אסרטיביות כתיקון לחוויה הנשית האישית והקולקטיבית / ד"ר רבקה נרדי

כעת חיה
היי האשה של עצמך
חיי את הרוח של חייך
לבשי בגדי תפארתך
והיי לך מזור

 

אסתי רבי-מזרחי/מעברת בך
הוצאת "סער"

 

אילולי פנייתו הנחרצת של המו"ל של ספר זה אלי, בקיץ של 1988 ואמונתו, שספר מסוג זה חשוב שייכתב, כאן בישראל, על בסיס הניסיון המקומי המצטבר, יתכן שהדברים לא היו מוצאים את ביטוים כפי שמצאו מעל דפי הספר. ואכן עשר שנים של עבודת הדרכה עם קבוצות נשים נמצאות ברקע הדברים.

 

והרקע כמעט בנאלי, והייתי זקוקה למרחק מסוים כדי להתבונן מחדש וביתר חדות במה שעיני קולטות ביום-יום. והוא מתמצה בחיפוש וגילוי של חווית הנשיות האוטנטית על רקע חברה משתנה, רבת-תהפוכות.
להיות אשה בעולם של היום – דילמה וגם אתגר, חוויה וגם קושי ייחודיים היום, לקראת סוף המאה.
וזה אומר לנסות ולאחוז בשני העולמות. העולם "הפרטי", שתמיד היה שלהן, ועולם העבודה, העולם "הציבורי", שהנשים חדשות בו, שאת חוקיו הן לומדות, שעל תרבותו הן תוהות לעתים ומתנדנדות בין הסתגלות לבין חיפוש דרך.
להיות אשה בעולם של היום, פה במדינת ישראל. לדעת, שאת 51% מהאוכלוסיה – ובכל זאת להתנהג כמו מיעוט ולקבל עוד פחות.

 

בקיץ 1978 נודע לי לראשונה, שקיימת בעייה. עד אז חשבתי, שזה "טבע העולם", ואפילו לא חשדתי, שתופעות מסוימות – רגשיות וחברתיות – מקורן במשהו גדול ממני.
באותם ימים התבקשתי לייעץ בהקמת פרוייקט ייחודי להחזרתן של עקרות-בית לעולם העבודה*, לאחר זמן קצר התבקשתי לנהל פרויקט זה וזאת אכן עשיתי עד אפריל 1983. כך התגלה לי עולם חדש של מושגים על תופעות – שחשבתי שאני מבינה אותן – באמצעות מסמכים דוקומנטריים, מחקרים מרתקים מתחום הפסיכולוגיה של האשה ומיפגשים חיים עם הנשים עצמן – בראיונות האישיים ומאוחר יותר בקבוצות.
ולמדתי, ועוצמת הגילוי היתה לי נקודת-מוצא לתפיסה חדשה את עצמי, כי מקורן של בעיות רבות בתחום הרגשי והתיפקודי נעוץ בתהליכי סוציאליזציה חברתיים, המנתבים כל מין לתפקידים מוגדרים מראש, העונים על ציפייה חברתית מוכתבת, נוקשה, סטראוטיפית.
כן למדתי אז, בתדהמה מסוימת, כי להיות אשה "נשית" פירושו לוותר ו/או לבלום רבות מהתכונות האנושיות הבסיסיות, הנחוצות לאדם למען בריאות נפשו, למען ביטויו השלם בעולם.
עוד למדתי – על המחיר, שמשלמות נשים רבות, מתוך בחירה, מהעדר מודעות, מאילוצים, מפחד וגם מעצלות.
והמחיר משתנה. תלות כלכלית, דימוי עצמי נמוך והעדר אסרטיביות אישית הם המחיר ה"שגרתי", שאותו משלמות נשים אשר ויתרו על עצמאות כלכלית. התרוצצות שוחקת בין עולם העבודה לבין עולם המשפחה היתה המחיר המקובל יותר בין הנשים העובדות.
אז גם נפקחו עיני לראות את ההקשר החברתי של התרחשות הדברים. קלטתי את הלגלוג, אי-האמון, ההתנשאות וגם התוקפנות מצד "גורמים שונים", שהדיבורים על "בעיות של נשים" עוררו בהם את כל אותם רגשות.
ובין "הגורמים השונים" היו גם נשים, ש"הרימו גבה", הצהירו, כי "להן מעולם לא היתה בעייה" וכי "מי שרוצה – מגיעה". הגילוי על תגובה זו של נשים היה – ועודנו – אחד הקשים מכולם.
ואחר-כך לגלות את "הגורמים המיבניים" – כל אותם כוחות פוליטיים, אירגוניים המעוגנים בהרגלים, בחוקים, בנורמות בכל פינה מחיינו, שקשה לאתרם ולמקדם והפועלים להנצחת המצב, ולעיתים אף לנסיגתו.
באותו קיץ 1978 גם גיליתי, כמעט באקראי, את "הגישה האסרטיבית" כפילוסופיית-חיים, שהיתה אז חדשה ומרעישה בשבילי כסגנון-חיים עם אופציות, שעד אז לא ידעתי, כי הן אפשריות. במהלך החיפוש של חומר מתאים לקורס הראשון, שעמדנו לפתוח בהרצליה, התגלגל לידי ספרו של מנואל סמית When I say no I feel guilty. כך למדתי, שיש לי זכויות; והנושא הפך, כמובן, למרכזי בתוכנית-הלימודים.
הגישה האסרטיבית, שעליה תקראי בהרחבה בפרק הראשון בספר, מעוגנת בתיאוריה ההתנהגותית-קוגניטיבית בפסיכולוגיה. תרומתה הייחודית של תיאוריה זו היא בגישתה לבעיות-אנוש מנקודת-מבט של "כאן ועכשיו", של זיהוי המיומנויות החסרות לאדם, שהיעדרן מביא אותו להתנהגויות המזיקות לו ולסביבתו.
כך התוודעתי ל"שרשרת ההנחות", שהיוותה לגבי את הבסיס התיאורטי ליצירת תוכניות-ההתערבות – תחילה לעקרות-בית ומאוחר יותר, במסגרת מכון נ.ו.ר.ה, לנשים עובדות ומתנדבות ממיגוון רחב של גילים ורמות השכלה.
לפני שאוסיף לתאר את "שרשרת ההנחות" – כמה מלים על מכון נ.ו.ר.ה, שהייתי שותפה בהקמתו.

