טרור מנקודת מבט פמיניסטית

דר' רבקה נרדי, מכון דיאלוג

בחינת הטרור זקוקה לנקודת מבט פמיניסטית, המצביעה על הדמיון בין דיכוי נשים בידי גברים לדיכוי עם כבוש בידי כובשיו. הנכונות של ה'שולט' להכיר בדיכוי שלו  ובכך ששוויון לאלו שהוא שולט בהם יפעל גם  לטובתו, תאפשר את החתירה בפועל להשגת השלום

הרעיון, כי גם לטרור הפוליטי 'פנים פמיניסטיות' חלף בראשונה במוחי כאשר צפיתי מהצד, ב'מבט אנתרופולוגי', וכמי שעוסקת בבעיות בזוגיות, בחילופי מהלומות, ממשיות ומילוליות, בין נציגינו בממשלת ישראל לבין נציגי הפלגים השונים של הצד הפלשתיני. הרצון 'לקרוא אותם לסדר' ולהזמין את נציגי שני הצדדים ל'טיפול זוגי' הלך וגבר ככל שזיהיתי את דפוסי הפעולה של שני הצדדים: הישראלי – הכובש – כדפוס גברי קלאסי, והפלשתיני – הנכבש – כדפוס נשי קלאסי. במלים אחרות: פירות הבאושים של יחסים הירארכיים מתמשכים משפיעים לרעה  הן על יחסי גבר-אשה במישור הפרטי והן על יחסי כובש-נכבש במישור הציבורי-פוליטי. מנקודה זו הלכה והתבהרה לי הדינמיקה המובילה את לידתו של 'טרור הייאוש' – הטרור של הצד המדוכא, ולידתו של 'התאום' – תגובה מענישה – 'תשובה לטרור', מצדו של הצד המדכא.

ההקשר הפמיניסטי לעניינינו אינו בהתייחסות ל'מין הגברי' או ל'מין הנשי' המוכר לנו  בשיח הפמיניסטי המקובל, אלא בהתמקדות בדינמיקה ההרסנית של יחסי כוח – כובש-נכבש, שכיעורה זהה לדינמיקת יחסי הכוח ההיסטוריים בין נשים לגברים/

טכניקות לדיכוי פרטי ופוליטי

אבהיר רעיון זה בעזרת הצגת מספר טכניקות עתיקות יומין, המשמשות דורות רבים את הצד המדכא כאמצעים לבלימת רוח החופש והצרכים הלגיטימיים לשוויון וכבוד בקרב הצד המדוכא.[1]

עשרות שנות כיבוש 'תרמו' למימסד השלטוני תהליך של הפנמה הדרגתית של פסיכולוגיית הכובש:

1. לעולם לא להכיר בסבל שהם גרמו, בין אם זו בגידה מתמשכת או 'סתם' פלירטים 'סדרתיים', ובין אם זו התעלמות יהירה מצורכי הקשר הזוגי והמשפחה. פצעים ישנים, שאינם מקבלים הכרה, ממשיכים לדמם. הוא הדין ביחסי כובש נכבש: מדינת ישראל, שההיסטוריה שלה, טרם הקמת המדינה, רוויה בחוויות פרטיות וקולקטיביות של דיכוי והשפלה, אינה מגלה אמפתיה לתחושות הדיכוי של הצד הפלשתיני הנכבש.
2. ביזוי רב ככל האפשר באמצעות הקטנת האישיות של 'הנחות/ה' ממך – "את יותר ויותר דומה לאמא שלך "ללכת ללמוד? הצחקת אותי. את לא תחזיקי מעמד יום אחד".

הוא הדין ביחסי כובש נכבש – "הערבים מבינים רק כוח. ככה זה אצלם. הם היו פרימיטיבים ויישארו כאלה."

