יופי של דיכוי / ד"ר רבקה נרדי

מאת ד"ר רבקה נרדי
במסגרת פרלמנט הנשים בנושא: תחרויות יופי – פורים ומעמד האשה*
קצרין, 21.3.05
 
כל בוקר אני עוטה על פני "מסיכת יופי" כדי להיות ראויה להיראות בפומבי. טקס לבישת המסיכה לוקח זמן. ממוצע חצי שעה כל פעם. חשבתי על כך והגעתי למסקנה שאנחנו, הנשים המשוחררות, המטופחות "מסתירות" את עצמנו בדרך שאינה שונה באופן עקרוני מהסתרה באמצעות רעלה…
 
למה אני עושה זאת? והאם המצב שלי הולך ומחמיר?
אני עושה זאת כי אני עדיין לא אשה משוחררת. אני, כמו מיליוני נשים בעולם למדנו להגדיר את נשיותנו באמצעות הביאולוגיה והתפקיד, כדלקמן:

• הגדרת האשה במונחים סטריאוטיפיים-ביאולוגיים-תפקידיים: אם, רעיה, עקרת בית
• הגדרת האשה במונחים של "נכסים מתכלים" – נעורים ופוריות
• הגדרת האשה במונחים של תכונות פאסיביות: ציתנות, הכלה, הזנה, טיפוח, טיפול, הבנת האחר, היענות לצרכים של האחר, וויתור, סתגלנות, ועוד.

ממה שיחרר אותי הפמיניזם וממה לא?
הפמיניזם שיחרר אותי במידה מסוימת מהגדרה נוקשה של התפקיד – אם רעיה ועקרת בית, הוא שיחרר אותי במידה מסוימת מהתכונות הפאסיביות שלי, אך באופן שמחייב הסבר – הוא חיזק בתוכי את צורך ההתמכרות ליופי – על פי סטנדרטים חברתיים-תרבותיים ההולכים ומחמירים.
 
הצלחנו להביא עצמנו למרכז השיח החברתי ולהעלות למודעות החברתית את מצבנו הקיומי – האישי והפוליטי, הצלחנו להוכיח שאנו מופלות בכל מישורי החיים, הצלחנו לחוקק חוקים מתקנים להטבת מצבנו, הצלחנו לחדור באופן די מרשים לשוק העבודה ואפילו לתפוס עמדות בכירות (אם כי לא במידה שקיוינו), הצלחנו ללמוד להיות אסרטיביות עם בני הזוג שלנו, עם ילדינו, הצלחנו להבין ואפילו להפנים את הרעיון הפשוט והבסיסי שגם לנו מגיע משהו, שאנחנו בני אדם עם זכויות, מעבר למיגדרנו.
 
השימוש בפועל "הצלחנו" אולי יומרני מידי נוכח מצבן העגום של מיליוני נשים בעולם השלישי, נוכח דיכויין המתמשך היומיומי של מיליוני נשים בעולם המוכר לנו, העולם המערבי. אלו הנשים "הבלתי נראות", לעתים גם לעיננו שלנו, הנשים ש"הצליחו". ויחד עם זאת אנו מעיזות לומר בקול גדול שהצלחנו, ולו בשל העובדה המוצקה שדיכוי נשים אינו מובן מאליו יותר ואינו נתפס כ"טבעי" וכ"דרך העולם".
אין ספק שהמהפיכה שעשינו מרשימה, דרמטית ובלתי הפיכה.
 
הדיכוי החדש – "מיתוס היופי" בזיקה לתרבות הפורנו והפופ
 
האם הצלחנו יותר מידי? האם השינויים הללו ביחסי המינים המערערים את כוחה של הסמכות הגברית – האישית והפוליטית – הם כה מאיימים על שני המינים עד כדי כך שנולד צורך דחוף לאזן מחדש את תנועותיהם כך שהסטטווס קוו ישמר, בכל זאת – אבל בצורה חדשה, סמויה אך מוחצת בהשפעתה.
 
