"זה יעשה לך טוב", אמר הגבר לאשתו כשהציע לה לעשות סקס בשלישייה. וכשהביעה מחאה, הראה לה שהיא לא באמת מבינה מה היא צריכה בסקס.
"זה יעשה לך לא טוב", אמר הגבר לאשתו כשהציע לה לא לצאת ללימודים, כי כלום לא יצא מזה. וכאשר אמרה לו שהיא מאוד רוצה ללמוד, הראה לה שהיא לא תחזיק מעמד ושהוא מכיר אותה הכי טוב.
"אני אומר לך, אני יודע על מה אני מדבר, תני לי לנהל את השיווק של הציורים שלך, את לא מכירה את עולם השיווק", אמר הבעל האוהב לאשתו האומנית במהלך השנים שבהן ניהל אותה ואת הקריירה שלה, עד שהאמינה שהוא אכן צודק. היא כבר ויתרה מזמן ולא הבינה מדוע היא חושבת המון על מוות.
"את עושה צחוק מעצמך בחברת החברים שלנו כשאת מתווכחת על הדעות שלך מבלי שאת באמת מתמצאת בנושא", אמר בן זוגה של האישה שוב ושוב ושוב… והיא תהתה. הרי זה לא היה ממש כך…
"גזלייטינג", Gaslighting. ההשראה לשם זה באה ממחזהו של פטריק המילטון, Gaslight, שעובד לסרט בשם "אורות הגז" בבימויו של ג'ורג' קיוקור (1940), ובכיכובה של אינגריד ברגמן. הבעל נהג לתעתע בבוחן המציאות של אשתו. הוא הוכיח לה באופן שיטתי שיש בה יסוד של מחלת נפש. כך הוא טשטש למעשה את עברו ואת זהותו האמיתית כרוצח דודתה. אחת התחבולות שלו הייתה להבהב בפנסי הגז בביתם, וכשהבחינה שאינם תקינים היה אומר לה שזה הכול בדמיונה. וכך לאורך תקופה יצר הבעל מצג שווא של המציאות עד שחשבה שהיא עומדת להשתגע, והרי זו הייתה כוונתו מלכתחילה.
כדי לעשות "גז לייטינג" צריך להפעיל מניפולציות פסיכולוגיות ערמומיות על זולתנו. השיטה פועלת למטרה אחת – הטלת ספק ופחד וזאת כדי לשלוט בתודעתו של הזולת ולגרום לו לפקפק בשפיותו/שיקול דעתו/תפיסת המציאות שלו וכו'.
אחת המניפולציות הפוצעות המתרחשת בקרב זוגות, כמעט ברמה היומיומית, היא גלגול האשמה לאישה, גם כאשר הפגיעה באה מצד הגבר. בדרך כלל זה קורה כאשר האישה מביעה מחאה על עלבון שספגה בגלל מה שעשה או אמר הגבר, או בשל סגנון דיבור משפיל. אגב, העלבון יכול לבוא גם מגורם זר, ואותו היא תרצה לחלוק עם בן זוגה. תגובתם האוטומטית של רבים מהגברים היא גלגול האשמה לאישה. במקום תגובה אמפטית על העלבון, התנצלות או תמיכה פשוטה, הם יעבירו את כל האחריות לאישה, תוך שהם מראים לה ש"הכול בגללה", היא האלימה, היא הפוגעת, היא זו שלא קראה נכון את המפה. אני יודעת זאת מניסיוני המקצועי כמטפלת זוגית שנים רבות.
נשמע אבסורדי, אך לצערי זו תופעה שכיחה למדי. הנה דוגמה: גבר מפלרטט עם אישה לעיני אשתו וכשהיא תמחה על כך מאוחר יותר, הוא יאשים אותה בקנאה חולנית ובהתנהגות דוחה שגורמת לו לחפש תשומת לב תמימה… גם על בגידה שנחשפה הוא יאמר לה שזה לא מה שהיא חושבת, ושיש לה דמיון חולני…
זריעת ספק ופחד אפשריים היכן שקיימים יחסי סמכות וצייתנות עיוורת, או כזו הנובעת מפחד. האישה מתחילה לפקפק במה שעיניה רואות. "אולי הוא צודק", היא חושבת, "אולי אני מגזימה, אולי אני אשמה".
