המטרידים יעשו לך בית ספר – על הטרדה מינית של ילדים / ד"ר רבקה נרדי

במסגרת פרלמנט הנשים בנושא: "הטרדה מינית – שלב ב"
 30 ביולי 2002

ההטרדה המינית ניזונה מתפיסות סטריאוטיפיות של השוני בין המינים. כל זמן שנמשיך להאמין ש'בנים' הם 'בנים' ו'בנות' הן 'בנות', נמשיך לספק מודל רע לדורות הבאים, ושום תוכנית חינוכית לא תעשה את העבודה במקומנו

ילדים לא אמורים להטריד מינית ילדים אחרים. ילדים הם יצורים רכים, תמימים, השרויים עדיין בגן העדן של התום והשעשוע. שנים רבות בחרנו, אנו המבוגרים, למדר את עולם הילדות ממציאות עולמנו הרוויה באלימות על כל סוגיה, ואולי בכך ביקשנו לשכוח תמונות ילדות שלנו רחוקות, אך מעיקות. ייתכן, שהרצון להשאיר את עולם הילדות זך וטהור מסביר במשהו את תופעת ההתעלמות הבוטה בהיקפה של מורים ומורות, ה'מאבדים' את כוח השיפוט שלהם כאשר מול עיניהם מתרחשת הטרדה מינית, ובוחרים לראות בה 'שעשועי ילדות'.

מי לא חווה, מי לא חוותה באופן כלשהו מפגש 'ידידותי' יותר או פחות עם המטריד או המטרידים הסדרתיים, הבנים 'החברמנים', שנהנו מיוקרה חברתית ולכל היותר ננזפו קלות ונסלח להם מיד. אחרי הכול כולנו – הבנים והבנות, המטרידים והמוטרדות/מוטרדים, כמו גם המבוגרים סביבנו, האמנו לתומנו שזו התנהגות נורמלית לחלוטין, בלתי נמנעת, משעשעת, לא מזיקה, חלק טבעי מתהליך ההתבגרות. באווירה זו לא היה מקום להתלונן על כאב והשפלה. במצב עניינים זה הקורבן מוצא עצמו משלם מחיר נפשי וחברתי כפול – פעם אחת בעצם היותו קורבן להשפלה ופעם שנייה בשתיקה שבהסכמה, המלווה בתחושות בושה ואשמה שמה שקרה לו זה 'באשמתו/תה', 'זה לא נורא', ואם הוא/היא רוצים להיות חלק מהחבר'ה עליהם להפנים את הנורמה ולחבור אליה. זהו אגב, אחד ההסברים להתנהגותם האכזרית של חלק מקורבנות האלימות (בעיקר הבנים, שלימים יהפכו לגברים) כלפי החלשים מהם.
ככל שגברה המודעות החברתית לזכויות האדם נוצרה אוירה שאיפשרה דה-לגיטימציה להתנהגויות, שרק לא מכבר נחשבו ל'נורמליות'. כך קרה גם עם תופעת ההטרדה המינית כלפי נשים, שמיום שניתן לה שם אפשר היה לסמן אותה כבלתי תקינה  ברמה החקיקתית וברמה החברתית. על רקע זה יכלו לצמוח מחקרים על תופעת ההטרדה המינית בגני הילדים ובבתי הספר.

