ביקורת על : "כאילו לא היתה מלחמה" / מאת: ד"ר חן נרדי

ביקורת על : "כאילו לא היתה מלחמה" / ד"ר עדנה לומסקי פדר, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים. מאת: ד"ר חן נרדי

האם בתקופת מלחמת יום כיפור הייתם חיילות וחיילים ? אם כן,  איך השפיעה מלחמת יום הכיפורים על חייכם ? האם אתם יכולים לציין  השפעות של המלחמה על השקפת עולמכם ? על חייכם עם בן/בת זוגכם ? על חיי המשפחה שלכם ? על עולם העבודה שלכם ? על חייכם החברתיים ? על מצבכם הבריאותי והנפשי ?
ד"ר עדנה לומסקי-פדר, סוציולוגית מהאוניברסיטה העברית, בדקה כיצד תופסים גברים שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים את השפעת המלחמה על חייהם. לצורך כך  ראיינה  63 גברים בגילאים שבין 44 ל 46 שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים. רובם היו בילדותם תלמידי בתי ספר אליטיסטיים, אוהדי תנועת העבודה, כיום רובם אקדמאים ועוסקים במקצועות הצוארון הלבן. מחציתם שירתו בחילות קרביים ומחציתם בתפקידי סיוע. 68 אחוזים מהם היו חשופים לאש תוך לחימה בחזית או להפגזות  בעורף החזית 32 אחוזים לא היו חשופים כלל לאש. (עמ' 18)
לאחר עשרת הראיונות הראשונים נדהמה פדר מכך ש: "כולם, חוץ משניים, אמרו לי שאין פה בכלל סיפור, שמהלך החיים נמשך כרגיל, שבעצם אני סתם מתרגשת" (ראיון עם ד"ר פדר במוסף הארץ 14 אוגוסט 1998). ואכן המימצא העיקרי של פדר, הוא שרוב המרואינים (75 אחוז)  "אינם תופסים את המלחמה כחוויה משברית… אינם מזהים השפעות שלה על מעשיהם ותודעתם" עמ' 13 (הם אינם מדווחים על השפעות בזירה האישית, המשפחתית והתעסוקתית, אבל בהחלט מדווחים שהמלחמה השפיעה על  עיסוקם הצבאי לאחר המלחמה ועל  נטיתם ופעילותם הפוליטית – הסוגריים שלי).    

מדוע כה הרבה מרואינים נשמעו חיוביים כלפי המלחמה ? מדוע כה מעט דיווחו על המלחמה  כארוע טראומטי שהשפיע על חייהם ? לפי פדר, הסיבה לכך נעוצה בתהליך 'נירמולה של חווית המלחמה אל תוך החיים' (עמ' 13) מה זה 'לנרמל' את  חווית המלחמה ? פדר מסבירה כי 'נירמול' המלחמה פירושו להתיחס למלחמה כחלק וכשלב הכרחי בחיים. כמה דוגמאות: (ההדגשות הן שלי) ירון, קצין בגולני מעיד כי : " זו פעם ראשונה שיצא לי לבדוק את עצמי במצבים קשים באמת… זה לא יפה להגיד, אך היה לי סיפוק מסוים מבחינה אישית כי הייתי מאוד מרוצה מעצמי". (עמ' 72). עבור גרשון המלחמה היתה: "אפיזודה  מעניינת, אבל אין לה משמעות רצינית' (עמ' 75). אצל אהוד שחי תקופות ארוכות בחו"ל המלחמה חיזקה את ההשתיכות לישראליות ואת הקשר עם האתוס הישראלי : "המלחמה חיזקה את הקשר עם כל הדברים האלה… זאת המלחמה שלנו… כל דור יש לו את המלחמה שלו, וזאת היתה המלחמה  שלנו" (עמ' 71) ועבור אילן, נח"לאי,  המלחמה האיצה את תהליך ההתבגרות  וההתפכחות: " כשאתה בן עשרים, מוות של אנשים עוד לא כל כך מדבר אליך… אז אתה מקבל את זה במסגרת כללי המשחק, זה שחברים נהרגים, זה כללי המשחק הישראלי " עמ' 73, אצל אוהד, צוער בקורס קצינים, המלחמה גרמה ל "התבגרות, בשלות מחשבה ועשייה" (עמ' 75), ואצל דוב איש חיל הקשר היא סייעה להתפתחות הגישה הביקורתית: "אצלי יום כיפור חיזק גישה ביקורתית כלפי החברה" עמ' 76.
