתוסים על האם "הרעה" ו"הטובה" גם יחד. אבל למרות המודעות העצמית שלנו והתפתחותנו האישית עדיין לרבות כל כך מאיתנו הסיפור הזה של יחסים עם האם הוא קשה וכרוך ברגשות אמביוולנטיים. הקושי, כפי שרבות מאיתנו חוות, מתחיל  בגיל ההתבגרות, ויש עדויות שהרבה קודם, ובוודאי לא נגמר שם.
למה?
כילדה קטנה את ממשיכה לשכון בחיקה של אמך הכול יכולה זמן רב אחרי שהבן עזב למשחקיו הגבריים. היא קושרת לך סרטים, מגינה עליך, במקרה הטוב, מפני כל הרע והמכוער, שותפה לסודותיך הקטנים, מטפחת אותך ומציבה לך את המודל שלה. ככה כדאי לך להיות – כמוה, כמו אמא… בקיצור, היא ואת מחוללות בחדווה את מחול הסימביוזה. ואז, להפתעתך, לתדהמתך, היא, כלומר את גדלת, ואת, כמו כל יצור בריא, מתחילה בחיפוש האינסופי אחר עצמיותך. כדי לדעת מי את את מחויבת לבעוט בכל הכוח בכל מי שנמצא בסביבה, אך בעיקר בה, שהיא הכי קרובה וגם הכי הכי מסוכנת לך. את מחליטה בשלב ההוא שלעולם, לעולם לא תהיי דומה לה, בעיקר אם את רואה אותה מתכופפת מול אביך, מוותרת על שאיפותיה ונכנעת לגורלה. או לחילופין, כמו שקרה לאימהות רבות בשנים האחרונות שהפכו להיות נשיפ פעילות ובעלות קריירה עצמאית, – אם זה המצב את מחליטה לעולם לא להיותי כמוה, את תגדלי את ילדיך כמו שצריך. כך או כך את מחליטה שאת תהיי אחרת לגמרה. לגמרה. אכן. יש לך חשבון איתה, חשבון שהולך וגדל עם השנים, אלא אם כן…עוד נראה.

בספרה מעורר המחלוקת של איימי צ'ואה, "הימנון הקרב של אמא נמרה", (מודן, 2011) מספרת המחברת, אם אמריקאית ממוצא סיני, בגילוי לב עם הרבה אירוניה עצמית, על שיטת החינוך שלה להביא את בנותיה למצוינות. בדרך לשם היא שולטת בהן ביד רמה, כופה עליהן סדר יום תובעני, רודה בהן ללא רחמים ומשמיעה דברי ביקורת מושחזים מבלי לחוש שום אשמה. כך גם היא חונכה. המטרה מקדשת את האמצעים. האם זו אמא "סינית"? נשים רבות יעידו כי הייתה להן "אמא סינית" ממוצא פולני או מרוקאי… כלומר הציפיות של האם מבתה יכולות לנוע משמירה על בתוליה ועד הישגים אקדמיים ללא רבב. והשאלה – מה זה עושה ליחסים. האם הרודנות האימהית "לטובת בתה" נקייה מאינטרסים, מדעות קדומות, מפחדים והשלכות ואפילו מקנאה?  פחד אלוהים לחשוב על כך ולכן מנגנוני ההדחקה וההכחשה הם כה נפוצים – בקרב אמותינו ובקרבנו אנו כאשר הפכנו לאימהות.

גיל ההתבגרות פושט ולובש צורות שונות ומשונות כל חיינו – בין אם את אמא של בתך או בת של אמך –  אכן נדנדה בשתיים*. אם את הילדה שלה, ולא חשוב בת כמה את, את עלולה להגיב "תגובות ייתר" לכל ניד עפעף שלה, אפילו לשאלות "פשוטות" שאינן פשוטות עבורך כלל וכלל – "לאן את הולכת"? "עם מי את יוצאת"? "מתי תחזרי"? "למה את לא לומדת"? ושנים אחר כך השאלות משתנות אבל המנגינה נשארת – "הילדים אכלו"? "לאן את רצה"? "למה את עובדת כל כך קשה"? "למה את רבה איתו"? (הכוונה לבעלך כמובן…). את שומעת את המנגינה ההיא, של הילדה שרוצה לגדול, להיפרד, להיות "את" – את שומעת שליטה. מנסים להחזיר אותך לרחם. ואת לשם לא חוזרת, כמובן. טוב אולי היית חוזרת לשם לרגעים, בתנאים אחרים… אבל עכשיו את חייבת למרוד. לפעמים אמא שלך חלשה מידי בשביל למרוד בה. את מתחברת אליה ואת המרד, אם בכלל תעשי – תעשי הרבה יותר מאוחר. חלפו שנים ועכשיו את כבר אם לבתך. וגם היא הולכת למקומות שהולכת. את דואגת. את שואלת את אותן השאלות שנשבעת כי לעולם לא תשאלי…את לא מבינה – למה היא לא רוצה להיות חברה שלי, הבת שלי. הרי אני כבר מדור אחר. אתי הרי אפשר לדבר…נכון. היא באמת לא רוצה להיות חברה שלך. היא רוצה אותך כאם, לא כחברה. כי חברה מתחלקת איתה בחוויות אינטימיות. ואיתך אינה רוצה. כי חברה היא בת גילה – והיא גם בת תחרות. חברה אינה מחויבת לכל החיים. האם עדין תרצי להיות כמו חברה שלה? היא רוצה שתהיי לתמיד אמה הגדולה. שתוכלי להכיל אותה לתוכך כאשר היא מרגישה פגיעה, עלובה ונפחדת. היא רוצה אותך חזקה ומושלמת, כמו שאת רצית את אמך.

מלכוד מושלם. היא וגם את חייבות ללמוד להיפרד – לאט לאט. בשבילך מלאכת הפרידה כפולה. גם ממנה, גם מאמא שלך – אם ידיה המושטות אליך מאיימות כמו פעם. להיפרד זה אומר לתת לה להיות. זה אומר לתת לעצמך להיות – שונה, נפרדת. האשה שאת רוצה להיות גם אם אמך נותנת בך מבטים של ביקורת. אולי תלמדי להיפרד מאימך דרך "אימוני פרידה" מבתך. פרידה איננה, חס וחלילה, ניתוק. פרידה זה אומר לחוש את "האני" שלי, עם גבולות ברורים. היא זו היא ואני זו אני. אנחנו שונות. מותר לה להיות אחרת – בלבוש, בהעדפות, בסגנון המיניות שלה, בבחירת חבריה. תני בה אמון. וגם בעצמך. אהבה עם גבולות ברורים. את נותנת – בהתאם ליכולתך ולבחירתך החופשית. זכרי: הכעס שלה עליך, הכעס שלך על אמך הם האות לקושי הפרידה. היא וגם את רוצות ש"אמא" תיתן הכול. הניחי לה ולעצמך לגדול להיות אדם בוגר. לפעמים האומץ לחיות במלוא הכוח מתחיל ככה.

——————————————————————————————————-
*"אני ואמי אני ובתי – נדנדה בשתיים", מאת ד"ר רבקה נרדי, בתוך: "בין העונות: על נשים באמצע החיים", מודן, 1991, עמ' 125-155.