חלוקת תפקידים במשפחה המודרנית – פנטזיה פמניסטית או ענין של צדק טבע

ד"ר רבקה נרדי, מכון דיאלוג, ינואר 2001
מוגש לפירסום בעיתון "פסיכו"

השעה שבע וחצי בבוקר. את מגלה שלילד חום די גבוה. לך מחכה כיתה, או ישיבה חשובה שהשתתפותך בה חיונית. את פונה לבן זוגך שישאר עם הילד ויקח אותו לקופ"ח. הוא מסרב בתוקף. מציע לך להשאיר אותו עם תרמוס תה… או לחילופין לקחת אותו לאימו או אימך… את מסרבת. לאחר וויכוח קצר הוא יוצא עם שורת המחץ – "את יודעת ששעת עבודה שלי שווה פי כמה משלך". זה נכון. את מוותרת בפעם המי יודע כמה, אבל בתוכך הרבה תיסכול, זעם וכאב.

יום ששי בערב. המישפחה מתכנסת לארוחה המישפחתית. האוכל טעים, השיחה עירנית. כאשר הכל מסתיים, "הם" פורשים לטלביזיה. את נישארת עם הכלים. "הם" מעירים לך שאת עושה רעש וכדאי שתדחי את הניקיון לשעה אחרת…את מוותרת, או מתווכחת, או עוינת לשארית הערב, או עושה עצמך שעסקים כרגיל…

צריך לנקות את הבית, לעשות קניות, לטפל בסידורים שונים. בן זוגך מוכן להושיט יד, רק שתשאירי לו רשימה. הוא כבר יעשה זאת בזמנו החופשי…את שמחה שלפחות משהו יורד מכתפיך. יותר מאוחר את עלולה לגלות שהקניות "זה לא בדיוק", ולנקיון (לאותו חלק ברשימה) הוא לא הספיק להגיע, ובכלל "על מה הרעש". את, לדעתו, מגזימה ומעט היסטרית בכל הקשור לבית… את הגיגיך וכאביך את חולקת עם חברותיך. כבר מזמן, שהן לך קבוצת התמיכה.

דוגמאות לא תחסרנה לנו. ההיגיון הבריא אומר לנו כי חלוקה מאוזנת בין גבר ואשה איננה רק ענין של צדק טבעי בין שניים שווים, אלא אינטרס אמיתי של חיים משותפים בעולם קשה ותובעני. השותפות ברמה המעשית איננה, אם כן, רק משאת נפש  של "נשמות יפות" החולמות על צדק ושוויון, אלא כורח קיומי  ממשי ביותר  הנובע מצרכי החיים. כל כך ברור. כל כך מסובך. כי גדלנו בעולם שמטביע קודים אחרים  ביחסי גבר אשה. כולנו למדנו את הקודים הללו המעוגנים בהיררכיה. הוא שווה יותר ממנה.  זאת ועוד, למדנו גם כי נישואים טובים בנויים על פשרות.  עמידה עיקשת על עקרונות עלולה לזרוע הרס יותר מאשר להביא לתועלת. תפיסה זו שעל פניה נדמית פרקטית ויעילה עבדה לאורך שנים רבות טרם שפרצו החוצה קונפליקטים קשים בין המינים. חוזה הנישואים הישן הניח זכויות בלתי שוות לגברים ונשים כאשר נקודת המוצא היתה התפקיד המיני ולא האדם וזכויותיו כיצור אנוש. מצב זה הניח כמובן מאליו שעל האשה להתפשר ולהסתגל לצרכיו של הגבר, כפי שהניח באותה נשימה שעל הגבר לפרנס ולהגן על האשה. איש לא שאל אותם אם הם רוצים בכך. שני המינים למדו שכך נכון ולכן גם אם היו להם קונפליקטים פנימיים או בינאישיים הם לא נחוו אף לא יכלו להיות מוצגים כקונפליקטים מוסריים.

מהפיכת המינים כמוה כרעידת אדמה בזעזעה את כל הבסיס המוצק עליו נישענו הנישואים המסורתיים. היא התחילה באשה אך המשכה הטבעי במסע שגבר מודרני עושה לבדיקת זכויותיו וחובותיו לא רק כ"מגן ומפרנס". על רקע זה בעיות פשוטות שאיש לא העלה בדעתו שהן יכולות להיות בעיות מוסריות, צצות היום חדשות לבקרים ומחפשות מענה. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, העובדה שרוב הגברים והנשים נימנעים מלקשר בין קונפליקטים לבין מוסר מדגישה בייתר עוצמה את הדילמה המוסרית הגדולה שהנישואים המודרניים טרם מצאו לה מענה – כיצד לתרגם מוסר אוניברסאלי המחזיק בערכים של צדק ושוויון ליומיום של הנישואים המודרניים?

מתוך ענין אישי ומקצועי עמוק מאד בדקתי סוגיה זו כחלק מעבודת הדוקטוראט שעשיתי בין השנים 1996 עד 1999. הנה כמה דברים שלמדתי.