3. הכחשת העובדות – "על מה את מדברת?", "זה לא מה שאת חושבת", יאמר הגבר לאשתו שתפסה אותו בפלירטוט. והכובש יצדיק עצמו לאחר פגיעה באזרחים: "צה"ל משתדל לא לפגוע באזרחים חפים מפשע", "צה"ל לא אשם שהורים לא יודעים לשמור על ילדיהם", "אם יש כמה מקרים של חריגות אלה תופעות שוליות."
4. התעלמות בוטה מבקשות והבטחות – "אז מה אם הבטחתי לך. לא יכולתי להגיע בזמן וזהו", "המדף הזה יחכה כמה שצריך!". והכובש יאמר: "אי אפשר לפנות את השטח כי גם הם לא קיימו את הצד שלהם בהסכם."
5. יציאה מהכלים על כל רמז של התקוממות ואי הסכמה – "את לא יודעת להעריך כמה טוב לך" – זו הגרסה ה'מודרנית' ל'אשה מורדת, כפוית טובה', והיא אנלוגית לגרסתו של העם הכובש, המשוכנע ש"הם לא יודעים כמה טוב להם – אנחנו מספקים להם עבודה, אצלנו הם רואים מה זו דמוקרטיה."
6. אי הבחנה בין הפעלת כוח למטרות דיכוי לבין הפעלת כוח הנובע מתוך ייאוש – הצד המדכא אינו מוכן להכיר בייאוש של הצד המדוכא. הוא יעשה הכול כדי לבודד את הטרור של הצד המדוכא, להוציא אותו מהקשר המצוקה או הייאוש. בדיוק כפי שקורה כל כך הרבה פעמים, כשהמורה בכיתה לא רואה מצוקה, אלא רק אלימות, כך גם הגבר המדכא או האלים 'נדהם' כאשר אשתו מרמה אותו, והמנהיגים של הצד הכובש עוסקים תמיד בתוצאות האלימות ולעולם לא בסיבותיה.
7. יצירת שתי אמות מידה של צדק והוגנות – האחת ל'בני אנוש' – לגברים, למחזיקי הכוח והשליטה, והשנייה 'להם' – לנשים, לקבוצות החלשות, לצד הנכבש. הגבר יאמר: "אני לא מבין למה את מתלוננת. שעת עבודה שלי שווה פי כמה משלך לכן אני לא אקח את הילד לקופת חולים", והכובש יאמר: "זה לא הזמן להעניק להם זכויות."*

על השליט להכיר בצורך בשינוי**

האנלוגיה, אם כן ברורה – מי שנמצא בעמדת שליטה יכול 'להרשות לעצמו' לא להבין ולא לחבור לנקודת המבט של מי שנמצא מתחתיו, יכול להרשות לעצמו לא לעשות שינוי. "בשביל מה?", "שהשני ישתנה", "לי אין שום בעיה".

מה צריך לקרות כדי ליצור תשתית לשלום[2]?

שלום הוא מצב נפשי. כאשר אנחנו במצב נפשי של שלום איננו פוחדים שיסדרו אותנו, שיעזבו אותנו, שיזלזלו בנו. אנחנו מכירים בזכויות הדדיות, מסוגלים להיות אמפתיים למצוקת הזולת, לחוות שוויון הלכה למעשה. כדי שכל זה יקרה אנו זקוקים לתנאים בוני שוויון.

בשונה מחוקים שבני אדם יוזמים, מנסחים ומעבירים בשיטות דמוקרטיות, נורמות חברתיות המופנמות על ידי הרוב, אשר בזכותן נאכפים חוקים העוסקים בצדק חברתי, הן משהו חמקמק מהעין, בלתי ממוסגר ומנוסח, ולכן גם לא נתון לשליטתנו. נורמות נוצרות עם הזמן, כתוצאה ממודעות ציבורית, מלחץ של דעת קהל, לפעמים בזכות מיעוט פורצי דרך 'משוגעים' המוליך את המחנה, בראשית הדרך, כנגד רצונו. שוויון בין גברים ונשים זקוק לתנאים, לנורמות המגדירות שוויון כעניין לגיטימי יומיומי.

התנאים לשוויון

שוויון זקוק קודם לכל לתנאים אנושיים מתאימים, שכן אלה ישפיעו ממילא על ההתנהלות הפוליטית  כלכלית. התנאי ראשון הוא  החלת ערכי מוסר אוניברסליים שוויוניים על כולם. התנאי השני הוא יצירת אמון המבוסס על חילופי מידע.