האם באמת חזרנו, רובנו,  מהמלחמה לחיים 'נורמליים' "כאילו לא  היתה מלחמה ?"
למרות שהחוקרת מדגישה חזור והדגש כי שאלת המחקר שלה, אינה  מה היתה  באמת השפעת המלחמה על מרואיניה, אלא כיצד הם תופסים  את  השפעת  חווית  המלחמה עליהם וכיצד הם מדווחים עליה, למרות זאת,  בטרם נתפעל מ 'החוסן הנפשי' שמגלים המרואינים, נזכיר  לעצמנו – ולכל מי שסבור שבאמת אפשר לחזור  הביתה 'כאילו לא  היתה  מלחמה' –  כי השפעותיה ההרסניות  של  המלחמה אינן המצאה של  קב"נים (קציני בריאות נפש), אלא אמת טרגית. הפציעות הנפשיות כתוצאה מהמלחמה נפוצות במידה גדולה הרבה יותר ממה שמספרים לנו. לא רק מי שהוגדרו וטופלו על ידי חיל הרפואה כ"הלומי קרב" חזרו הביתה עם פציעות  נפשיות. הנסיון הטיפולי וממצאי מחקר צבאיים מלמדים כי חיילים רבים, שכלל לא פנו לטיפול נפשי צבאי בעיקבות חוויות המלחמה ומעולם לא הגדירו את עצמם כהלומי קרב, עדיין סובלים – שנים אחרי המלחמה – מסימפטומים חריפים של תיסמונת  הלם-קרב. סימפטומים אלה כוללים: סיוטי לילה,  וקשיי שינה, מראות  זוועה  וסיוטים בהקיץ, בעיות ביחסי מין, התפרצויות כעס ואלימות כלפי בני משפחה, תגובות  בהלה לנוכח רעשים,  פחד ממקומות סגורים, פחד מכלי נשק, מקולות ירי, מרעש מטוסים, ממראות  של פצועים ודם, קשיי ריכוז, רגשות  אשמה ובושה הקשורים לתפקוד במלחמה, אבדן שמחת החיים, דיכאון ואבל על אבדן חברים, פחד, כעס וזעם  כלפי ערבים, דמויות סמכותיות (מפקדים, מנהיגים ועוד). סימפטומים אלה השפיעו גם השפיעו על מהלך חייהם: רבים עזבו או פוטרו ממקומות  עבודתם, התקשו לשמור ולטפח קשרים רגשיים  עם יקיריהם, ליצור מערכות יחסים חדשות, ניתקו מערכות יחסים, התגרשו, התמכרו לסמים ובמקרים קיצוניים אף התאבדו. רבים ביטאו, חרדה קשה לקראת  שירות  מילואים, השתמטו מצווי קריאה למילואים, פנו לקב"ן או לרופא כדי להוריד פרופיל ולהשתחרר לתמיד משירות  המילואים, סירבו לשרת ביחידה קרבית, בשטחים או בלבנון.  וכל זאת בטרם מנינו את ההשפעות הצבאיות שאינן תוצאה ישירה של טראומה מלחמתית, אלא 'סתם' השפעות ארוכות טווח של הצבא על גיבוש הזהות גברית  אצל נערים בני שמונה עשרה: החל בבוז והתנשאות כלפי נשים, פחד מגילוי רגשות מצוקה, גישה כוחנית ואלימה כלפי בת הזוג, השכנים,  בכביש, בחניה, בסכסוכי עבודה, בפוליטיקה, עם שכנינו הערבים, וכלה במספר גדול של התאבדויות ותאונות אימונים שנגרמו בשל סילוף מושגים כמו  'נחישות', 'אומץ לב', 'דבקות  במשימה' והזנייתם להפגנות גבריות  מצ'ואיסטיות.

