טור 23: סליחה – הסיכוי שלנו לתיקון מאת ד"ר רבקה נרדי 28/9/11

תארו לעצמכם שביבי נתניהו היה מתעורר בוקר אחד ומחליט לבקש סליחה מאבו מאזן והיה אומר לו כך: אני מתנצל, באמת שאני מתנצל מעומק לבי על העוול שמדינת ישראל גרמה לכם, העם הפלשתיני. אני מבקש סליחה על שנות הכיבוש הרבות, על המחסומים, על היחס המתעמר, על הקשיים, על המצור בעזה, על הסרבנות שלי בתהליך המשא ומתן, על המשך הבנייה בהתנחלויות, על הבטחות שאני לא מקיים, על הצבת דרישות בלתי אפשריות. אני מתנצל ומבקש הזדמנות נוספת.

ותארו לעצמכם שאבו מאזן היה משיב לו כך:

ביבי יקר, זה לא הכול באשמתך. אני נרגש מאצילות נפשך להכיר בעוולות שגרמתם לנו. גם אני רוצה להתנצל על ההתנהלות הפראית שלנו תוך כדי ניסיון שלכם לנהל איתנו דיאלוג. נכון הוא שלא תמיד נהגתם ביושר איתנו, אבל אני יכול להבין את הרגישות שלכם לנושא הביטחון. אני מתנצל על הטרור, על חוסר הרגישות שלנו להיסטוריה שלכם. אני מתנצל שלא מספיק הקשבנו ובאנו לקראתכם. אני מתנצל על הסרבנות שלנו להכיר בכם כמדינה יהודית. אשמח בהחלט להזדמנות נוספת.

הזוי, נכון? אף אחד מאיתנו לא מאמין בכלל שזה אפשרי.

 

תארו לעצכם שזוג נשוי על סף גירושים היה עושה תפנית ומקיים את השיחה הבאה:

גבר: אני רוצה להתנצל בפנייך אשתי על כל השנים שלא ידעתי להיות לך חבר ושותף. אני מצטער על הבגידות, על מצטער על הזלזול בך, אני מתנצל על השפה הבוטה שהשתמשתי בה בתקשורת שלנו, אני מתנצל שלא ראיתי את הכאב שלך, שלא נתתי דעתי על הצרכים שלך. האם תהיי מוכנה לתת לי הזדמנות נוספת?

אישה: וואוו… אני נרגשת. זה חדש בשבילי שאתה מתנצל. גם אני לא הייתי טלית שכולה תכלת. גם אני פגעתי בך. גם אני לא ראיתי אותך והייתי שקועה עד צוואר בכאב ובזעם שלי. אני יודעת שלא הכול היה שחור בינינו. אני רוצה להאמין אבל אני לא בטוחה. בוא נדבר על מה שקרה בינינו עוד. אני זקוקה להבין אם נוכל לתקן.

הזוי? מוכר? מציאותי? מעורר אמון? מעורר חשדנות?

 

תארו לעצמכם שמורה היה פונה לכיתתו (נניח כיתה יא) ואומר להם כך:

כיתתי היקרה, על סיפה של שנה חדשה ועם התקרב יום כיפור אני מוצא לנכון להתנצל בפניכם על כך שלעתים לא ראיתי את הצרכים שלכם כאנשים צעירים. ראיתי רק את הציונים, איכפת היה לי רק ממשמעת. כי פחדתי לאבד שליטה. אני מתנצל שהחמצתי הרבה רגעים יפים שיכלו להיות לנו אבל אני מבטיח שאתקן זאת בשנה הקרובה.

ותארו לעצמכם שתלמיד או תלמידה היו קמים ומשיבים:

מורה יקר. אני מרשה לעצמי לייצג את הכיתה שלנו, על אף שלא נבחרתי לעשות זאת, ואני רוצה לומר לך שזה ממש מרגש לשמוע את הדברים הכנים הללו מפיך. אתה אמיץ וישר שאתה מסוגל לדבר איתנו בגובה העיניים. אני רוצה להתנצל בשם הכיתה על כל הרגעים שעשינו צרות ולא היה איכפת לנו ממך או מהלימודים. ראינו איך אתה מתאמץ ולא היה איכפת לנו. היינו אדישים, אולי לא כולנו אבל רובנו, שקועים בשטויות שלנו. אז שתדע שאיכפת לנו ואנחנו רוצים להמשיך איתך ולתקן.

אפשרי?

 

ותארו לעצמכם שאם הייתה אומרת לבתה המתבגרת: אני מתנצלת, אני מצטערת שאני כל כך ביקורתית כלפיך ולא מספיק מקשיבה לצרכים שלך. מרוב ניסיון לחנך אותך אני רוב הזמן מציקה לך. אני מתכוונת לתקן, לנהוג עם יותר רגישות.