התופעות מתחילות כבר בגן הילדים
להלן עדות ממחקרה של איילת גלעדי (מתוך אתר 'קול הילד', עמותה למניעת הטרדה מינית בקרב ילדים, geocities.com/voiceofchild/giladiHEB.html):
 "באחת ההפסקות, כשרוב הילדים משחקים בקבוצות הג'נדר שלהם, בלטו לעין שלושה בנים שהסתובבו משועממים, חסרי מעש, מסתודדים ומרעישים. לאחר כשמונה דקות ניגשו השלושה אל ילדה שתפסה בין רגליה גומי צבעוני (מעליו קפצה קבוצת הבנות). הילדה שמה לב לנוכחותם המאיימת של הבנים והזהירה אותם שיתרחקו ממנה, שאם לא כן תקרא למורה המשגיחה. אחד משלושת הבנים ניגש אליה, ניצמד קרוב לגופה והצמיד לה נשיקה על הלחי. הילדה הסמיקה כולה, נעמדה נבוכה ונעלבת. חברותיה שצפו במתרחש הפסיקו את המשחק והתקרבו אליה. הילדה התישבה בינתיים על הארץ והחזיקה את לחיה בידיה. חברותיה הציעו לה לגשת אל המורה האחראית ולהתלונן על הילד המטריד, אבל היא עמדה במקומה ולא הגיבה. שתיים מהבנות צעקו לעבר המורה ש'אמיר נתן לענבר נשיקה'. המורה האחראית, שהייתה עסוקה בשיחה עם ילד אחר, לא שמעה את צעקתן. כעבור שלוש דקות החליטו הבנות לשנות את מקום משחקן, אחזו בידיה של ענבר והלכו למקום החדש. התקרבתי למקום משחקן החדש כדי לצפות בהתנהגותה של ענבר לאחר המעשה ושמעתי לפתע קול צעקה, 'די, מספיק כבר', וקול בכי השתלט בחלל החצר. הסתבר, שאמיר תקף את ענבר פעם נוספת. ענבר הפסיקה את משחקה, אזרה אומץ ניגשה בעצמה אל המורה האחראית וסיפרה לה על שהתרחש. המורה אמרה לה בתגובה ש'הוא (אמיר) בודאי רוצה להיות החבר שלך, אז אולי תתני לו את מספר הטלפון שלך?"
 מחקרה של איילת גלעדי, שהקדישה את עבודת המסטר שלה באוניברסיטה העברית  לנושא זה מלמד אותנו כי התופעות מתחילות כבר בגן הילדים, וכי הטרדה מינית מותירה צלקות רגשיות לשנים רבות. לכאורה, הדבר מובן מאליו אם חושבים על כך במונחים המושתתים על האמונה, כי שוויון וכבוד האדם הן זכויות יסוד. רק כך אפשר לראות כי למעשה, הטרדה מינית היא התנהגות שמטרתה השפלת הקורבן והיא נעשית מעמדת כוח,  ולפיכך, אין היא אלא ערוץ נוסף של אלימות.
 
 למה דווקא בנים
 מימצאי  מחקרו של פרופ' בנבנישתי חמורים לא פחות. על השאלה – "האם ניסו לנשק אותך בניגוד לרצונך"  – השיבו בחיוב 12.1% מהבנים ו-8% מהבנות במדגם שכלל ילדים בכיתות ז' – ט'. כלומר – בנים הוטרדו יותר מבנות!
 למעשה, כל מימצאי מחקר זה מורים על כך, שבנים הוטרדו בשיעורים גבוהים יותר מהבנות. והשאלה היא, למה בן רך בשנים, שנולד עם היכולת לאהוב ולהתקשר באופן אינטימי, הופך להיות קשה ואכזרי לעצמו ולזולתו?
 בנים עוברים תהליכי סוציאליזציה המבססים נורמות של אכזריות ביחסי אנוש, המגיעים לשיאם בתנאים של תחרות ולחץ חברתי. קריאה בספרם של דר' דן קינדלון ודר' מייקל תומפסון, 'לגדל בן', מבהירה נקודה זו כדלקמן:
 בתרבות האכזריות לומדים בנים שהם חייבים לנצח כל הזמן, ועל כן אסור להם להפגין רוך. הם לומדים להתמודד עם פחד הדחיה והכישלון באימוץ דפוס הניכור, הניתוק הרגשי והאכזריות. אם לא תרגיש את מה שהאחר מרגיש תהיה פטור מרגשי אשמה. גבר אמיתי פוטר עצמו מ'שטויות' מעין אלה. כל בן וכל נער עוברים מסלול בלתי אפשרי בהתמודדות עם חיי הרגש – אינטימיות, תשוקה מינית וכוח. הם רוצים אהבה רומנטית, אבל לא יודעים איך עושים את ' המסובך הזה' ומתנחמים במין 'פשוט', או ב'עבודה עצמית', או במגע זמין וקל. הם לומדים מגיל צעיר ש'זה מגיע להם' וכדי
 להשקיט את המצפון הם מספרים לעצמם ש'ככה היא אוהבת את זה', ש'זה גברי וסקסי'. בנים, שהם רגישים 'יתר על המידה' חשופים ללעג ולהתעללות מצד חבריהם. וכיוון שהטרדה מינית היא עוד סוג של אלימות, היא מכוונת כלפי 'מטרות נוחות' – בנים רגישים, בנים לא מקובלים, בנים חסרי ביטחון וגב חברתי (עולים חדשים, נכים, 'שונים' מכל סוג).
 תרבות האכזריות עוברת מדור לדור. בגלל היחס הסקסיסטי שיורשים בנים מגברים בוגרים הם עלולים ליפול למלכודת ההטרדה המינית כלפי בנות, ומניחים  ש'כל הבנות אוהבות את זה'. הם לומדים ש'כולן רוצות אותו דבר', ואם אתה גבר אתה צריך לדעת איך 'לקחת את מה שמגיע לך כי אתה גבר'. בנים לומדים להאמין, כי הטרדה מינית היא דרך נורמטיבית 'להתחיל' עם בנות. ואכן, כל אחת עלולה להיות קורבן ליחס משפיל זה.  יש נערות ונשים שאתן זה יותר 'קל', כי כמו שבנים לומדים להיות 'גברים' כך נערות לומדות להרגיש, להיות 'נשיות', בעיקר בחברת גברים. יש נערות המפנימות את התפיסה הגברית אודותיהן, כלומר – מה שבנים רוצים זה בסדר, זה בגבולות הנורמה.
 
