לפני מספר שנים (בערך ב 1991) השתתפנו בסדנה ל'תקשורת לא-אלימה' שקיים בישראל הפסיכולוג היהודי-אמריקאי ד"ר מרשל רוזנברג (תלמידו של קרל רוג'רס). האיש לא הרצה, ולא הטיף אלא חשף את רגשותיו הכמוסים ביותר דרך בובות של ג'ירף ותן. הוא לא השתמש במילים פסיכולוגיות אלא נתן לבובות שלו להתבטא בכנות אמיצה. בהשראת הבובות צללנו גם אנו אל נפשנו והתוודענו לתובנות חדשות על עצמנו.

השפעתה של הסדנה עלינו הייתה כה גדולה עד כי זמן קצר לאחריה הגענו למסקנה כי נוכל לשדרג את הכלים המקצועיים שלנו, אם נתרגם אותם לשפה מטאפורית. נטלנו אפוא את החומרים שלנו שהינם שילוב של הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית בפסיכותרפיה, יחד עם משנתו של ויקטור פרנקל (גישת הלוגותרפיה) ופסיכולוגים אקזיסטנציאליסטיים והומניסטים נוספים - ועם המשקל הכבד הזה נכנסנו לים.

בים מצאנו סרדין-ברחן, כריש-תוקפן ודולפין-חכם. שלושה יועצים פנימיים אשר לכל אחד מהם תפיסת עולם משלו שאותה הוא מציע לנו כדי להתמודד עם עוינות, תובענות ודרישות בלתי סבירות, ביקורת בלתי הוגנת, משא ומתן כוחני, אלימות מילולית ופיזית, וכן עם רגשות קשים: אשמה, זעם פחד, ייאוש, חוסר אונים, קנאה ורגשות קשים אחרים.

סיסמתו של הסרדין היא "ברח פן תיטרף" כי "אין לך סיכוי להתמודד עם הלחצים. אתה נחות, קטן ועלוב – "לוזר" וכולם יותר חזקים ממך. רק אם תוותר על זכויותיך, ותעשה הכול כדי למצוא חן בעיני אחרים, יש לך סיכוי לשרוד".

סיסמת הכריש - “טרוף פן תיטרף" כי "ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר' כי "כאן מבינים רק שפה של כוח" . הכריש מסתיר בכל מחיר את הסוד שלו: סרדין קטן ומפוחד המסתתר בתוכו. ככל שהכריש מבוהל יותר מהסרדין שבתוכו, כך הוא מרבה להפגין אלימות מילולית ופיזית. הוא מכחיש את רגשותיו ולועג לכל מי שמבטא מצוקה.

הסרדי"ש
במצבי לחץ אנחנו מושפעים לא רק מהסרדין והכריש אלא גם מהסרדי"ש. יצור כלאיים שראשו סרדין וזנבו כריש. עצתו לנו: כלפי החזקים מכם – מנהלים קשוחים, פוליטיקאים כוחניים, בריונים אלימים, - היו סרדין. ותרו, התחנפו. לא נורא, את הפחד, התסכול, הבושה, העלבון, ורגשות קשים אחרים, תוציאו בעזרת הזנב כלפי מי שאינכם פוחדים ממנו, מישהו שאינו אמור להחזיר לכם: הילדים שלכם, בת/בן זוגכם/ן, העולה החדש, המורה החדשה של ילדכם, או נהג הססן שעצבן אתכם כי לא זז בירוק.

הדולפין
בחרנו בדולפין החזק והידידותי מפני שהוא היה היחיד מכל היצורים שהכרנו שהצליח להרגיע את הסרדין והכריש שלנו. הוא לא בז לנו על כך שיש לנו סרדין-ברחן, הוא לא האשים אותנו על כך שיש לנו כריש-תוקפן, אלא פשוט הקשיב לנו באמפטיה. בעזרת הסונר הרגיש שלו הוא הבין מה מפחיד ומלחיץ אותנו. הקשיב והרגיע. אחר כך נעמד על זנבו וביקש מהסרדין ומהכריש להניח לו להוביל אותנו לחוף מבטחים. אחזנו בסנפיר הגב שלו והגענו עד הלום. בשנים האחרונות אנו מנסים ללמוד את חכמת הדולפין ואת סוד הישרדותו אל מול הכרישים והסרדינים. אנו לומדים לספור עד עשר, מאה ולפעמים עד אלף, לקחת אוויר כדי לא להגיב מיד, לצלול פנימה אל נפשנו, להפעיל את הסונר הרגשי שלנו, לקלוט את הקולות הפנימיים, ולזנק מהמים בזמן ובמקום המתאים בעוצמה וברכות. לגלות את הדולפינים ששוחים לידנו, לאהוב ולהיות נאהבים, לא בכל מחיר ולא עד כדי התבטלות עצמית, להיות מה שאנחנו רוצים להיות ולא רק מה שאחרים רוצים שנהיה.

"אחרי הסדנה המשותפת של אפרת וחן, בה רכשתי את ספרה של אפרת "המסע לשדונזיה", ואת שני ספריו של חן "סרדין, כריש ודולפין" ואת "לחבק דולפין", אלו הספרים שהילדים רוצים לשמוע שוב ושוב. הגדול (9) יותר את שדונזיה, הצעיר (6.5) על הדולפינים. שניהם מרותקים, מפנימים, לוקחים אליהם, מדברים, שואלים, חושבים. וכבר ארבעה ימים שהאווירה בבית שונה, בעיקר אצל הגדול, כאילו עצם הקראת "שדונזיה" מסדרת דברים, מרגיעה, משנה שיח וגישה. אם זה מה שקורה בבית רגיל בשגרה, אני מתארת לעצמי מה הפוטנציאל בחדר טיפול, כיתה, בית ספר...! מומלץ בחום! "