מתבקש כמובן לשאול: אם כה רבים מאיתנו סובלים מתיסמונת  הלם קרב, ורבים עוד יותר מושפעים מהשלכותיה ההרסניות של הצבאיות הישראלית,  מדוע כל זה  לא  בא לידי ביטוי בדבריהם  של  המרואינים ?  מדוע כה מעטים בחברה הישראלית מודעים להשפעות המלחמה עליהם, ועוד פחות מכך מוכנים לספר על השפעות אלה ? איך 'נרמלו' כה רבים מאיתנו את המלחמה  אל תוך חייהם וחזרו לסדר היום "כאילו לא היתה מלחמה ?"

תשובתה של פדר לשאלות  אלה, ראויה  לתשומת לב. פדר טוענת כי לא לכל אחד 'מרשה' החברה לבטא את השפעותיה הקשות של המלחמה על חייו.  מי הם אפוא 'מורשי הכאב' של המלחמה ? החברה הגברית מעניקה  'רשיון ביטוי' כאב רק לאלה   שלחמו 'ממש', שהשתתפו 'באמת במלחמה', לאלה שראו לאוייב את 'הלבן בעיניים' וחוו 'ממש' את זוועות המלחמה.  מה זה 'ממש' ו'באמת' ? כאן נכנס לפעולה מנגנון 'סולם הזוועות' ושולל מרוב משתתפי המלחמה, כולל הלוחמים, את הזכות לבטא את השפעת  המלחמה עליהם. אמנון שלחם על  הרמה מתאר כיצד פועל  'סולם הזוועות': "…אז בסולם הזוועות, מישהו אחר היה במצב גרוע  יותר. והסולם הזה הוא  הבעיה. משום שאתה תמיד אומר, מה אני אקטר, מישהו היה במצב גרוע יותר   אחר כך תפסתי שיחות עם חבר'ה שהיו במצב גרוע יותר, אז גם להם היה את הסולם הזה" (עמ' 189). יובל מתאר כיצד חבריו מפגינים הצטנעות מצ'ואיסטית ומגמדים את הלחצים שעברו:  "אה, מה כבר עשינו במלחמה, מה עברנו ? אצלנו לא נהרגו 50 אחוז מהחבר'ה" (עמ' 131) מנגנון השתקת הכאב החזיר אותי לתקופת מלחמת לבנון. כמטפל בנפגעי הלם קרב, מיקמתי את עצמי באחד השלבים הנמוכים של 'סולם הזוועות'. שמחתי על מזלי הטוב שחסך ממני את  הזוועות שעברו מטופלי, אך הרגשתי אשמה ובושה שאיני קרבי כמותם ושלא  עברתי את התופת שהם עברו. 'אם הם עברו את כל הזוועות הללו ויכולים לקום על רגליהם, אני וודאי לא אמור להיות מושפע   מהסיוטים שסיפרו לי עליהם".  כך השתקתי את הכאב שלי.  האם השתקה עצמית  זו אכן העלימה את  הכאב ואת השפעותיו ארוכות הטווח ? לא.  מה ששמעתי ומה שראיתי ממטופלי, מלווה אותי עד היום ואינו מרפה ממני. האם הוא משפיע על חיי ? כן, המלחמה השפיעה ומשפיעה עלי. למרות מקומי הנמוך ב'סולם הזוועות' (לא יריתי על אדם, ואף אדם לא ירה עלי), רודפים אותי מראות הזוועה שמטופלי ספרו עליהם. לסיוטים הללו מצטרפים הפחד מפיגועים הרודף אחרי לכל  הקניונים, החדשות בעיתון ובטלויזיה על  סדאם חוסיין  המזכירות לי חדרים אטומים ומסיכות חנק, הדאגה לילדי כשהם במקומות צפופים וכן, אני פוחד ממנהיגים חדורי "זקיפות קומה לאומית". כן,  המלחמה השפיעה על חיי. נקודה. כל זה מוביל לשאלה הבאה: אם מנגנון 'סולם הזוועות' שולל מרוב הגברים שהשתתפו במלחמה לבטא את השפעת המלחמה עליהם, מי הם אפוא 'מורשי הכאב' של  החברה הישראלית ? פדר מגדירה אותם כאנשי הקצוות: מצד אחד הצל"שניקים, אלה שתרומתם הקרבית, מוציאה אותם ממעגל  'החשודים בחולשה', ב'חוסר מוטיבציה' או ב'תפקוד לקוי במלחמה', ומצד שני 'הלומי הקרב' ש'חולשתם' כבר הוכחה, והם משלמים את מחיר  הגדרתם כ'סוטים' מנורמת השתיקה המצ'ואיסטית 'התקנית'. גם לנשים יש הרשאה חברתית לבטא  את  הכאב, משום שביטוי הכאב בחברה המצ'ואיסטית, הוא תפקידה של האשה, תפקיד המחזק את מיתוס העליונות של הגבר הלוחם והשולט ברגשותיו.

