הגבר הנואש והגבר החדש / מאת ד"ר חן נרדי

מתוך הרצאה שניתנה בפני נשים ביום המאבק נגד אלימות כלפי נשים 25 נובמבר 2008. ההרצאה ניתנה במשותף על ידי ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי . מצוטטים כאן דבריו של ד"ר חן נרדי. המאמר מוצג באתר של פרלמנט הנשים כתובת האתר – http://womenparlament.com/index.html.
 
זהו יום המאבק נגד האלימות כלפי נשים. אני מזדהה עם המאבק ומרגיש שותף לו. ולמרות זאת, אני עומד על הבמה מולכן היושבות באולם, מאות נשים, ואני חש בושה וגם פחד. אני שייך למגדר האלים. האונס, הרוצח, הנלחם בשדות הקרב, הדורס וההורג על הכבישים. הדרתי והפליתי נשים, הייתי שותף במודע ולא במודע להטרדות מיניות.  אני חש אשמה ובושה על כך וגם פחד. אני פוחד מעוינות, נקמנות והתחשבנות איתי כגבר. כן אני פוחד מנשים. במיוחד מנשים חזקות.
גם מהגברים היושבים באולם אני פוחד. בעיקר מהציניות כלפי הגבר שמדבר על רגשותיו. שחושף את עצמו? מה לכל הרוחות הוא רוצה?

האם נכון היה לפתוח  את דבריי בתיאור הפחדים שלי? להסיר את מסיכת הגבר הבטוח בעצמו והנוצר את פחדיו ב תוכו? כאשר אישה יוצאת למאבק באלימות כלפי נשים יש לכך סיבה טובה. האלימות כלפי נשים
 

ביקורם הראשון של קרובי משפחתי בביתנו לאחר נישואינו. אני עומד ליד הכיור ומדיח כלים. הוא, דוד נערץ עלי בילדותי, מביט בי מודאג. בהמשך הביקור הוא לוקח אותי הצידה ואומר ברצינות ובדאגה. "אתה עובד מספיק קשה. אתה לא צריך להכביד על עצמך עם עבודות בית. זה התפקיד שלה. שמע לי אל תיצור תקדימים".
כאשר אני מספר את סיפורי זה בקבוצות הגברים שאני מנחה, מתוודים גברים: "אני תולה  כביסה ועושה הכול בבית אבל רק כשאין אורחים", אנחנו צוחקים צחוק של שחרור, פורקן, נעים להסיר מסיכות. משתרר שקט ומישהו אחר אומר "הרגע היחיד שאני מרגיש גבר הוא הרגע שבו ג'וק נכנס הביתה" שוב אנחנו צוחקים. כולנו מבינים בדיוק. "בבית אני פנתר… שקט ומתחת לשולחן".
שוב צחוק.

נשים וגברים כאחד מתלוצצים על חשבונו של גברים שוויוניים, הצחוק אינו רק פורקן, הוא גם מנגנון של פיקוח חברתי,  סנקציה על חריגה מהנורמה. 
כאב לילדים קטנים בשנות השמונים והתשעים, וכאיש צבא קבע התנסיתי לא אחת בהומור הזה. באחד הבקרים לקחתי את בני בן השלוש לרופא וכתוצאה מכך איחרתי לישיבת מטה במחלקת בריאות הנפש בצבא. כשנכנסתי לחדר הישיבות, הביט בי המפקד, קצין בכיר פסיכיאטר במקצועו,  ונזף בי על כך שאיחרתי.  התנצלתי ואמרתי שבני חלה ולקחתי אותו לקופת חולים. הוא העלה חיוך ציני על פניו ואמר בפני קציני המטה: "נרדי, ואני חשבתי שאתה נשוי" כולם צחקו. הומור עוקצני הרומז כי משהו לא תקין בהתנהלותו של גבר הלוקח את ילדו לקופת חולים, הרי התנהגות תקנית של גבר היא להשאיר לאשתו את הטיפול בילדים, לא נורא אם תאחר לעבודתה שאינה חשובה כעבודתו. הלא כן?

גברים הרוצים לחיות חיים שוויוניים חווים שני סוגי לחצים: האחד, הפחד מביקורתיות וציניות כל אימת שאנחנו חורגים מהגדרות התפקיד הפטריארכליות. הלחץ השני הוא הלחץ שמפעיל ה"גבר הנואש" בתוכנו.  אספר על הגבר הנואש.

