דילמות בחייהן של נשים – אתגרים חדשים/ד"ר רבקה נרדי 23/9/2014

לפני שנים הכרתי אישה שהייתה עוברת מטמורפוזה כאשר בעלה היה נוכח בסביבה. דקה לפני שנכנס לחדר ראיתי מול עיני אישה מליאת חיים, שופעת סיפורים ומקרינה חום וביטחון עצמי. עם כניסתו של בעלה לחדר קולה הצלול נחלש, הבעת פניה השתנתה מהבעה אינטליגנטית להבעה של ילדה מבוהלת, שפת גופה אמרה נמיכות קומה וכאשר דברה יצאו מפיה אך ורק מילים של הסכמה ותמיכה בדבריו. נדהמתי, שפשפתי את עיניי. השינוי היה כה חד משמעי שלרגע חשבתי שאני צופה באירוע על טבעי. אך

לא ולא. האירוע היה אמיתי והתרחש ממש מול עיניי. כעבור שנים כאשר ידעתי יותר על מצב הנפש הנשי בהקשר החברתי-היסטורי הכולל  הבנתי. מנקודת מבטה רק כך היה לה סיכוי להחזיק את נישואיה לאיש קשה שלא רצה ואף לא היה מסוגל לתת לה חום וכבוד. מאמציה לשאת חן בעיניו או לפחות למנוע התפרצויות של זעם והשפלות כלפיה נועדו למען שלימות הקשר.

האם התגברנו על הצורך הדחוף בקשר? האם הצורך הזה המתחיל במשחקי ילדות עם בובות, בקשר סימביוטי עם האם ובחברות צמודה עם הילדה "החברה הטובה" משתנה עם החיים? בחדר הטיפול אני פוגשת אותן. אבל לא רק. אני פוגשת את עצמי וחברותיי וזה ידוע. קשר חשוב לנו. כך מגיל צעיר מאוד. אני זוכרת את כמיהתי לחברה טובה שתהיה "רק שלי". המושגים על שותפות ונאמנות התחילו אי אז בילדות. אפילו משחקי הילדות מעידים על נטיית הלב. חשיבות הקשר בחיי ילדות/נערות/נשים בכל הגילאים ידועה. האם זה המוח? האם זה הקשר הסימביוטי אם-בת? האם זו "החברה"? "התפקידים הנשיים"? אולי הכול ביחד. קשר טוב נתפס כמעלה את ערכה של אישה בעיני עצמה. קשר רע לעתים עדיף לאישה על פני חוסר קשר. הצורך, לעתים הנואש, לקשר מייצר תופעות רעות שאחת מהן היא תופעת ההתמכרות לקשר. למותר לציין כי תלות כה גבוהה בקשר תשפיע בבוא היום על הדימניקה הזוגית בקשר הנישואים. למותר לציין, וזו כבר עובדה ידועה, שגברים חווים תלות גבוהה בנשותיהם לא פחות מנשים, ואולי אף יותר. המיתוס הישן על הקאובוי הבודד התנפץ זה מכבר. אך לא בהתנהגותם. הם ימשיכו לחולל את הריקוד הזוגי הישן. היא תשקוד על הביחד, הוא ינסה לברוח. כי היא לכאורה רוצה בקשר איתו יותר מאשר הוא איתה. הוא גבר, ומה גבר רוצה – עצמאות, מרחב אישי, פרטיות. וכך הולך ונוצר ריקוד לא מוצלח – "הפסאדובלה הזוגית" כאשר היא עושה שני צעדים קדימה והוא מחזיר לה בשני צעדים אחורה, אך שלא כמו בריקוד הממשי שבו הם מתחלפים בתפקידיהם, בריקוד המטאפורי, היא תמשיך בתפקיד הרודפת (אחר הקשר) והוא יתמיד בתפקידו כנמלט… זו הדרמה, סדרי עדיפויות שונים ביניהם, כה שונים עד שלפעמים נראה שהם פשוט מציקים זה לזו בתביעותיהם השונות והמנוגדות. כמטפלת זוגית במגוון גילאים רחב מאוד אני רואה שוב ושוב את סדר העדיפויות הנשי והגברי שלעתים קרובות אינם נפגשים. תחושת התסכול באה לביטוי בתקשורת מילולית רווית מרירות ותוקפנות.