 

באפריל 1983 הקמנו את נ.ו.ר.ה, כמכון-הדרכה פרטי, שעיקר ייעודו – פיתוח של תוכניות-הדרכה ייחודיות לנשים לשיפור המיומנויות האישיות והאירגוניות שלהן. הידיעה, שחדרה לתוכי אז בקיץ 1978, כי נשים כקבוצה חברתית תופסות מקום מישני בחברה, הלכה והתגבשה עם השנים לתפיסת-עולם הדוגלת באופן נחרץ בשוויון בין המינים על בסיס של שוויון ההזדמנויות.
 מעבר לצד האידיאולוגי של הדברים ראיתי, וגם מצאתי בכתובים, את הקשר בין דימוי עצמי נמוך ובעיות הקשורות ב"חוסר בטחון" לבין דימוי חברתי קולקטיבי.
 וחזרה ל"שרשרת ההנחות":
הנחה 1:
יש קשר בין חסכים במיומנויות חברתיות* לבין בעיות בתחום הרגשי והתיפקודי. אנשים המתקשים לבטא את צרכיהם בבהירות ובישירות יחפשו, במודע או שלא במודע, דרכי-מוצא עקיפות, למן רמזים בלתי-אפקטיביים ועד לאלימות ו/או גילויים של תופעות פסיכוסומטיות.
הנחה 2:
יש קשר בין "נשיות" סטראוטיפית לבין חסכים במיומנויות חברתיות. כדי לענות על הציפייה החברתית על אשה להבליט סוג מסוים של תכונות תוך כדי בלימתן של אחרות.
לדוגמה: אשה נדרשת להבליט את רכותה, מסירותה ויכולת הענקתה על חשבון עמידה תקיפה על זכויותיה.
כאשר אין אשה ממלאת ציפיות אלו, היא מסתכנת בענישה חברתית, שמשמעותה איום על כוח-משיכתה הנשי, האשמתה כ"מסרסת גברים" ובדידות.
ואכן, במשך דורות רבים למדו נשים, כמו שנראה בהמשך, להפנים את הערכים והציפיות החברתיים ולהסתגל.
– להמתין במקום ליזום.
– לצפות לתגמולים ופחות לנהל עליהם משא-ומתן.
– לקוות, שיבינו אותן במקום להצהיר בפשטות מה הן רוצות.
– לפתח פגיעות במקום להגיב עניינית על מצבים, שיש בהם אי-נוחות.
וכך הן יצרו תלות מלאכותית בסביבתן תוך שלמדו לוותר על עוצמתן האישית לטובתו של הסכם חברתי.
 