הגבר הנואש
בהיותי בצבא הקבע, הצטרפה קצינה חדשה למחלקה שבה תפקדתי כראש מדור.  תוך זמן קצר התברר לכולנו כי מדובר באישה מוכשרת ביותר, עילוי על ממש. המצוינות שלה הניבה עד מהרה להישגים מרשימים.  קינאנו ויצאנו לקרב. סיפרנו בדיחות מיניות בחברתה, להזכירה את מקומה כאומרים "לא יעזור לך כלום, את יכולה להיות גאונת הדור, בשבילנו את בסך הכל אובייקט מיני".
יום אחד היא בקשה שאשאיל לה את רכב תנאי השירות שלי לצורך נסיעה דחופה. אמרתי "רגע, תני לי לראות ביומן שלי אם אני לא צריך את הרכב" עשיתי את עצמי מעיין ביומן ואז אמרתי: "לצערי אני צריך את הרכב  היום".  שיקרתי לה. במשך השנים חשבתי על הסיבות שהובילו אותי להתנהגותי הנבזית כלפיה. אני חושב שהייתי נתון אז לשליטתו של "הגבר הנואש" שבתוכי. הגבר הנואש הנו גבר המגלה כי בשני התחומים החשובים ביותר בחייו –  הן בביתו והן במקום עבודתו – הוא הובס על ידי נשים ואיבד את מעמדו ההגמוני.
עם הגעתו מהעבודה הוא נכנס אל המהומה המשפחתית ומופעל על ידי בת זוגו ואם ילדיו. לא רק שאינו חש "ראש משפחה" כפי שדמיין לעצמו, אלא שהוא אף אינו דמות משמעותית עבור ילדיו ורעייתו. הוא מקבל הוראות והנחיות מבת זוגו המעודכנת בצרכי הילדים והבית, וחש מושפל. שוליותו בביתו שלו, ומנהיגותה של אשתו, הופכות אותו לממורמר וכועס. הוא מסתגר בשתיקות מעיקות או מתפרץ בזעם, מתנה עזרה ב"התנהגות טובה" של בת זוגו, מחזיק את היד על הארנק ועוד, כל זאת כדי להחזיר לעצמו את תחושת השליטה.
עם בוקר נמלט הגבר הנואש אל הטריטוריה שאמורה לספק לו הזדמנות להחזיר לו את 'כבודו' האבוד. טריטוריה שעליה ביסס את זהותו הגברית, נחמה ופיצוי על אבדן השליטה בביתו. והנה עד מהרה מתברר לו שבנוסף לעמיתיו הגברים עמם הוא מתחרה על מעמדו, הוא פוגש שם את בת דמותה של בת זוגו. אישה אסרטיבית ושאפתנית לא פחות ממנו הנלחמת על  הקריירה שלה, אישה שאינה מוכנה להיות בצילו, שגם עבורה הקריירה היא חלק הכרחי בזהותה כאדם. "אבל את יכולה לעשות קריירה, אני חייב לעשות קריירה" כך לוחש הגבר הנואש ויוצא למלחמת המאסף שלו ברעיון השוויון בין נשים וגברים.

כך הפך הגבר הנואש לחלק מתקרת הזכוכית הבולמת את  המאבק לשוויון בין המינים. הוא נאבק במרירות, בשנאה, בנקמנות ובכל האמצעים:
"אתן רוצות חיילות בקומנדו הימי ? בסדר, אתן רוצות טיסות קרביות בחיל האוויר? בסדר. אתן רוצות עוד אישה או שתיים במקום ריאלי ברשימת המועמדים לכנסת? אין בעיות. אבל דעי לך אישה פמיניסטית שלי, כי מבחינתי שום דבר לא השתנה. לא תוכלי להכריח אותי באפן אמיתי לתמוך בשוויון. מחר בבוקר, כאשר נגלה שהילד חולה, אני אלך לעבודה ואשאיר אותך לבד אתו, וכשתבקשי שאשתתף יותר בעבודות הבית – אעשה לך טובה ו"אעזור" לך – כשיהיה לי זמן, כמובן. אני אהיה ראש קטן עם הקניות בסופרמרקט, לא אתן לך לגשת למחשב שלי, אעיר לך בהתנשאות על הנהיגה הגרועה שלך, לא ארשה לך לנהוג במכונית שלי, אספר בדיחות גסות, אשלח מבטים גסים וכשתדברי על פוליטיקה אומר לך – "מה את בכלל מבינה בדברים האלה"?
הגבר הנואש אינו רוצה ואינו יכול להיות אמפאטי למצוקתן של נשים, ובודאי לא שותף למאבקן לשוויון. זהו גבר שאינו מודע למצוקתו, ועל כן במקום לבטאה ישירות ובאומץ הוא מתרגם את כאבו לאדישות למצבן של נשים, לכעס ולפגיעה בן.
אספר על שלושה סוגי הפחדים שלי: הפחד שלי מנשים, הפחד שלי מגברים ועל עוד פחד שאספר עליו בסוף.