אשה אחת בלבד ואף לא גבר אחד  הזדההו מתוך הבנה עם שאלתי בדבר הקשר האפשרי בין ערכים מופשטים כמו צדק ושוויון לבין מוסד הנישואים. הם דיברו על שותפות, אמון, הוגנות – כחוויות דינאמיות המתקימות או לא מתקימות בקונטקסט הזוגי הפרטי. האפשרות לדון או להתייחס למציאות ולבחון אותה באמות מידה אוביקטיביות נראתה להם לא רלבנטית, אפילו מזיקה. והנה הפרדוקס.  חווית הקיפוח קשורה בתודעתנו לצדק. כל ילד מרגיש מהו צדק טבעי. כאשר מקפחים אותו ואין הוא מקבל את מה שהאחרים בסביבתו מקבלים. הוא אז יודע, בתודעתו הילדית התמימה, שזה "לא צודק". אך מה שכל כך טבעי לנו בהיותינו ילדים מתהפך על פיו, בהדרגה, כאשר אנו, בנים ובנות, תופסים כי שווינו תלוי גם במיננו. בנים שווים יותר. במהלך חיינו אנו לומדים "להצדיק" את אי השוויון במיני דרכים וצורות שאנו לומדים  מהחברה סביבנו. ואנו אכן לומדים, כדי להימלט מעונשו של הדיסוננס הקוגניטיבי המאיים על כל ישותנו.

לא הכל מתמודדים באותה דרך. תלוי היכן אנו עומדים ב"מסע הנישואים" שלנו שהוא מסע פרטי וזוגי כאחד. אם לדוגמא, עדין לא נחלצנו מתחנת המסע הראשונה המייצגת את ערכי העולם הישן – תחנה שאני מכנה "ארץ הסטריאוטיפים" אנו – גברים ונשים כאחד נצדיק את חלוקת התפקידים הישנה וניטען בלהט ש"ככה זה", בגלל הבדלים ביאולוגיים מולדים ההופכים את החלוקה הישנה לטבעית. כלומר ערכים מוסריים מופשטים של צדק ושוויון ממש לא נוגעים לנו. אך אם, כמו אנשים מודרניים מעודכנים, התקדמנו כבר לתחנה הבאה – תחנה שאני מכנה אותה "ארץ האמביבלנטיות", אנו עלולים למצוא עצמנו בעמדת ביניים. התנועעות פראית בין הישן לחדש.  הנה כמה דוגמאות לאסטרטגיות נשיות מקובלות: ציפיה לעזרה מחד , ומאבקי כוח מאידך.  אך במקרים רבים מידי, נוכח מציאות שכיחה, שהעול  נישאר על כתפי האשה – וויתור תוך הליכה על חבל דק, כמו לולינית בקירקס. האשה מפתחת תכונות של "סופר אשה" – אשה שהיא "הכל לכולם", עושה ביממה מה שנידרש לאדם שפוי שבוע ימים. והתוצאה – שחיקה, כעס ועייפות שלא ניגמרת. הגבר, בשלב זה, שמבין שלא יוכל להימלט מעונשה של מהפיכת המינים, עושה תנועות של משתדל, אך בהיותו אמביבלנטי הוא גם כועס ומפתח אסטרטגיות של הימלטות ו/או מאבק מ"עונשה הרע" של אשתו "האמזונה המקטרת".לפעמים הוא באמת עושה מאמץ, אך "מה לעשות" המציאות (שעות עבודה ארוכות) מכריעה הרבה פעמים את רצונו הטוב. כך הוא באמת מאמין, וגם היא. וכאשר הם משווים את עצמם למה שקורה בקרב זוגות אחרים הם מתנחמים…

הזוגות האמיצים באמת אשר המשיכו במסעם למחוז השוויון או משם החלו, והם אמיצים דים כדי לחיות ולעשות שוויון, עשויים לקטוף את הפרס הגדול של הנישואים. לחוות חברות אמת, אמון ואינטימיות הנובעים מראית גבר אשה לא רק כ"גבר" או "אשה" אלא בעיקר כבני אדם עם צרכים וזכויות הדדיות.  המישפט – "אבל אני מרוויח יותר ממך" לא שייך לסוג זה של יחסים, גם אם הוא מרויח יותר. אמות המידה הן הוגנות וצדק טבעי. בתנאים אילו, "תנאים של חיבה" יכולה הנפש להתפנות לראות ולקלוט את הניואנסים הדקים. ואז אפשר באמת למשוך בעגלת החיים ביחד, בעבודת צוות, ולפעמים לעצור ולהניח את הראש על כתף של חבר, של חברה.

ועד שלא נבין כחברה על מוסדותיה ואירגוני העבודה שלה, ועד שלא ניתפקח מאשלית התפקידים הישנים נמשיך לדשדש ולשלם את המחיר.