האם הסיסמאות החדשות המעודדות נשים לעצמאות וחופש יצרה "זן חדש" של אישה שיכולה ומוכנה בתחנות שונות בחייה לחיות בנחת ללא בן זוג? לוותר על הכמיהה הזו לקשר ובכול זאת לחוש ראויה ובטוחה? אני שואלת כי אני לא בטוחה שהגענו ליעד הזה. האם אנו רוצות להגיע אליו? הפתגם היודע הקובע כי "לא טוב היות האדם לבדו" מדבר על האדם – גבר או אישה. ידוע הוא כי אדם הוא יצור חברתי וככזה הוא שואף להיות קשור למסגרות משפחתיות, קהילתיות, חברתיות, לאומיות. בקיצור להיות חלק מהחברה האנושית. ומה טבעי יותר מאשר לרצות באהבה. אהבה שמעניקה לחיינו תחושה של נצח, ולו לזמן מה. עד כאן הכול ברור ומתקבל על הדעת. מה שאינו טבעי הוא כאשר הצורך של אישה בקשר עם גבר "בכול מחיר"  הופך להכרח המגדיר את ערכה. ואם וכאשר הצורך הזה אינו מתממש בזמן ובמינון הדרושים לה הוא  הופך לאובססיה המטילה על חייה אימה.

(3) תקשורת

אי אפשר לדבר איתו", טוענות בזעם, לעתים בפליאה נשים רבות. "כול אמירה מתפתחת לוויכוח אשר הופך למריבה וזה מייאש!!!".

"והיא ממש כמו תינוקת. אם אני לא מקבל את דעתה היא מתחילה לצרוח או לבכות. מה יש להן נשים?" כך מתלוננים באוזניי גברים רבים.

"את יכולה להסביר לי למה בעלי לא מוכן להודות בטעות. אנחנו ביחד כבר המון שנים ומעולם הוא לא התנצל. מדהים. אני, אם אני עושה טעות או אם הוא אומר לי שפגעתי בו אני מיד מתנצלת. מה יש להם? כמו תינוקות מגודלים!" כך הן טוענות ומבקשות ממני הסברים.

"תקשיבי, כשאשתי מתחילה עם הפרצופים שלה אני יודע שאני בצרות. אבל מה שממש מוציא אותי מדעתי זה ההערות הקטנות שלה. על כול דבר יש לה מה לומר, על הנהיגה שלי, על איך אני עם הילדים, על הרגלי הניקיון שלי, אפילו על צבע החולצה שאני בוחר בבוקר. ואם אני מתעצבן היא מסתכלת עלי במבט אומלל שאומר – 'מה כבר עשיתי לך? אני בסך הכול רוצה בטובתך!' תאמיני אפשר להשתגע."

האם נשים וגברים מדברים בשתי שפות?

כנראה שכן. שימו לב: תלונה של אישה מגיעה למוח הגברי כביקורת או אפילו סוג של התרסה על גבריותו – אתה לא מספק את הסחורה. אתה לא "גבר".

הערות אגביות מתקבלות אצלו כסוג של הצקה המזכיר לו שאם הוא לא יקרא לה לסדר הוא מאפשר לה לשלוט בו.

שתיקותיו של גבר מתקבלות על ידי נשים כנטישה. לעתים כהתעלמות מתנשאת.

דיבורו הקצר והחותך מתקבל על ידי נשים כסוג של אטימות רגשית.

דיבורה המאריך והמביא עובדות כסיפור מתמשך מתקבל על ידו כטרחנות וכבזבוז זמן.

