טור 22: שיח חדש בין נשים לגברים מאת: ד"ר רבקה נרדי

טור 22: שיח חדש בין נשים לגברים

מאת ד"ר רבקה נרדי

רובנו מכירות את שירו המצמרר של דן אלמגור, בעל הלחן המכשף של מתי כספי, המושר בפי ששי קשת – "פנקס הקטן". מילות השיר הדהדו בי ולא הניחו תוך שאני מארגנת את מחשבותיי לקראת כתיבת הרשימה הזו. רשימה שרוצה לתאר את מצב היחסים החדש, המתהווה זה כבר כמעט שני עשורים בין נשים וגברים. ואני עצמי נדהמתי מהאסוציאציה שלי שפרצה ממוחי הקודח והמתארת דינמיקה אכזרית בין אישה יפה שהפכה נכה גופנית כתוצאה מאלימות של גבר והיא רודה בפנקס הקטן האוהב אותה מאז ומעולם, עד כלות, ומוכן להיות עבדה הנאמן.  ואולי נזכרתי בשיר זה כי שמעתי לאחרונה כמה גברים מתבטאים כך על עצמם. הם חשים כ "פנקס הקטן" של נשותיהם…

אז הלכתי אחורה בזמן כדי להבין. ונזכרתי שכבר הייתי במסע הזה בשנת 2005 כשהתחלתי את התחקיר שלי לקראת כתיבת ספרי "נשים חסרות מנוח" שפורסם בהוצאת "פרדס" ב2007. באותם ימים כשביקשתי להבין כיצד השפיעה עלינו, נשים וגברים, מהפיכת המינים. התופעה שעלתה בכל ראיון שערכתי וכמעט בכל מאמר מקצוע שקראתי היה הפחד – גברים מפחדים מהאישה החדשה ורבים מהם, יותר ויותר אף לא מתביישים להודות בכך. הפחד הזה שהיה כה מוכר לי מעברו השני, כלומר פחד של האישה מהגבר… הפחד שלה מהטון הסמכותי שלו, מאכזריותו, מאנוכיותו, מיכולותיו לנטוש. ויש לסייג מיד ולומר – לא כולם, לא כולם! סדר הדברים הישן עדיין קיים בין נשים וגברים… ובכל זאת, היוצרות במקרים ההולכים ומתרבים, מתהפכות, וגם הבטן מתהפכת. הרי לא לכך פיללנו. לא רצינו שגברים יחושו רתיעה, שיחששו כל כך ממחויבות. לא רצינו שנשים וגברים יתהלכו חשדניים ובודקים את אהבתם כסחורה (פגומה?). אני לא חשה שמחה לאיד, בוודאי לא שמחת נקמה. אני חשה צער, דאגה ותהייה לגבי העתיד.

בתהליך כתיבתי את ספרי "נשים חסרות מנוח" רציתי לשוחח עם גברים. מה שיותר גברים. המציאות אפשרה לי הרבה פחות ולכן נזקקתי לניסיוני האישי והמקצועי, לדמיוני, לשיחותיי האקראיות והמקצועיות עם גברים, לספרות המקצועית המתרחבת בנושא זה, ולניסיונן של הנשים הרבות איתן יש לי שיח זה שנים רבות. לאור כל זאת קראתי דרור לתובנותיי, לדמיוני וזיכרוני והעליתי על הכתב מבחר  תשובות אפשריות של גברים אלמונים אילו שאלתי אותם את שאלתי הסקרנית – "מה דעתך על מצבו של הגבר המודרני"?

"אני לא יודע על מה את מדברת? גבר הוא "גבר"!

"גבר הוא חמור עבודה! הנשים שולטות בו ועושות בו מה שהן רוצות".

"כל העניין הזה של פמיניזם הרס את כל מה שהיה טוב".

"נשים מפחידות אותי".

"אני לא מסוגל להיכנס למסגרת של קשר".

"נשים היום כל כך פרובוקטיביות שזה מפחיד".

"כל המוחצנות המינית הזו של האישה המודרנית הרסה כל חלקה טובה ביחסים בין המינים".

"חבל שאי אפשר לחזור למה שהיה פעם".

"הכי מפחיד אותי שאשתי תרצה לדבר איתי".

"ומי לדעתך עדיין נהרג במלחמות… אה!?"

"עכשיו יש להן משחק חדש… להעליל עלינו הטרדות מיניות והתעללויות מיניות".

"אני לא מבין למה הן רוצות להיות טייסות וקרביות".

"נשים אלימות כלפי גברים לא פחות ואולי אפילו יותר".

"כמה טוב שנשים חזקות. סוף סוף אפשר להירגע קצת".

"אשתי היא החברה הטובה ביותר שלי!"

"גיליתי איזה כיף זה להיות בבית ולגדל את ילדי".

"גיליתי את התענוג שבפינוקים".

"אני לא אוהב שאשתי אומרת לי מה אני מרגיש או אמור להרגיש".

אני חוזרת וקוראת את רשימת ההצהרות של גברים ושומעת רגשות שונים, חלקם מוקצנים, אמביוולנטיים, המשקפים מה גברים חשים כלפי נשים בעידן הזה: פחד, זעם, זלזול והתנשאות, תסכול, קנאה, מירמור, נחיתות וגם הקלה ותקווה. הצונאמי הרגשי הסוער הזה בא ליד ביטוי במגוון הולך וגדל של התנהגויות – מוויתור פאסיבי על ביטוי צרכים אישיים דרך שתיקות והתחמקויות והתמכרות למחשב, וגם בריחה לעבודה סביב השעון. ולא הזכרנו בגידות והתמכרויות ואלימות.

אך אין ספק שהפחד מהאישה החדשה הוא הכוכב הראשי.

עם זאת, ראוי לציין שפה ושם צומחים להם על אדמת הטרשים הזו צמחים רעננים המבשרים יחסים אחרים, שוויוניים, אמיצים.

הפחד. הפחד של הגבר מ"האישה הרעה", "המסרסת", אותו פחד קדמון,  אותו רגש "אסור" על גברים "יצא מן הארון". האם זה אמור להרתיע אותנו? האם תועיל לנו "תגובת נגד"? אולי דווקא בשל הרגישות הנשית הגבוהה (כך למדנו) לרגשות הזולת, דווקא בזכות אותה יכולת מופלאה לחוש אמפתיה לזולתנו,  נוכל לראות מבעד – מבעד לפחד. לראות את הגבר אנושי, בשר ודם, חשוף ושקוף. לראות ממקום של ביטחון ביכולתנו להציב גבולות ולדאוג לעצמנו וזכויותינו בקשר – אם חלילה ננוצל לרעה.

לראות ולקיים דיאלוג מעודן, אוטנטי, אישי – דיאלוג המוביל לחיבור אינטימי שרובנו, נשים וגברים,

כה מפחדים ממנו. חיבור אישי-אנושי החושף אותנו כפי שאנחנו. בעיני זו הבטחה ענקית, אולי ההבטחה בהא הידיעה לה ייחלנו, אליה התפללנו בלילות של כמיהה ובדידות. ולו תהא מתנתנו זו לעצמנו בשנה החדשה.

בהשראת "נשים חסרות מנוח",  מאת רבקה נרדי, "פרדס", 2007,  פרק ארבעה עשר, עמ' 187