החלת ערכי מוסר אוניברסליים שוויוניים על כולם

אחד מסימניו המכוערים של אי השוויון בין בני אדם הוא קיומן של דעות קדומות עד כדי דה הומניזציה של הצד החלש ביחסים, הצד המדוכא. דה הומניזציה מאפשרת לצד השולט להחיל שתי תפיסות מוסריות מקבילות: האחת עבור השולטים, המבוססת, בדרך כלל, על בסיס ערכי אוניברסלי, והשנייה – מנותקת מהנורמות האוניברסליות וקובעת עבור הצד הנשלט את 'המותר והאסור' – בהתאם לנוחיות השולט. כך היה בין שחורים ולבנים, יהודים וגויים (בגולה), הישראלים הכובשים ותושבי השטחים, וכמובן, לאורך דורות רבים, בין גברים ונשים. ההרגל להחיל שני בסיסים מוסריים כה עמוק, עד שבמקרים רבים הוא נתפס כטבעי, או כרצון אלוהים. כדי להתגבר על הרגל  זה, הפוגע ביסודות העמוקים ביותר של צדק ושוויון בין בני אדם, עלינו להכיר, בראש ובראשונה, כי כך אנו נוהגים. החלת נורמות חדשות על חברה היא תהליך מורכב וארוך, הרבה מעבר לחקיקה. יחד עם זאת, חקיקה המביאה לביטוי ערכי צדק ושוויון אוניברסליים היא התחלה המעניקה לנו עוגן ראשוני להיאחז בו. אולם, דוגמאות מהשנים האחרונות, כגון התיקון בחוק להשוואת שכרן של נשים, החוק נגד הטרדה מינית והחוק האוסר סחר בנשים, לצד חוקים 'ותיקים', האוסרים הכאת נשים, ממחישות את הפער בין חקיקה צודקת לבין אכיפה 'רשלנית'. 'שומרי החוק' – הפרקליטות והמשטרה – נוטים להתעלם מהחוק ואף לזלזל בו.. הזלזול בחוק אפשרי כל עוד אין לחץ ציבורי מסיבי, המאותת לשומרי החוק, כי יש נורמה חברתית חדשה, המצפה להחלת חוק שווה על נשים וגברים, על הקבוצות השלטות בחברה ועל הקבוצות הנשלטות.

יצירת אמון המבוסס על חילופי מידע

אחת התופעות השכיחות ביחסים היררכיים, המסייעים למחזורו של אי השוויון הוא זרימה חד כיוונית של מידע על עולמו הפנימי של צד אחד בלבד – הצד השולט. מי שנמצא למעלה יודע מעט מאוד על מי שנמצא למטה. לאורך שנים, יודעות נשים הרבה על עולמו של הגבר יותר ממה שגברים יודעים על עולמה של האשה. כך גם היהודים בגולה ידעו הרבה יותר על הגויים מאשר הגויים ידעו עליהם, והישראלי הכובש יודע הרבה פחות על הפלשתינאי הכבוש ממה שהוא יודע עליו. התיקון דורש מאמץ רגשי ומנטאלי – להכיר בעובדה שאין אנו יודעים ויודעות מספיק על עולמם של החלשים מאתנו.  כדי שנשים וגברים יעשו את השינוי נדרשת תשתית חברתית שתאפשר זאת. הפרידה מתפיסת יחסי כוח הירארכיים קשה, משום שהיא מחייבת ויתור על זכויות יתר ועל הרגלים של שליטה לטובת יחסי שוויון, המבוססים על הדדיות.