דבורה טאנן אכן מדברת על שתי שפות: "ריפורט טוק" (שפה דווחית) וראפורט טוק" (שפה מתחברת). הבדלי השפות המעידים על קודים פנימיים שונים מספרים לנו את כול הסיפור כולו על יחסי נשים גברים ובעיקר איך נשים תופסות יחסים. דבורה טאנן שאחד מספריה תורגם לעברית "קצר", עשתה את המחקרים שלה על בנים ובנות החל מגיל הגן. למשל בנות, כבר מגיל צעיר לומדות לדבר בסגנון משתף עם סימן שאלה קטן שמאפשר לזולתנו להשתתף בשיחה, או לבטא רגשות בהבעות פנים ובשפת גוף עשירה שמשדרת קרבה ואינטימיות.

אחד ההבדלים הפחות ידועים בין נשים וגברים הוא האופן בו הם מפרשים את חווית האינטימיות. נשים יעדיפו אינטימיות "פנים אל פנים", כלומר לקיים שיח מילולי עם זולתן, ואילו גברים ירגישו יותר נוח כאשר האינטימיות תהיה במצבים שהם "כתף אל כתף", כלומר, אפשר לשבת שעות רבות ביחד ולדוג דגים, למשל, מבלי לדבר…

נשים אוהבות את סגנון ה"פינגפונג": "איזה חולצה יפה יש לך". והתשובה: "וגם את נראית נפלא…" מטרת התקשורת הנשית היא להעמיק את הקשר, לכן הן מדברות בסיפורים ובפרטים. לכן הן מציעות עצות, "מתערבות", לכן הן מעורבות ברמה גבוהה בכול הפרטים. מטרת התקשורת הגברית היא העברת מידע או הבלטת הכוח, לכן ידברו במילים טכניות פורמאליות, ימעיטו בשפת גוף ובהבעות פנים וכו'.

ניסיוני האישי והמקצועי מלמד אותי שוב ושוב שהרבה אי הבנות מתחילות כאן – באי הבנתנו את שפתו של זולתנו. וגם אם הבנו, זה עדיין קשה. בן זוגי חוזר ואומר לי לא פעם: "הבעת פניי 'חמורת הסבר' אינה נגדך…" אבל אני נשארת עם תהיותיי. אני יודעת שאחד ממקורות המצוקה של נשים (גם שלי כמובן), ביחסיהן עם גברים הוא הסגנון הנשמע להן כוחני מבטל, מלגלג, מאיים, מזלזל, מקטין את האישה ופוגע בכבודה. האישה המודרנית מגיבה במטבע דומה. היא תוקפת. יש נשים ששותקות מפחד. אחרי הכול אל לנו לשכוח שהדבור מבטא אותנו ואליו אנו מגיבים, מגיבות. כאשר אדם מפרש את זולתו כמתנשא, כמאיים משום שהוא כך "שומע" אותו, התגובה אינה מאחרת לבוא. ויש לומר מיד שמצב הדברים בין נשים לגברים לא היה שוויוני ואינו עדיין. דפוסי התקשורת של שני המינים מבטאים את חוסר השוויון ההיסטורי. ולכן התקשורת הפכה לאבן נגף ביניהם כמו גם לקרש הצלה. אם רק נלמד לדבר בכבוד… נשים תמהות על תגובותיהם של גברים לסגנון דיבורן שמבחינתן מבטא מעורבות, לא שליטה. אך האוזן הגברית שומעת שליטה ונדרכת…השליטה שהם שומעים ודריכותם מבטא את זהירותם מהאישה החדשה…

את התשובה אולי ניתן למצוא בעזרת המטאפורה המדמה תקשורת לגלישה על גלים. גולש טוב יודע שעל מנת להימנע מהתנפצות לתוך הגל עליו לגלוש עם הגל ולא נגדו… כלומר, על אי הסכמות בין אנשים, ובמיוחד בין נשים וגברים המדברים כאמור ב"שתי שפות", ניתן לגשר בעזרת גלישה עם הגל, כלומר בעזרת הקשבה והתחברות, למרות אי ההסכמה. נדמה לי שאם כך נעשה ייקל עלינו להכיל (לעתים בהומור ובוודאי ברצון טוב) את "המוזרות" של הצד השני. אולי אז גם נבין משהו חדש, משהו שיפתיע אותנו, לטובה. 