מנגנון נוסף של 'נירמול' המלחמה והדחקת השפעותיה הוא האמונההסנקציה המוטלת  על 'מושפעי המלחמה' החלשים. סנקציה זו שואבת את  כוחה מהנחת יסוד מופרכת לפיה: "מי שתפקד כהלכה במלחמה, לא יושפע ממנה" עמ' 125. אומר אהוד שהיה צוער במלחמה:  "מאוד מעניין עד כמה המלחמה לא השפיעה עלי… איך אני מסביר את זה ? עוד פעם זה נשמע סתמי ושחצני, אבל יש בי איזה אלמנט  יציב של יכולת  לעמוד באיזשהו לחץ מסוים,להתרחק, לנתח את העסק" עמ' 125. וזאב, קצין תותחנים: "את הטראומה של המלחמה אני עברתי מאוד מאוד בקלות,  ומאוד מאוד בלי להתרגש. ובלי לפחד… אם הייתי נמצא בסיטואציה של  אבדן שליטה, של פחד, של טראומה, של שבירת אמונות, שבירת ערכי, אז סביר להניח שזה היה משפיע" עמ' 126.
הקישור בין אי תפקוד במלחמה, לבין השפעה שלילית של המלחמה על התפקוד לאחר  המלחמה, מהווה סנקציה חברתית המרתיעה את  החייל מלהרגיש   ומעודדת אותו להדחיק כאב פן יתויג כ"הלום קרב". במילים פשוטות: אם אתה מושפע מהמלחמה פירושו שהיית כנראה בהלם קרב. (רוני, צנחן, מתאר יחסו לרופא בצנחנים שהיה ב'הלם קרב': 'לא בזתי לו, אבל חשבתי שהוא פגום' (עמ' 127), תיוגם של המתקשים ומבטאי הכאב  כ"הלומי קרב" והוצאתם אל מחוץ למחנה כ'פגומים', מהווה חלק מהסנקציה  החברתית והמנגנון 'המנרמל' של השפעות  המלחמה: אנחנו הבריאים נעדרי הכאב הנורמלים –  הם הכואבים, מושפעי המלחמה-  הפגומים.