הפחד מנשים.
לפני אחת ההרצאות של רבקה ושלי, כאשר המתנו שיזמינו אותנו לבמה,  אמרה לי אישה שישבה לידי בקהל שישבה לידי: חן , "אל תיפגע אבל המודל שלי הוא הגבר המאצ'ו. לא גברים כמוך המדברים על רגשותיהם". כאב לי. הבנתי שעבור חלק מהנשים הפסקתי להיות "גבר אמיתי', מועמד פוטנציאלי. זה כאב.

הפחד מגברים:
אני פוחד בעיקר מהציניות של חבריי הגברים כלפי הגבר הנוטל על עצמו תפקידים נשיים.
אספר סיפור. אני זוכר את התגובה של מפקדי כשהבאתי את הבן שלי לקופ"ח ואיחרתי לישיבה חשובה. הוא הסתכל עלי ואמר: "נרדי, ואני חשבתי שאתה נשוי" כולם צחקו. הרי גבר נשוי אמור להשאיר את הטיפול בילדים ולהעדיף את העבודה גם כשילדו חולה.
לצערי לא היה לי אז האומץ הדרוש וגם לא המודעות המתאימה כדי לעמוד על האמת שלך ולא להתקפל אל מול לעג וציניות.
חלק גדול מגידולם של ילדיי הפסדתי בשל כך.

סיפור של גבר בקבוצה גברים שהנחיתי:
"בשנה הראשונה של נישואי, הורי באו לבקרנו. בדיוק עמדתי ליד הכיור והדחתי כלים. אבי הביט בי מודאג. אחר כך מצא הזדמנות , לקח אותי הצידה ואמר לי ברצינות ובדאגה. "אתה עובד מספיק קשה ולא צריך להכביד על עצמך עם עבודות בית. שזה התפקיד שלה". בקבוצות הגברים שאני מנחה. גברים מספרים "אני תולה  כביסה ועושה הכל בבית אבל רק כשאין אורחים, או כשההורים שלהם לא נוכחים". לשמחתי בשנים האחרונות אנו רואים יותר ויותר גברים, בעיקר אבות לילדים קטנים, משתתפים לאור היום בטיפול בילדיהם ועושים זאת בשמחה ובאהבה.
 

• האומץ לעמוד מול הבוס ולנהל מו"מ על שעות עבודה קצרות יותר, על שעות בית ומשפחה רבות יותר. האומץ לומר: יש לי משפחה ואני רוצה להיות שותף לגידול הילדים. אני רוצה זמן פרטי לעצמי.
• הפחד לוותר על טריטוריות גבריות שמגדירות אותך כגבר. לתת לך לנהוג במכונית כשאני במושב השני, להקשיב לך בכבוד כשאת מביעה דיעה על הפוליטיקה,
• להתנגד לחבריי הגברים כאשר הם קובעים ישיבה לשעות שבהן את הוכלת לטפל בילדייך.
• לא להסכים לקבל קידום בעבודה כאשר הוא מפלה אותך.
• לומר לחברים שלי כשהם מטרידים מינית במבט, באמירה, או בבדיחה גסה: " אותי זה לא מצחיק".
• אומץ לומר "אני לא יודע", להודות בטעות בניווט, להתייעץ ולבקש עזרה ממך. לספר לך את האמת על רגשותיי.
• האומץ לבקש סליחה על שדיברתי אלייך בגסות. ולקחת אחריות על הפעם הבאה.
• אבל מכל הפחדים הללו אני צריך אומץ להתגבר במיוחד על אחד.
  