ותארו לעצכם שהבת הייתה משיבה: אמא, זה מדהים שאת מבינה ואומרת לי. זה עושה את הכול יותר קל. גם אני מצטערת על התגובות התוקפניות שלי כלפייך כאילו אני לא מעריכה שום דבר שאת מעניקה לי. זה ממש לא כך. אבל מרוב שאני מתוסכלת אני לא מתנהגת בסדר. אשתדל להביע את עצמי בצורה יותר מכבדת.

דמיוני?

 

וכך זה ממשיך – שיח רענן ואמיץ לפוגג קונפליקטים, להרגיע את העלבון והזעם – בין קולגות, בין ממונים ומועסקים, בין שותפים עסקיים, בין חברים וחברות, בין בני משפחה, בין זרים שנקלעים לסכסוך. האם שקעתי בדמיונות שווא? האם אני מגזימה עם משאלות לבי?

 

המציאות "צוחקת עלינו". אנחנו רואים בני אדם כועסים ומקיימים שיחות עם עצמם או עם המסכימים איתם. בשיחות הללו אין צורך לחשוב על האחר, אין צורך לראות את נקודת מבטו, אין צורך לראות את עצמנו על חולשותינו ויכולותינו לפגוע, אין צורך ואין רצון בדיאלוג.  למה? כי דיאלוג של פיוס, של הודאה אישית בטעויות שלנו (לא של זולתנו) זו מלאכה קשה, קשה מידי עבור רובנו.

 

ואז הכעס מתנחל בתוכנו ומתעצם לדרגה של עוינות ונקמנות. הוא הופך להיות אויב מספר אחד לסליחה ותיקון. הכעס הוא רגש ראשוני, בסיסי, אוטומאטי, הישרדותי על מה שאנחנו חווים כאיום קיומי על ערכנו כבני אדם וכמובן על קיומנו הפיזי. הכעס משרת אותנו להגנה עצמית – לעתים נחוצה מאוד אך לעתים מדומה ובנויה על פרשנות מעוותת של המציאות. אנחנו כועסים על פגיעה בכבודנו, על בגידות מיניות, על בגידות בתחושת השותפות, על עוולות שנעשו להם בהווה וגם בעבר הרחוק. אחד הכעסים "המככבים" בנפשנו הוא כעס על הורים שלא היו מספיק "הורים". תחושת העוול על גזילת הילדות, על אובדן תום הילדות בגיל צעיר מידי שורטת את נפשנו ואין אנו רוצים לסלוח. וכי למה שנסלח???

 

 

מה פירוש לסלוח?

כדי לסלוח לאדם אותו אנו רואים כמי שגרם לנו עוול עלינו לטפל ראשית לכול ברגש הכעס והנקמה שהתיישב בתוכנו. כדי לעשות זאת כדאי ש"נתיידד" עם רגש הכעס וכיצד הוא צומח בתוכנו לממדים של מפלצת מרעילה. אביא להלן קטע שכתבתי, מתוך "שיחה זוגית"*, ספרי המשותף לי ולבן זוגי ד"ר חן נרדי, קטע המתאר את הכעס כמחלה, כמלחמה.

 

”בתחתיתו של הכעס האימתני שוכן הכאב, כאבם של ילדים שלא בגרו להבין את מגבלותיהם שלהם כמו גם של בני זוגם. הם לא למדו להבין זאת כפי שלא למדו לנהל באופן מושכל את הקונפליקטים שלהם. שהרי הלימוד כמוהו כהודאת וויתור והשלמה. חלילה לנו. כל עוד נכעס ימשיך ניצוץ התקווה לבעור בתוכנו. כך אנחנו. ולכן לא למדנו. אבל ברוב המקרים לא היה ממי. ואז אם אכן לא למדנו לנהל דיאלוג מלווה במשא ומתן על קונפליקטים רגשיים או אחרים,  נמצאה לנו המריבה כמוצא נהדר, כ"מציאה" נפלאה לטיפול בענייננו. לרובנו לא נמצא מודל הורי ראוי שינחה אותנו איך לנהל את הניגודים בינינו לבין העולם. רובנו לא ראה ולא חווה זוגיות הורית מהסוג הדיאלוגי. ולימים כשכבר למדנו והבנו והשתדלנו וניסינו נוכחנו פעם אחר פעם איך ברגעי לחץ אנחנו טסים אחורה בזמן ונוהגים כאוטמטים על פי דפוסי העבר.