אם למעטים בלבד מותר להיות  מודעים להשפעות המלחמה עליהם, ולמעטים עוד יותר מותר לבטא את ההשפעות הללו, אזי מספר המורשים למחות כנגד המלחמה מצטמצם עוד יותר. למי מותר למחות נגד המלחמה ? הנה רשימת הניפויים:
נוריד הלומי קרב 'פגומים', נוריד  הורים שכולים 'הלומי צער", נוריד  'זקנים' ו'נכים' שלא השתתפו במלחמה, נוריד נשים כי הן "לא היו שם", נוריד את כל מי שלא היו קרביים – גם הם "לא היו שם", נוריד את הקרביים שלא  ראו לאוייב את 'הלבן בעיניים', נוריד את אנשי צבא הקבע כי הם מחויבים לשתוק, נוריד  חלק מאנשי מדעי ההתנהגות  היודעים את האמת אבל שותקים כי הם מחוברים לממסד הבטחוני  ונזונים ממנו, מי נשאר ? נשארו הצל"שניקים, אלה שהיו שם באמת. להם מותר לבטא את הכאב ולמחות נגד המלחמה. האמנם ? פדר מראה כי גם הם לא ממש יכולים למחות. מדוע ?   משום שהפכנו אותם לסמלים מהלכים המחזקים את  האתוסים המקודשים שלנו. נמרוד, צל"שניק, קצין שריון, פסיכולוג  במקצועו, שקיבל צל"ש על לחימתו: "העיטור  היה מתנה גרועה מצד המדינה. כי הוא היה… היה בו מסר כפול, משהו כמו זה לא נכון מה שאתה מרגיש. אתה… אתה והחברים שלך, אתם לא קרבנות, אתם גיבורים. זה כאילו לשייך אותנו למימסד, זאת אומרת לשייך אותנו לעילית… זה סותם לך את הפה, זה פשוט סותם לך את  הפה"  (עמ' 193)  

אם כל כך מעטים מרשים לעצמם להיות מודעים להשפעות המלחמה על חייהם, ומתוכם מעטים עוד יותר מורשים על ידי החברה לבטא את ההשפעה הזו, אם עבור כל כך רבים מאיתנו המלחמה נתפסת כטבעית כל כך, ממש חלק בלתי נפרד מהחיים, אז למה בעצם שנהיה  מוכנים להסתכן למען שלום ?     ושאלה קשה לא פחות: אם 75 אחוז ממרואיניה של פדר – המשכילים, המודעים, ה'שלום עכשיוניקים' – לקו בתסמונת ה "כאילו לא היתה  מלחמה", כיצד נינצל מתיסמונת ה "כאילו לא תהיה מלחמה". אם אין אנו מודעים לכאב האישי היומיומי שלנו, איך נאמין לכאבם של אויבנו, "שהרי הם לא באמת רוצים שלום'.  מדוע נתפלא כי 65 אחוז מהמיגזר היהודי היו תומכים במהלך האכזרי של טרנספר לערביי ארץ ישראל, (זאת רק אם מדינת ישראל לא היתה צריכה לשלם מחיר מדיני גבוה על כך. – לפי סקר גאלופ שנעשה בראש השנה האחרון עבור 'ידיעות אחרונות')
איני יכול לסיים מאמר זה מבלי לתת את רשות  הדיבור למאצ'ו הקטן שישב על כתפי הימנית כשקראתי את  הספר: " כל הכבוד למרואינים. גברים אמיתיים. לא עושים עניין מהמלחמה. לוקחים את זה בקלות. מה רצית ? שייללו על מה שהמלחמה עשתה להם ? מזל שיש לנו גברים כאלה, אחרת לא היו נשארים לנו לוחמים. כולנו היינו הופכים ל'הלומי קרב' וזה בדיוק מה שהערבים היו צריכים. כל כושר ההרתעה שלנו היה נשחק. בעצם זה כבר קורה עם כל הבכי הזה מול המצלמות בלוויות של חיילים". מהקול החרד הזה אסור להתעלם. הוא מביא אותנו לדילמה מוכרת: האם הדחקת הכאב והכחשת  המצוקה מחלישה או מחזקת אותנו ? התשובה נעוצה כמובן בהגדרות של חוזק וחולשה. אם חוזק, פירושו להאמין שאתה חסין מהשפעות המלחמה – איני רוצה להיות  חזק. עבורי, ההכרה במגבלות כוחי היא חלק חשוב הגדרת  החוזק. "כאילו לא היתה מלחמה" מציב בפנינו מראה שבה משתקפת חולשת המצ'ואיזם הישראלי, ומזמין חשבון נפש באשר לפנטזיות לאומיות מגלומניות  של מנהיגנו. 
     
 ד"ר חן נרדי (סא"ל מיל.) עובד סוציאלי, קצין בריאות  נפש במילואים. מטפל בנפגעי הלם קרב מאז מלחמת לבנון. היה יועץ למפקדים בהתמודדות עם מצבי טראומה ביחידותיהם. מחבר הספרים: "גברים בשינוי – בדרך לגבריות אחרת" (בשיתוף רבקה נרדי)  ו"מים גנובים". (שני הספרים בהוצאת מודן).