נעמי וולף בספרה "מיתוס היופי" טוענת שאכן כך. תרבות הפורנו והפופ שהפכה מאז שנות השבעים לפופולרית יותר ויותר מסייעת בעיצוב התדמית הנשית החדשה – למעשה בהמשך הדיכוי של הביטחון העצמי הנשי ביופיה הטבעי ובמיניותה – באסטרטגיות שהולכות ונהייות מתוכחמות יותר ויותר. לא, אין זו מזימה בינלאומית הנרקמת בחדרים אפלים, אלא בפשטות, מגמות ואופנות חדשות הנולדות מכוחם של יחסים מעורערים בין המינים ומצורך גברי לעצב נשים לצורכי האגו והמיניות הגברית (שאף היא הופכת קורבן להתניות פורנוגרפיות הרסניות). צורך זה שמקבל חיזוקים מתעשיית הפורנו, הבידור האופנה, הקוסמטיקה, המזון, הרפואה ועוד, מגדיר מחדש את הנשיות במונחים של גוף ונפש, בריאות ויופי, מיניות וחושניות. דומה שאגדת פיגמליון חוזרת על עצמה בלבוש חדש ואף מסוכן ואכזרי יותר. אם בעבר התגאה העולם הגברי ביכולתו לעצב את דמות האשה ואישיותה לצרכיו, הרי בשנים האחרונות, אודות להשפעה האדירה של תדמיות היופי המחמירות והולכות, נראה שדמות האשה מעוצבת ומגולפת מבפנים ומבחוץ.
 
כמיהתה האינסופית לעמוד בסטנדרטים הבלתי אנושיים של יופי והחיבור שהתרבות עושה עבורה בין מיניותה ליופיה יוצרים סוג חדש של התמכרות ושיעבוד הסוחף אותה באגרסיביות למחוזות נפשיים של חרדות, יאוש ותחושת חוסר ערך.
 
אותם מקומות אפלים שחשבנו שעזבנו אותם ללא שוב. רק כך נוכל להסביר לעצמנו מדוע ילדות, נערות ונשים צעירות, שנולדו לעולם שיש בו תקווה חדשה לנשיות, מרעיבות עצמן בדיאטות "כאסח", מבלות שעות במכוני כושר, מפתחות הפרעות אכילה שהפכו כמעט למגיפה חברתית, ועוסקות באופן אובססיבי בשמירה על נעוריהן תחת איזמל המנתחים "הקוסמטיים".
תופעות שללא ספק מרחיקות נשים מסדר היום הפוליטי הנוגע לחייהן שלהן בעולם הקשה הזה, פוגע בבריאותן, בשמחת חייהן ובבטחונן העצמי כנשים, ביכולותיהן להנות ממיניותן, ובנחישותן לדאוג לעצמן כבני אדם עם זכויות אנושיות בסיסיות.
 
איך זה עובד בפועל
לכל "הישג" תג מחיר חדש ואכזרי במיוחד, אך זאת מגלות נשים רבות מאוחר מידי: 

• שליטה במשקל (הפרעות אכילה חמורות),
• הגדלת שדיים (נזקי הסיליקון),
• גוף מחוטב (התמכרות לחדרי כושר),
• ניתוחים פלסטיים (נזקים רפואיים המתבררים לאחר שנים ומחייבים חזרות של אותם ניתוחים),
• כל זאת לצד השקעת זמן וכסף רב על ביגוד מותגי, מוצרי קוסמטיקה (המבטיחים נעורים ושקרים אחרים).
• ואם נוסיף לכך את דימוי האשה הסקסית במונחים של כוכבת פורנו נגלה עד מהרה כי ההישגים שהישיגה התנועה הפמיניסטית ברוב עמל עומדים בסכנה של ממש.