לסיים מריבה? לא ממש ראינו את הורינו עושים זאת באופן מושכל. ראינו גם ראינו שתיקות ארוכות, מלמולים פרטיים, הסתגרות, ענישה הדדית וגם אדישות וניכור. וגם כניעה למציאות וחזרה איטית לשגרת החיים.

מריבה כמו מלחמה, כאשר היא בעיצומה היא דומה למחלה קשה. חום גבוה, הזיות, תחושת חולשה נוראה ופתאום כוח גדול. מריבה היא התרחשות לא רציונאלית, למרות שבעת התרחשותה היא נדמית לנו כאירוע הגיוני ונחוץ ביותר לחיינו. מריבה יכולה להמשך דקות אך גם ימים, שבועות, שנים. ככל שתאריך ימים כך, כמו מחלה כרונית תידבק לעורנו, לנשמתנו, תהפוך להיות אנחנו. סכנה של ממש. ולכן עלינו לסלקה במהירות משטחנו. לנקות אחריה ולחטא את סימניה כדי שהרעל לא ידבק בנו שוב ושוב. אבל איך, לכל הרוחות עושים זאת? איך חוזרים לעשתונותינו אחרי שכמעט יצאנו מדעתנו?"

 

אז איך באמת "חוזרים לעשתונותינו"?

 

לפני שנים (ב1992) פיתחנו, בן זוגי, ד"ר חן נרדי, ואנוכי (ביוזמתו) את מה שלימים כינינו "המודל הדולפיני.** נעזרנו בשלוש מטאפורות מעולם החי כדי להסביר לעצמנו את המאבק הפנימי המתמשך בין שלושה "יועצים" פנימיים: "הסרדין" (הפחדן, המבוהל, "ראש קטן"), "הכריש" – (השתלטן, התוקפן, המגלומן) ו"הדולפין" – (החכם, האסרטיבי, האמפאתי, "ראש גדול").

כדי לעבור למצב נפש של סליחה עלינו לאמץ את גישת "הדולפין", כלומר לגייס את "הסונר הדולפיני" – אותה יכולת אנושית מופלאה "להיות בנעלי זולתנו", לחוש אמפתיה, לראות את נקודת מבטו של "האחר" – באומץ ובחמלה.

וירג'יניה סאטיר, פסיכולוגית וותיקה שהשפיעה רבות על עולם הטיפול (נפטרה ב1988), שמה דגש וחשיבות לסליחה. היא מדברת על עיקרון הכוונה החיובית. היא  יצאה מתוך נקודת הנחה (שתישמע לרובנו קיצונית משהו) שהכוונות הלא מודעות של כל מעשה של כל אדם, הנן כוונות חיוביות. לא משנה כמה נוראית ההתנהגות בפועל של אדם. יציאה מתוך הנחה זו משנה את תגובתנו כאשר מישהו מתנהג באופן בעייתי. זה אומר שאנחנו יכולים להסכים עם הכוונה החיובית שלו ולהעריך בכך שהוא אנושי, אף על פי שאנחנו לא מוכנים לקבל את ההתנהגות שלו. ואז ניתן לחפש התנהגויות אלטרנטיביות שמספקות את שנינו. וירג'יניה סאטיר הייתה נחושה בכך, ובאחת הקבוצות שהעבירה הצליחה להביא ניצולי מחנה ריכוז נאצי, ושומר במחנה, להבין אחד את השני ולמצוא את האנושיות המשותפת להם. 

עקרון הכוונה החיובית הוא למעשה סוג מסוים של ריפריימינג – reframing. כלומר, שינוי מסגרת ההתייחסות שלנו לאירוע – מכאיב ככל שיהיה. אין דבר מאתגר מזה. למעשה אנו נפרדים מעמדת הקורבן ובוחרים לראות גם את נקודת מבטו של הפוגע. כמה קשה לעשות זאת בזמן אמת.

דוגמא:

אם למשל בזוגיות ניקח בחשבון שרוב ההתנהגויות שלנו הם סוג של קריאה לאהבה שאם אינה נענית אנחנו לובשים שריון – צועקים, נוזפים, מתווכחים – אולי נשנה נקודת מבט מקורבן "סרדידי" ל"דולפין" לא מבוהל עם מעט יותר אמפתיה.

 

בעצם אנחנו מדברים על הכלה, על קבלה, על  פרגון (בלשון עממית) לחולשות אנוש.

 

למה קשה לסלוח?

