בזכות הזעקה / ד"ר רבקה נרדי
מנהיגות נשים חובקת עולם / ד"ר רבקה נרדי
3 במרץ 2007איך הופכים נערים רומנטיים לצרכני פורנו וזנות? / ד"ר חן נרדי
20 במרץ 2007מאת ד"ר רבקה נרדי*, מכון "דיאלוג"
בעקבות ווכוח מעל דפי העיתון בין אסא כשר, אמנון דנקנר, שלי יחימוביץ וד"ר אסתר הרצוג
פורסם ב"דעות", עיתון מעריב .16.8.1999
מזה שנים רבות מתקיים טקס קבוע בשיח הציבורי בין גברים ונשים. נשים מוחות על עוול נורא שנעשה להן. הגברים, בעיקר יפי הנפש בינהם, מוחים על סגנון המחאה. הוא גועלי, הוא תוקפני, הוא היסטרי, הוא מכליל, הוא נקמני – בקיצור זה לא רציני. טכניקה זו איננה מנת חלקו של השיח הציבורי בלבד. היא מתקיימת מי יודע כמה דורות בחדרי חדרים ב"שיח הפרטי" בין גבר ואשה. האשה טוענת טענה מרה על קיפוח בחלוקת תפקידים, על אלימות מילולית, על אלימות פיזית, על ניכור רגשי, על עול כבד מנשוא שהיא נושאת אותו לבד. היא אומרת, היא צועקת, היא בוכה. היא לא נחמדה, בעיקר כאשר איננה שותקת. הגבר הפרטי יוצא מכליו לחנך אותה איך עליה "לשטוח את טענותיה" – בשקט, בראציונאליות, "שלא ישמעו". הוא זועם על שפע טענותיה הבלתי נגמר. מה היא רוצה מחייו. בנקודה זו "השיח" בינהם סובב על אישיותה ההיסטרית וסגנונה הלקוי. מרגע זה הוא וגם היא כבר אינם עוסקים במהות הענין. אכן טקס לכל דבר שכולם מכירים את כלליו. מאחר והוא מתקיים בעולמנו הציני כה הרבה שנים רובנו לא שמים לב למניפולציה הכוחנית אכזרים המתקיימת לה בין מי שמחזיק את הכוח לבין מי שסבור כי עליה לציית לחוקיו. מי שמחזיק בכוח איננו אוהב טענות "יללניות". התיזכורת לנפשו שאיננה כה צחה קשה וטורדנית מידי.
כמובן שאני מכלילה. כמובן ששוכנים ביננו גברים שסוג זה של מניפולציה זר לסגנונם. כמובן שקיימות נשים שעושות בדיוק את אותו דבר כאשר מאזן הכוח מתהפך. לא, אין מדובר פה בגנים זכריים או נקביים. מדובר בסגנון שנוצר כתוצאה מסמיכות רבת שנים למעמד עליון.
אמנון דנקנר ואסא כשר לא אוהבים את הסגנון הבוטה של הזעקה הנשית. דנקנר אף מגדיל לעשות ומראה לנו את הצד האנושי של הרוצח, כאילו שלא ידענו. אך דבר אחד הוא שוכח. כאשר הכאב הוא נורא ואיום, כאשר את או אתה נמצאים בצד של הקורבן את זועקת את זעקתך כדי שתישמע – הכי חזק אפשר. זעקה היא לעולם לא "יפה" או אלגנטית" או "לוקחת בחשבון" כל מיני משתנים אחרים. היא יוצאת מהקרביים. והיא יוצאת כל פעם יותר חזק כאשר הצד השני לא מקשיב, או מקשיב למחצה, או מהנהן לרגע וזז הצידה.
עונש מוות לרוצחי נשים לא באמת יועיל. רובנו יודעים זאת. אך מה עוד אפשר לזעוק כדי שהחברה הישראלית תיקח נשים ברצינות. מעבר למס שפתיים וגילגולי עיננים לשמים היא חוזרת לסדר היום הישן שלה. וכדי שתישמע הזעקה גם ביום שלמחרת היא עולה אוקטבה. או אז היא זוכה בכל כינויי הגנאי – כמו למשל "פמניזם וולגרי". אני מוכנה להצהיר בזאת מעל דפי עיתון מכובד זה שאני "פמניסטית וולגרית" אם זהו המחיר שאשלם על זכות הצעקה.