(3) אימהות

כשבני היה קטן רציתי לשחק איתו כדורגל. עם הנפת הרגל נקרע לי גיד…

בפורים רציתי מאוד לתפור במו ידיי תחפושת לבתי, אבל ידיי השמאליות (בכול הנוגע לתפירה) סרבו לעשות את המלאכה…

לפני שנים כששניים משלושת ילדיי עדיין צעירים ואני אישה עובדת, הייתי חוזרת לביתי בשתיים וחצי, בערך. יום אחד פגשה אותי שכנתי שהתגוררה בדירה סמוכה אלינו, וספרה לי בעיניים נוצצות שפגשה את ילדיי משחקים בשובם מבית הספר והזמינה אותם למרק… לימים פגשתי אותה בחנות בגדים. היא הציגה אותי בגאווה לפני בעלת החנות וספרה לה שהיא למעשה גדלה את ילדיי…

מיתוס האימהות הרואה ב"אמא" – "גדולה מהחיים" מהווה את אחד המלכודים הפסיכולוגיים הנשיים המייצרים אשמה קבועה. וגם כעס, ופחד, ודיכאון, והסתתרות ממציאות כואבת. הרגשות הסוערים, הקונפליקטואליים והאמביוולנטיים שיש לנשים בתפקידן האימהי – בשלבים השונים של גידול ילדיהן היו טאבו חברתי עד לאחרונה. נשים למדו להצהיר על אושרן האימהי ללא סייג, הן למדו להצהיר על דיכאון בעקבות עזיבת ילדיהן את הבית (בשנים האחרונות הן למדו לנשום לרווחה…), נשים למדו לשנות את סדר העדיפויות שלהן ולוותר על קריירות לטובת גידול ילדיהן. נשים למדו לעתים, לצפות למעט מאוד מילדיהן הבוגרים ולהסתפק ביחסים טקסיים ומעט מאוד רגש מושקע.

ספרה המרתק של סוזן ג'פרס, הפסיכולוגית האמריקאית האמיצה והמקורית (Susan Jeffers, I am Okay You’re abrat, Renaissance Books, Los Angeles, 1999 ) מתמודד עם שאלת האשמה באומץ לב ראוי לציון. בדרכה הפרובוקטיבית והבוטה, היא הודפת את חיצי ההאשמה הסוחפת המלווה אימהות זה דורות. קודם כל, היא קובעת בביטחון (שעורר בי השתאות), כי הילדים שלנו "לא יוצאים לנו" "מוצלחים" או "כישלונות", בגללנו. גורמים רבים ומורכבים משפיעים על עיצובם. אנחנו יודעים זאת. "ילדים גדולים" בשנות בגרותם כשהם עצמם הורים לילדים מספרים לי בחדר הטיפול שמקור ההשפעה המכריע עליהם הייתה דווקא חברת הילדים… לעתים זו דמות ספרותית, לעתים סבא וסבתא. וכמובן ההורים, אך לא הם בלבדם. והמציאות. איך לא? תנאי חיים, תנודות, מעברים, מלחמות, הגירה, סביבה פיזית, תרבות, מעמד חברתי וכלכלי, ועוד. ולמרות זאת, כמה נוח להטיל את כובד המשקל של ההשפעה על המשפחה, ובעיקר על האימהות! סוזן ג'פרס מעיזה לדבר על האבדנים הבאים עם תפקיד האימהות – אובדן החופש, העיסוק שאינו נגמר הכרוך גם בשעמום, שעמום הנובע משהייה ממושכת בחברת ילדים… אדם זקוק לחברת בני גילו כדי לחוש את זיקתו החברתית. העיסוק האימהי מבקש מהאישה לשכוח את עצמה וצרכיה, להיות אדם "נטו אגו". האם זה אפשרי? האם היו מצפים לאבסורד זה מגברים? יש להניח שלא. שהרי תפקידם לשמור עלינו…