ההיגיון המוסרי-אנושי, אפילו ההיגיון הפוליטי-כלכלי ברור ומשכנע. כדאי לסלוח. סליחה מובילה לתיקון, לתקווה. למה אם כן זה כל כך קשה? למה בנימין נתניהו ואבו מאזן נאמו את נאומיהם החשובים באו"ם אך במקום לדבר זה עם זה דברו עם עצמם? לייתר דיוק חיפשו אוהדים לנקודת מבטם והסתפקו בכך? למה בני אדם פרטיים או פוליטיקאים נוטים לאמץ לעצמם "אמת", כלומר נקודת מבט, שקרית לחלוטין לעתים, גם מהבחינה העובדתית, כאילו זו האמת היחידה. ומנקודת מבט זו אפשר להמשיך ולהאשים את זולתנו וחלילה לנו להודות בטעויותינו, וחלילה לבקש סליחה שזה ממש מעשה בלתי אחראי המעיד על חולשה… ואולי טיפשות…

התרבות שלנו רואה בסליחה סכנה קיומית – הפחד להיות פראייר… עלולים לנצל לרעה את תמימותנו…

וגם הפחד שסליחה תחשוף אותנו. רגשות של סליחה שבאים מהלב מסכנים ומפוגגים את השריון הרגשי המגן עלינו לכאורה. וגם הפחד שהסליחה שלנו לא תתקבל שתזכה ללעג, שתעורר מחדש את המחלוקת… וגם החשש שמאוחר מיד. בעיקר עם הורים.

 

למה חשוב לסלוח?

הסליחה יכולה להציל אותנו, פשוטו כמשמעו – להציל אותנו משנאה ונקמה שהם כרעל טהור הפוגע בבריאותנו הנפשית והפיזית.

האינטרנט כידוע מלא באוצרות יידע ושם מצאתי כי פרופסור קרל תורסן העובד עם דר' לוסקין חוקר שיטות לעזור לאנשים לסלוח כדי להפחית עוינות וכעס כלפי תוקפיהם. הוא גילה שאלו המחליפים כעס ועוינות בסליחה הם בריאים יותר, יש להם פחות מחלות לב וכלי דם ופחות בעיות רפואיות בטווח הארוך.

 

וכמובן, צריך לחזור על מנטרה זו שוב ושוב, סליחה מאפשרת תיקון והמשך חיים עם שמחה ומשמעות.

 

כמטפלת אישית וזוגית אני פוגשת  זוגות במשבר, חלקם בעקבות בגידה. במהלך הטיפול נחשפים בני הזוג לרגשות קשים של זעם, תסכול, קנאה, פחד, אינאונים, ייאוש,  בדידות, נחיתות, חרדת נטישה ועד אלימות. הדרך לסליחה רבת מהמורות ולעתים נדמית כבלתי אפשרית. וגם אם חוזרים לכאורה לשגרת חיים, וגם אם הצד הפוגע עושה שינוי מהפכני עדיין הפצע המדמם ההוא נחרת בזיכרון כתזכורת קבועה לאפשרות של הפרת האמון. הסליחה היא לעולם לא שלימה. כמונו, בני האדם.

 

אבל יש גם גילויים של סליחה שמתעלה מעבר לרגשות הפחד.

במהלך כתיבת רשימה זו נתקלתי באינטרנט ברשימתה של יעל צביאלי רייס ובו מסופר הסיפור הבא:

ליאורה בלומנפלד, אישה צעירה, עיתונאית, בתו של רב שנורה בידי מחבל בעיר העתיקה בירושלים בעת ביקור בישראל, כתבה את הספר "Revenge" ובו היא מתארת את השלכות מעשה הטרור עליה ועל משפחתה.

אביה נשאר בחיים, אך לאורה הייתה רדופת נקמה, וחקרה את הנקמה ומנהגיה בתרבויות השונות. היא חקרה זאת בכלים המוכרים לה כעיתונאית. הגיעה לארצות ערב וראיינה טרוריסטים. היא עברה לגור בישראל לתקופה, ויצרה קשר עם משפחת המחבל שירה באביה, ודרכה גם קשר מכתבים עם המחבל עצמו. היא התחברה עמם, ומעולם לא גילתה את הקשר שלה לסיפור המשפחה. משום שהייתה נשואה, שם משפחתה היה שונה משל אביה, ומשפחת המחבל מעולם לא שיערה את הקשר. בעת דיון שנערך בביהמ"ש בדבר שחרור מוקדם של המחבל בשל בעיות בריאות, לאורה הופיעה בביהמ"ש. כמו באופרת סבון טובה, חשפה את היותה בתו של האדם בו ירה המחבל. להפתעת כל הנוכחים, ביקשה מהשופט להיענות לבקשת האסיר ומשפחתו, ולשחררו שחרור מוקדם. היא טענה כי אביה מרגיש טוב כבר הרבה שנים, והמחבל שילם כבר את המחיר. היא הביעה את סליחתה ויצאה בסערה… משפחתו הנפעמת של האסיר רצה אחריה להודות לה. כאשר לבסוף השתחרר המחבל, יצר הנקמה שלו לא יכול היה להיות עוד אותו יצר, והפך ליצר סליחה. הוא הפך להיות פעיל למען השלום, עד כדי סיכון חייו.