החיבור בין תרבות הפורנו והפופ לנשיות המצליחנית-מינית החדשה
"אני מפנטזת', אומרת "בטי" ב"הגן הסודי שלי", ספרה של ננסי פריידיי על פנטזיות נשיות, 'שהפכתי לאישה יפיפיה וזוהרת (למרות שאני יודעת שבחיים האמיתיים אני אשה די פשוטה)… אני עוצמת את עיני ומתבוננת באשה אחרת, היפה הזו, שהיא אני, אבל מזוית אחרת, מחוץ לעצמי. אני רואה אותה בבהירות כל כך גדולה, שבא לי לעודד אותה בקריאות בנוסח… 'תיהני מזה, מגיע לך'. מה שמצחיק הוא שהאישה האחרת הזו היא בכלל לא אני'. מספרת "מוניקה": 'פתאום כבר לא הייתי אני. גופי… כבר לא היה הדבר המגוחך והשמן הזה, הכול קרה לאותם שני אנשים יפים שבדיתי בדמיוני'. הקולות הפנימיים האלו – 'זו לא הייתי אני', 'פתאום כבר לא הייתי אני', 'זו היתה האישה האחרת, היפה הזו' – רודפים אחרי נשים. בתוך 20 שנים בלבד הצליח מיתוס היופי לצקת בתודעתן מסך דימויים, החוצץ בינן לבין גופן בשעה שהן מתייחדות עם אהוביהן.
כשהן מדברות על כך, נשים רוכנות קדימה ומנמיכות את הקול. הן מספרות את סודן הנורא. זה החזה שלי, הן אומרות. המותניים שלי. זה הירכיים שלי. אני שונאת את הבטן שלי. לא מדובר בסלידה אסתטית אלא בבושה מינית עמוקה. האיברים עצמם משתנם מסיפור לסיפור. אבל מה שמשותף לכל הנשים שמתארות את התחושה הזאת הוא שכנוע פנימי עמוק, כי מה שהן הכי מתביישות בו הוא מה שפורנוגרפיית היופי עושה לו את הפטישיזציה הכי גדולה. חזה, ירכיים, עכוז, בטן. אלו האיברים המיניים ביותר בגוף הנשי, ש"כיעורם" הופך לאובססיה. אלו גם האיברים שגברים המתעלללים בנשים מרבים לפגוע בהם. האיברים שרוצחי מין מרבים להשחית אותם. האיברים שפורנוגרפייה אלימה מרבה לבזות. האיברים שמנתחים פלסטיים מרבים לחתוך בהם. האיברים שבזכותם נשים יכולות להוליד ילדים ןלגדל אותם, ושבזכותם הן יכולות להרגיש סקסיות. התרבות המבוססת על שנאת נשים הצליחה להשניא על נשים את מה שהכי שנוא על שונאי נשים".
("מיתוס היופי", נעמי וולף, הקיבוץ המאוחד, 2004, 140)
 
עיניו הבוחנות של גבר את אבריה של אהובתו, תוך שהוא "שוקל" אותה תרתי משמע, באמות מידה הלקוחות מסרטי הפורנו הרך והקשה, מתעשיית היופי על גווניה ודרישותיה הבלתי אנושיות, הופכות אותו לשופט העליון של יופיה-מיניותה. הוא השופט המעניק לה את הפרס הגדול – אם עמדה בסטנדרטים – תשוקתו. היא הנשפטת שתשוקתה אליו נשענת ומותנית בתשוקתו אליה. החרדה שלה משפיטתו, ההפנמה וההזדהות שלה עם מושגי יופיה הנשי שהם בעצם העדות למיניותה ונחשקותה הם הקרקע עליה יצמחו חרדתה ובושתה, שהם האויבים הגדולים של תשוקתה.
נראה כי הסיפוק המיני של נשים נתון בפיגור אחרי ההתקדמות לכאורה של "המהפיכה המינית… יתכן שהסכנות שמיתוס היופי מציב בפני מיניותן של נשים במערב הן כל כך גדולות, עד שנוצר מצב אבסורדי שבו אפילו נשים נימולות מחלקו המזרחי של כדור הארץ נהנות יותר: קשה להאמין, אבל בניגוד לנתונים שלעיל, במחקר שהקיף 4024 נשים סודניות נימולות (שהדגדגן הוסר לפי חוקי הסונה), נמצא כי 88 אחוז מהן חוו אורגזמה" (באחוזים ניכרים יותר מנשים מערביות.
("מיתוס היופי", נעמי וולף, הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ 137-138).
 