התמורה לפרידה מערכי הגבורה והמוות

אנו חווים איום על קיומנו הפיזי לאור זכרונות השמדת המוני בני ובנות העם היהודי,  ובד בבד אנו חיים כעם כובש, המדכא זה יותר משלושה עשורים עם אחר, ובכך דן את עצמו לחיים על החרב. מציאות זו של דיכוי נמשך  מקבעת את עסקאות ההיררכיה בלבנו ובשכלנו – בין גברים לנשים, בין כובשים לנכבשים. גבריות וצבא במדינת ישראל הם כמעט מלים נרדפות. נערים גדלים על  המיתוסים הקרביים. החייל הקרבי, הקצין, הגנרל, עדיין 'כובשים את לבן' של נערות ונשים, ומהווים דמות הזדהות מרכזית למרבית הנערים והגברים הישראלים. שלום הוא יעד נכסף לכל שוחרי השוויון משום שהשלום, יותר מכל התפתחות היסטורית אחרת, מאפשר לנשים ולגברים לגדול כבני אדם שלמים. השלום מאפשר לבנים להתפתח כגברים לא רק כמגשימי המיתוסים של 'מקצועות המוות' (שוטרים, חיילים) או של 'מדעי המקלדת', אלא גם כגננים, כמטפלים בגיל הרך, כעובדים סוציאליים, כרקדנים וכמשוררים. נשים בעתות שלום, יכולות לממש את יכולותיהן כבני אדם בטווח הרבה יותר רחב, ואף לזכות בהכרה החברתית ובגמולים הכלכליים בתמורה לתרומתן הייחודית במקצועות המיצגים את ערכי החיים (חינוך, בריאות, טיפוח איכות החיים).

כל זה אפשרי כאשר מוכנה החברה להיפרד מערכי המלחמה, ההרג והמוות.

לפני כאלפיים ארבע מאות שנה, בעת המלחמה בין אתונה לספרטה, מלחמה שהביאה על אתונה את קצה, כתב המחזאי היווני אריסטופנס (380-448 לפנה"ס) קומדיה פוליטית בשם 'ליזיסטרטה'. במחזה, מתאחדות נשות ספרטה ואתונה ומכריזות 'שביתת מין' כנגד הגברים. התנאי שהן מציבות להפסקת  השביתה הוא: הפסקת המלחמה. המחזה מסתיים בסוף טוב: הגברים 'נשברים' ונאלצים לחתום על הסכם שלום. במציאות, שלא כמו במחזה, נמשכה המלחמה עד לחורבנה של אתונה. במציאות, שלא כמו במחזה, נשים אינן מתאחדות כנגד המלחמה, כך שהפנטזיה של אריסטופנס על נשים המצילות את הגברים מפני עצמם, אינה ברת סיכוי. נשים מפצלות את כוחן האלקטורלי בין מפלגות הנשלטות בידי גברים באופן כזה, שמול כל אשה המקדשת את השלום כערך עליון, ניתן למצוא אשה המציבה את סמלי ה'כבוד לאומי' בראש סולם הערכים שלה. גברים רבים היו מודים לנשים אילו היו כופות עליהם להניח את נשקם ולפרוש ממלחמות הכבוד והכיבוש האין סופיות, אלמלא היו שבויים במושגי גבריות מעוותים שאינם מרשים  להם לעשות זאת. אולם, הציפייה שמישהו אחר יציל גברים מפני עצמם היא פנטזיה ילדותית שיש להתפכח ממנה. כשם שנשים רבות התפכחו מהפנטזיה הרומנטית על האביר הרכוב על הסוס הלבן שיעירן בנשיקה מתרדמת אלף שנים ויביאן אל האושר הנכסף, כך על גברים ליטול אחריות על גורלם. מצוקותיהם של נשים וגברים  קשורות אלה באלה, וההתמודדות עמן מצריכה דיאלוג ושילוב כוחות. שיתוף פעולה בין נשים וגברים שקצו בתרבות המצ'ואיסטית וחותרים אל השוויון הוא תנאי הכרחי לבניית עתיד של שלום.

*עיבוד על פי הספר 'זוגיות בעין הסערה' מאת רבקה נרדי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, ינואר 2003

**עיבוד על פי המאמר, 'יחסי נשים וגברים – מבט אל העתיד בחברה שוחרת שלום',  מאת רבקה נרדי וחן נרדי,בתוך:  'אחרי השלום: המשימות הדחופות של החברה בישראל', בעריכת  ניצן יניב  ועמנואל מרקס,  אוניברסיטת תל-אביב, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה,  2003