בעקבות ווכוח מעל דפי העיתון בין אסא כשר, אמנון דנקנר, שלי יחימוביץ וד"ר אסתר הרצוג
פורסם ב"דעות", עיתון מעריב .16.8.1999
מזה שנים רבות מתקיים טקס קבוע בשיח הציבורי בין גברים ונשים. נשים מוחות על עוול נורא שנעשה להן. הגברים, בעיקר יפי הנפש בינהם, מוחים על סגנון המחאה. הוא גועלי, הוא תוקפני, הוא היסטרי, הוא מכליל, הוא נקמני – בקיצור זה לא רציני. טכניקה זו איננה מנת חלקו של השיח הציבורי בלבד. היא מתקיימת מי יודע כמה דורות בחדרי חדרים ב"שיח הפרטי" בין גבר ואשה. האשה טוענת טענה מרה על קיפוח בחלוקת תפקידים, על אלימות מילולית, על אלימות פיזית, על ניכור רגשי, על עול כבד מנשוא שהיא נושאת אותו לבד. היא אומרת, היא צועקת, היא בוכה. היא לא נחמדה, בעיקר כאשר איננה שותקת. הגבר הפרטי יוצא מכליו לחנך אותה איך עליה "לשטוח את טענותיה" – בשקט, בראציונאליות, "שלא ישמעו". הוא זועם על שפע טענותיה הבלתי נגמר. מה היא רוצה מחייו. בנקודה זו "השיח" בינהם סובב על אישיותה ההיסטרית וסגנונה הלקוי. מרגע זה הוא וגם היא כבר אינם עוסקים במהות הענין. אכן טקס לכל דבר שכולם מכירים את כלליו. מאחר והוא מתקיים בעולמנו הציני כה הרבה שנים רובנו לא שמים לב למניפולציה הכוחנית אכזרים המתקיימת לה בין מי שמחזיק את הכוח לבין מי שסבור כי עליה לציית לחוקיו. מי שמחזיק בכוח איננו אוהב טענות "יללניות". התיזכורת לנפשו שאיננה כה צחה קשה וטורדנית מידי.
כמובן שאני מכלילה. כמובן ששוכנים ביננו גברים שסוג זה של מניפולציה זר לסגנונם. כמובן שקיימות נשים שעושות בדיוק את אותו דבר כאשר מאזן הכוח מתהפך. לא, אין מדובר פה בגנים זכריים או נקביים. מדובר בסגנון שנוצר כתוצאה מסמיכות רבת שנים למעמד עליון.
אמנון דנקנר ואסא כשר לא אוהבים את הסגנון הבוטה של הזעקה הנשית. דנקנר אף מגדיל לעשות ומראה לנו את הצד האנושי של הרוצח, כאילו שלא ידענו. אך דבר אחד הוא שוכח. כאשר הכאב הוא נורא ואיום, כאשר את או אתה נמצאים בצד של הקורבן את זועקת את זעקתך כדי שתישמע – הכי חזק אפשר. זעקה היא לעולם לא "יפה" או אלגנטית" או "לוקחת בחשבון" כל מיני משתנים אחרים. היא יוצאת מהקרביים. והיא יוצאת כל פעם יותר חזק כאשר הצד השני לא מקשיב, או מקשיב למחצה, או מהנהן לרגע וזז הצידה.
עונש מוות לרוצחי נשים לא באמת יועיל. רובנו יודעים זאת. אך מה עוד אפשר לזעוק כדי שהחברה הישראלית תיקח נשים ברצינות. מעבר למס שפתיים וגילגולי עיננים לשמים היא חוזרת לסדר היום הישן שלה. וכדי שתישמע הזעקה גם ביום שלמחרת היא עולה אוקטבה. או אז היא זוכה בכל כינויי הגנאי – כמו למשל "פמניזם וולגרי". אני מוכנה להצהיר בזאת מעל דפי עיתון מכובד זה שאני "פמניסטית וולגרית" אם זהו המחיר שאשלם על זכות הצעקה.