זהו בקצרה תמציתית ביותר, סיפור של הפיכת רגשות כעס ונקמה (משני הצדדים) למעשים של סליחה וקירוב.

 

 

 

האם מנהגים חברתיים-תרבותים מעודדים סליחה?

החברה האנושית זקוקה לסליחה כדי לשרוד. יום הכיפורים היהודי המוכר לנו, מעצים את מעשה הסליחה לאקט נעלה המעניק הזדמנות, מידי שנה בשנה, לתיקון. הוא אינו יחידי. מנהג הסליחה, טקס התיקון קיים בכל חברה, בכל דת. ההגיון ההשרדותי מחייב את קיומה – כדי שנוכל לחיות עם תקווה לתיקון. התיקון פירושו התחלה חדשה, חיים טובים יותר, שלום במקום מלחמה.

בדרום אפריקה, אחרי שנים רבות, חשוכות, רווית גזענות כלפי השחורים, האפרטהייד הידוע לשמצה,  הוחלף השלטון ומנדלה הלוחם הגדול לשוויון הפך לנשיא החדש. במקום להתנקם במענים, בתליינים, במובילי ומבצעי הדיכוי האלים כלפי השחורים הציע להקים את "ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה שהחליפה את ההליך הפלילי הרגיל במתן אפשרות לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות על אשמתם, או פרוצדורות של "צדק מאחה" המחליפות את ההליך הפלילי בהליך של גישור בין מבצעי העבירה לקורבנותיהם באמצעות מפגש או סדרת מפגשים מונחים ביניהם" (ד"ר נורית שנבל – 4/5/2010). באותו מאמר (שגם אותו מצאתי באינטרנט) מדברת ד"ר שובל על מושג "הריפוי" – "הילינג" שמסביר למה נחוץ לנו בני האדם במצבי קונפליקט, מעבר לגישור הרציונאלי,"לטפל באספקטים הרגשיים הכרוכים בקונפליקט".

לכאורה תובנה מובנת מאליה, לא בעולם הספוג בקודים גבריים המקלים ראש ברגשות. משמח שתובנה זו מתורגמת למעשה הסליחה הפומבית בין קבוצות יריבות. האין כאן רמז ברור עבורנו?

ולפני סיום, שימו לב למנהג משובב לב בשבט אפריקני עליו קראתי במאמר (שהוזכר לעיל), על סליחה מאת יעל צביאלי רייס: כאשר מישהו מתנהג בחוסר אחריות או חוסר צדק – הוא נלקח למרכז הכפר. כל העבודה נפסקת וכל אדם – ילד, אישה, גבר וזקן – כולם מתאספים סביב הנאשם. הם מציפים אותו באיזכור מעשיו הטובים, כל אחד בתורו. כל תקרית, חוויה שיכולה להיזכר, כל פרט. כל התכונות החיוביות והתרומות שלו, כוחות וטוב לב – מוזכרים ומועצמים וביד נדיבה. לבסוף שוברים את המעגל והאדם המודר, מוגלה מוזמן חזרה לשבט ועושים איתו ולמענו חגיגה שמחה.

ולסיום. עוד כמה ימים יום הכיפורים. זמן סליחה. זמן תיקון, גם לעצמנו. נסלח לרגעי חולשותינו, נסלח להתנהגויות פוגעניות שיצאו משליטתנו, נסלח לשקרים העצמיים, נסלח ליצר הנקמה והשנאה. נסלח ונחמול על "הילד/ה הרע/ה" שבתוכנו, נשוחח איתו, איתה, נבין וננחם ונבחר בתיקון. יום כיפורים הוא יום טוב לפתוח דף חדש, אך כל יום אחר בשנה טוב כמותו. כל יום.

לסלוח הוא אחד הביטויים הנעלים של אנושיותנו, כאשר אנחנו מתעלים מעל דחפינו ויצרינו הראשוניים. זהו אולי הביטוי העליון של "מותר האדם".

*"שיחה זוגית", מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, פרק שביעי – "מריבות והפיסויות – האש והמים", הוצאת הדים, מהדורה שנייה, 2011, עמ' 259-260

**"להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות, בהורות, בעבודה ובצבא", מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, מודן 2006.