 הנערות הפגיעות
 קיימת קבוצה נוספת של נערות שהן ה'טרף' הקל באמת, אלה שלא תקבלנה אהדה או תמיכה חברתית בעקבות עוול שנגרם להן. נערות אלה, 'המסומנות', הדחויות, הן הפגיעות ביותר. נערה עלולה למצוא עצמה במעמד של דחויה מסיבות שונות:
1. כי היא נראית 'לא טוב';
2. כי היא מרגישה עלובה, חסרת ערך, אולי כי היא מרגישה שאין לה מה להציע;
3. כי היא לא שייכת למעמד המוביל בכיתה;
4. כי היא באה ממשפחה חלשה (מעמד סוציו-אקונומי נמוך, עדה דחויה, עולה חדשה וכדומה);
5. כי היא 'מוזרה', בעלת התנהגויות 'חריגות', מעין 'ברווזון מכוער';
 נערות אלה, הכמהות לקבל יחס חם מהבנים והבנות כאחד, אך חשות את אימת הבדידות והדחייה, מוכנות לעתים 'לעשות הכול' כדי לזכות במעט פירורי אהבה. הן עלולות להציע את עצמן במחיר זול – 'סקס תמורת אהבה', והופכות טרף קל, מהטרדה מינית עד אונס ברוטלי. החברה כולה – הצעירים והמבוגרים כאחד, יתייגו אותה כ'מופקרת', והיא תימצא בסכנה של חרם חברתי.
 
 הסיבות להתעצמות התופעה
 למרות המימצאים הקשים העולים ממחקרם של דר' ענת זוהר ודר' תום גומפל מהאוניברסיטה העברית, המצביעים על 35% מהבנות ו-28% מהבנים כנפגעי תקיפה מינית, סבורים  63% מהמורים והמורות כי אין אלימות מינית בבית ספרם. נתון קשה זה מצביע על קבלה פסיבית של תופעה חברתית, המאפשרת מיחזורה מדור לדור. עובדה כי:
1. הנורמה של יחסים בעלי אופי סטריאוטיפי עדיין רווחת;
2. בנים מטרידים נתפסים כ'שובבים';
3. קורבנות ההטרדה המינית – בנות ובנים, מתביישים לדווח ולהתלונן מחשש לחרם חברתי.
מנגנון ההכחשה ממשיך לקיים את עצמו. כאשר אנו ממשיכים להאמין ש'בנים' הם 'בנים' ו'בנות' הן 'בנות', וזו דרכו של עולם, אנו ממשיכים לספק מודל רע לדורות הבאים, ושום תוכנית חינוכית לא תעשה את העבודה במקומנו. הסטת המבט שלנו, כאשר זה קורה מתחת לאפנו, נותנת היתר שקט להמשך התופעה.