לעיתים האילוף, שהרי זה מה שזה, הוא כה מושלם עד שהאדם המאולף הופך להיות נושא כליו של אדונו, ומעגל האלימות הושלם. די לנו אם ניזכר בכתות מסוכנות, בהליכתם העיוורת של המאמינים – נשים, גברים וילדים – מתוך צייתנות ופחד אחרי "גורו" הנתפס כמשיח. הליכה עיוורת היא גם מנת חלקם של מאמינים באלוהים, החוששים להטיל ספק במצוות חסרות היגיון או במהלכים מסוכנים לבריאות הנפש, שהרי לשיטתם יש מי שיודע, יש מי שחושב עבורם והוא מייצג את האמת.
כל זה קורה גם במישור הציבורי.
"תרומתו" של טראמפ לחיינו הייתה בהחדרת המושג "פייק ניוז" – "מציאות אלטרנטיבית". פתאום נוכחנו לדעת שאפשר לומר דברי כזב ולהציגם כאמת. אם נעמיק יותר, נגלה שהניסיונות לערער על תפיסת המציאות כדרך להחזיק בכוח ובשליטה היו בעולמנו מאז ומעולם. אז מה בכל זאת השתנה? הרי שקרים היו קיימים מאז היות האדם. אנשים הוצאו להורג על לא עוול בכפם, המאבק על האמת היה קיים מאז ומתמיד, אכן כן. מבט פרספקטיבי יגלה לנו שברוב המקרים השליטה הפסיכולוגית באמת הייתה בידי החזקים שכוחם היה על החלשים, או ליתר דיוק, המוחלשים. המהפכה לשחרור האישה, לצד המאבק הנחוש למען זכויותיהם של השחורים בארצות הברית (בשנות השישים של המאה העשרים) כמו גם המאבק למען זכויותיהם של מיעוטים מדוכאים אחרים, היו עוצמתיים וגרמו לנו לחשוב מחדש על אמת ושקרים ביחס לתפיסתנו את המציאות. המהפכה והמאבק עוררו את תודעתנו ביחס לעצמנו ולזכויותינו האנושיות, שאחת החשובות שבהן היא ריבונות על תפיסת המציאות שלנו.
ניקח לדוגמה את התנועה לשחרור האישה – לראשונה בהיסטוריה האישה קיבלה מעמד של אדם בזכות עצמו, לראשונה הבינה, באופן אישי וקולקטיבי, שהיא הריבון על מחשבותיה, דעותיה, רגשותיה, פעולותיה, וכמובן על תפיסת המציאות שלה. הניכוס ההחלטי והנחוש של נשים את הריבונות שלהן, המחשבתית והרגשית, הוא שהניע אותן לפעולה, והיכה רבים בתדהמה. ריבונות פירושה חופש המחשבה, הריבונות על דעותייך ושיקול דעתך. לאנשים הפריווילגים בחברה אין עוד זכות לומר לנו, אנחנו שנחשבנו ל"קטינים" – נשים, שחורים, עניים ושאר מדוכאי העולם – מי אנחנו, מהי האמת עבורנו, מהן זכויותינו ואיך עלינו לחשוב ולפעול בעולם.
ההבנה הזו חדרה כמעט לכל בית. אנחנו כבר יודעים לקרוא לדברים בשמם. וזה לא מעט. אך הדרך עוד ארוכה. הבשורה הטובה היא שהתעוררנו להבין את נזקיהם של יחסי מרות בחיינו האישיים והפוליטיים כאחד. רכשנו כלים להדוף מניפולציות נבזיות. אך הדרך עוד ארוכה עד שהבנתנו תיושם בשיח שלנו עם זולתנו, האינטימי בעיקר, שיהיה מכבד ושוויוני.