לאחרונה שמרנו, אנוכי ובן זוגי על שני נכדנו, חמישה לילות, ארבעה ימים כולל סוף שבוע. שני המתוקים הנפלאים שלנו הצליחו לגרום לנו עונג ושמחה אך גם להתיש אותנו עד כדי פליאה "איך הצלחנו לעשות "זאת", כלומר לגדל בעצמנו שלושה ילדים… מה קורה לאישה, אם היא גם אישה עובדת החוזרת לביתה שעות לפני שבעלה מגיע, ועליה לטפל, בכול מובן ועניין, לפעמים בשניים, שלושה ואף יותר ילדים צעירים. מה קורה לה? היא עייפה, חסרות לה שעות שינה, היא חשה מוזנחת, אין לה דקה לנשום חופשי. היא בלחץ של להספיק הכול, וכן, גם להיות נחמדה ולשחק איתם בחדווה ולפתור את כול הבעיות בדרך. ארבעת הימים שבן זוגי ואנוכי עשינו זאת הזכירו לי את התשובה – שלא תמיד אפשר, שהעייפות והשחיקה מייצרים הרבה עצבים והורות לקויה. לנו הסבים והסבתות קל יותר לעמוד במשימה שהרי זמננו איתם מוקצב. אנחנו שותים מהדבש, נהנים ממתיקותם ועייפותנו הפיזית נשארת ברמה הפיזית, שכן עוד מעט נחזור לחיינו החופשיים מהעול הבלתי נגמר הזה. יש להודות בכך. מדובר בבני אדם, בשר ודם עם חולשות אנוש. ביקורתה האמיצה של סוזן ג'פרס חושפת אותנו לכול מה שהחברה סביבנו לא אפשרה לנו לראות באומץ ולהודות בכך. שהרי אימהות היא סוג של מיתוס. הפסיכולוגית האמריקאית המהפכנית בתפיסתה מעיזה לעשות הבחנה בין אהבה הילד לבין אהבת מלאכת האימהות.  LBP Loving Being a Parent .

בשנים האחרונות אנחנו שומעים קולות של נשים שלא רוצות להיות אימהות. הן התמרדו כנגד הטאבו החברתי ומעיזות להביע ספק בהכרח הבלתי מסויג – להיות אמא בכול מחיר. כמו בכך החברה קבעה שהיותך אמא מכשירה את דרכך להתקבל לחברה כאישה נורמאלית…ואכן נשים פנויות רבות, רווקות וגרושות ללא ילדים אשר חשות שעוד מעט לא יוכלו לו לשעון הביולוגי מבקשות להביא ילד לעולם בעזרת בנק הזרע או דרכים אחרות, העיקר להיות אמא. ועוד לא הזכרנו את טיפולי הפוריות המענים שנשים רבות מוכנות לעבור רק כדי להיות אמא… אני מקשיבה להן. אני מנסה להדהד את עברי לדיון, אני נזכרת שהריוני הראשון שהתחיל כאישה נשואה והסתיים כגרושה העניק לי תחושת ביטחון שאוכל לשרוד ויהי מה… מאז עברו שנים רבות. העולם השתנה, וגם נשים. דור חדש של נשים מטיל ספק בתפקיד האימהי האלוהי.

ארבע הסוגיות שהזכרתי – דימוי גוף, קשר, תקשורת ואימהות – נראה שהן הסוגיות המרכזיות בחייהן של נשים שמעצבות את חייהן דור אחרי דור. כול סוגיה מהווה אתגר לשינוי. זהו מסע ארוך, מסע של חיים שלימים.