הנתה 3:
חסכים במיומנויות חברתיות בקרב נשים חושפים אותן לסיכונים בתחום בריאות הנפש.

וכך אם נולדת אשה, את מועדת – כצו-גורל, מכוחו של הסכם חברתי, מכוחם של תהליכי-סוציאליזציה שיטתיים – לפתח עם השנים צורת-חשיבה, סגנון-התנהגות, שבמצבי-חיים שונים עלולים לפעול נגדך. ואם את רוצה אחרת – תסתכני בביקורת חברתית, בתחושת אשמה.

 

 האם את אשה במילכוד?
 
דפנה יזרעאלי, אריאלה פרידמן ורות שריפט תיארו את הדברים, על ההיבטים השונים של הבעייה, בספרן החשוב "נשים במילכוד"*.
הספר הזה נכתב כניסיון לתת תשובה לאותו מילכוד.
על בסיס ראיונות אישיים, הקלטות, חומר דוקומנטארי עשיר, שנאסף בזכרונותי וגם בכתובים במהלך עשר השנים האחרונות, העזתי לחשוב, שיש לנו מסר.
מסר למי ?
לך, במקום שאת נמצאת היום: בעשייה, בחיפוש דרך, בהעשרה אישית, בלבטים, וגם לך, האשה המנהלת, ה"כל-יכולה".

 

בקיץ 1983 התוודעתי, לראשונה, לאוכלוסיית הנשים המנהלות**. הכרתי מקרוב את המצליחניות, שבלטו ב"עודף" המיומנויות החברתיות וברמת אנרגיה אישית ומקצועית, שהרשימה אותי. לאחר זמן למדתי על לחצים מסוג אחר, על פגיעות סמויה יותר, על מאבקים פנימיים קשים בין שני העולמות ועל ניסיון לתמרן, בתיחכום ולעתים בפראות, בין השניים.
וחשבתי שיש לנו מסר.
את המסר הזה רציתי להעביר הלאה. ומחשבה זו הנחתה אותי בבניית הדברים, וכנראה גם בסגנון הכתיבה.

 

ומהו המסר?
– מותר לך לבדוק מחדש, בעין בוחנת וביקורתית, תכתיבים ועמדות חברתיים – כאשר את מגלה, שהם מפריעים לך להתפתח כאדם שלם ומזיקים לבריאות נפשך.
– את מסוגלת להעשיר את מיגוון-ההתנהגויות שלך במיומנויות נוספות, שיחזקו אותך ברגעים, שבהם את רוצה לנהוג כאדם החלטי ואוטונומי.
– את מסוגלת לשלוט בדפוסי החשיבה וההתנהגות שלך ולנהל אותם לטובתך, ניהול חיובי וגם אקטיבי.
– את שוות-ערך ואת גם יכולה לנהוג בהתאם. בלי פחד.
 
– את מסוגלת למצוא את האיזון העדין בין "עבודה" ל"אהבה".
– את מחזיקה בתוכך עוצמה אישית ויכולת-השפעה, המחכות לביטוין הנחרץ.

ומשהו על דרך הצגת הדברים.
 
אני, בין השורות, מנהלת אתך דיאלוג אישי. לא יכולתי אחרת. תוך כדי כתיבת הדברים ראיתי אותך בדמיוני והתחברת אלי ואל כל הדמויות שהכרתי, שהוקרתי, מהזכרון, מהראיונות, מהשיחות האינטימיות.

 

פעם נשאלתי על עיסוקי והשבתי, כמעט בספונטאניות, ש"אני מנהלת דיאלוג עם אנשים על החיים". האם זה נשמע לך יומרני מדי? ואולי פשוט מדי?
את מה שאני יודעת מהספרות המקצועית, מהתיאוריות, מהמחקרים המסודרים אני מנסה לתרגם ולחבר לחיים הממשיים, לתוויות האוטנטיות, שאני פוגשת בדרך. כך גם רציתי להגיש לך את הדברים.
הייתי רוצה, שהמחשבות, שאני מעבירה בין השורות, יפגשו אותך, במקום שאת עומדת, ויתחברו אליך, אל כל מה שאת כבר יודעת – באופן שיתאים לך, לחיים שאת רוצה לחיות.