  הפחד הגדול ביותר
  ולסיום, אדבר על הפחד הגדול ביותר שכדי להתמודד איתו אני זקוק לאומץ רב במיוחד: הפחד מאותו גבר ישן השוכן בפניה חשוכה במיוחד בתוכי. הגבר הזה צופה בי בביקורתיות כאשר אני אני עומד ומדיח כלים,  מבשל, מכבס, עושה ספונג'ה במטבח, עושה קניות, וכאשר אני במתח עם רעייתי או במהלך מריבה, הוא תוקף:
  פראייאר שכמוך , במקום לנשק לך את הידיים על כל מה שאתה עושה בשבילה, היא עוד פותחת את הפה? אל תהיה נמושה. עזוב את הכלים, ואת עבודות הבית ולך תראה טלויזיה. תן לה לרוץ אחריך. נראה אותה אז.
  

כן עם הגבר הזה קשה לי להתמודד במיוחד מפני שבתוכי יש חלק שאינו רואה את עצמו מעורב בבית ובגידול הילדים באפן מלא ושוויוני. חלק שעדיין דבק בעבודה וכל דבר אחר הוא בונוס לאישה שעליו היא צריכה לומר לי תודה.
כן, עם הגבר הזה בתוכי עלי להתמודד ואני צריך אומץ לכך.

כיצד להתמודד עם הגבר הנואש
"ספרו בבקשה על משחק שאהבתם בילדותכם והסבירו מה אהבתם בו" כך פתחתי עוד מפגש של קבוצת תמיכה לגברים. "אהבתי לבנות מטוסים קטנים מעץ בלזה" סיפר גבר כבן חמישים שישב לידי. "אבי ישב איתי שעות והסביר לי איך להרכיב את המטוסים. אחר כך עזר לי להטיס טיסנים. היינו יוצאים יחד לחוף הים להטיס אותם…" הגבר בן החמישים הפסיק את סיפורו.  ניסה להמשיך וקולו רעד. "אני כל כך מתגעגע לאבי שנפטר לפני כמה שנים, הוא כל כך חסר לי". הוא הרכין את ראשו ובכה.  רציתי לשים את ידי על ברכו, לחבק את כתפו אך לא עשיתי זאת. עברנו לנושא אחר. כמה דקות  לאחר מכן אמר אחד הגברים:  "ברחנו מהדמעות. אף אחד לא התייחס לבכי". פניתי אל הגבר שבכה: "פחדתי להניח יד על רגלך או לחבק את כתפיך. פחדתי שתכעס, שזה יאיים עליך. אם הייתי מניח את ידי על רגלך כשבכית, האם זה היה רצוי  לך?" הוא השיב ללא כל התלבטות: זה היה רצוי לי מאוד. "אני רוצה להציע משהו" אמר גבר אחר. "אולי נוכל להסכים בינינו שכאשר מישהו מאיתנו בוכה או מביע כאב, אפשר לגעת בו?" כל הגברים הנהנו בראשם לחיוב.

פתחתי בתיאור הזה מפני שהוא מסמל עבורי את הדרך לליבו של הגבר הנואש. דרך זו מצריכה אומץ מסוג חדש. לא גבורת הלוחם הקשוח, לא מבצעים עוצרי נשימה של ספורט מסוכן, אלא אומץ להחליף את הכעס והאלימות בדרך תקשורת אחרת: לעודד גברים לשתף את בנות זוגם בעולמם הפנימי. לעודד אותם לסוג אומץ חדש:

• האומץ לבקש ולתת עידוד ותמיכה במקום להסתגר.
• האומץ לומר "טעיתי, את צדקת" ולהתנצל במקום להוכיח שצדקתי.
• האומץ לומר  "אני לא יודע" במקום להעמיד פני כל יכול.
• האומץ לומר "אני אוהב אותך", ולחבק בלי קשר לסקס.
• האומץ לומר אני פוחד ולהסיר מסיכות של קשיחות מזוייפת.
• האומץ לחלוק "עבודות בית נשיות" עם רעייתי.
• האומץ לבחור מקצוע או עיסוק שמתאימים לי.
• האומץ להודיע לבוס שאני רוצה לעבוד פחות שעות כדי להיות עם משפחתי.
• האומץ להיפתח רגשית בפני גברים, לחבק גבר מבלי לחשוש לזהותך המינית.
  
  

האם יהיה לנו האומץ להתגבר על רתיעתנו מהגבר הנואש ולחבור אליו?
האומץ להודות בקיומו בתוכנו? האם נדע כיצד להזמינו לשותפות אמת במאבק לשוויון בין המינים?
אני מייחל לכך בכל ליבי.
תודה.