החיבור בין הצלחה בקריירה ויופי
שבועוני היופי אוהבים אותן – צעירות מצליחות וזוהרות. הן המודל הנשי החדש המשלב שאפתנות, נעורים, יופי חיצוני וסקספיל. ואנחנו "סתם נשים" תולות בהן עיניים מעריצות וחולמות להיות כמותן. דימויים אינם נולדים כך פתאום. הם מתפתחים לאיטם בהשפעת הזרמים החזקים הסוחפים את התרבות כולה. היום זה כבר די ברור – תעשיית הפופ (והפורנו) הגורפת ביליונים חדרה לכל פינה בחיינו ועיצבה מחדש את חלומותינו על מיניות, יופי, קריירה ומשפחה. כמו מגיפה המתפשטת ומדביקה כל אשר בדרכה, כך אנחנו נשים (וגם גברים) נושמים, יונקים, מפנימים את האויר הזה ונשאבים לנורמות החדשות הניבטים אלינו ברחוב, בטלביזיה, בשבועונים ובסרטים. אז כן, זה כבר זמן מה שאשת הקריירה מחוייבת, בנוסף לכישוריה המקצועיים, להיות יפה, "להיראות טוב", ייצוגית, צעירה דייה, רזה דייה, מעודכנת בעולם המותגי ומשדרת את ניחוח  "אשת העולם".
 
אשת הקריירה שלמדה והשקיעה רבות בהשכלתה וקידומה בעולם העבודה פגיעה במיוחד מאחר והיא נדרשת לעמוד בסטנדרטים החדשים הללו (שלדעתה של וולף אינם מקריים או תמימים כלל ועיקר). כוח כלכלי-פוליטי גברי דוחף חזק לכיוון זה כתגובה לעצמאות החדשה המאיימת על העולם הגברי. יופי נשי  – החלום המשותף לנשים וגברים מוחדר באמצעים לכאורה ידידותיים לאשה, לכאורה למען האינטרסים שלה, אך נזקם קשה לתיאור או הערכה. אשה מודרנית, כמעט כל אשה, ובעיקר נשות קריירה פנויות וצעירות החיות בערים הגדולות, נשבות בקסם ה"נשיות החדשה הסקסית ומשוחררת", ("סקס והעיר הגדולה", "אלי מקביל" ועוד), ועד מהרה כולאות עצמן במקום צר מלהכיל את שאיפותיהן וחלומותיהן כבני אדם – בית הכלא החדש של הנשים   – מיתוס היופי. מיתוס כמו כל מיתוס מבוסס על פנטזיה שאין לה דבר וחצי דבר עם החיים האמיתיים. ואם בעבר החיבור בין קריירה ויופי היה מוגבל למקצועות מסוימים (מקצועות היופי) כגון שחקניות, זמרות, רקדניות, דיילות (וגם עובדות בשרותי מין, בעיקר נערות ליווי) הרי כיום, לטענתה של וולף ההכרח להיות יפה, צעירה ורפרזנטטיבית (במונחים ההולכים ומחמירים משנה לשנה), גם אם אינו מעוגן בחוק פורמאלי, מעוגן היטב בנורמות של קבלה וקידום נשים בעולם הקריירה.
אני פוגשת בהן בסדנאות ניהול, בכינוסים מקצועיים ובמקומות עבודתן. הן רהוטות ומתוחות, כאדם החייב לעמוד על המשמר שעוד רגע קט יבוא מישהו לסלקו ממקומו. במקום שהיופי והסקספיל מוגבל למראה מסוים מאוד לא נשאר מרחב מחיה לאשה להיות היא עצמה, גם אם השכלתה ואישיותה מאפשרים לה לעוף רחוק. נורמת היופי ("אני בדיכאון שאני כבר לא נראית 'כוסית'"), מוגבל, שקרי וחולף, הופך אותה שוב ושוב לתלותית בעולם הגברי המצפה ממנה להיות "כזו" כאשר כישוריה האחרים הם לעולם משניים. והיא נשבית. אגב נורמת יופי שקרי, בתוכנית טלביזיה לפני זמן מה האזנתי לצלם אופנה שרואיין בנושא זה. הוא הודה, ביושר ואפילו עם שמץ של גאוה מקצועית, שאין תמונה אחת של דוגמנית המופיעה בשבועוני המין או האופנה שאינה עוברת ריטוש עד הבאתה לשלמות. העור, השדיים, הפורפורציות – הכול עובר ריטוש ותיקון. מה שמתגלה לעיננו הוא לעולם "גדול מהחיים". צעירות נלהבות שרוצות להיראות "ככה", שהפנימו את הרעיון כי היופי הוא כרטיס כניסה לעולם ההצלחה, "קונות" את התדמית ועושות הכול כדי להשאר במרוץ. באוירה זו הפמיניזם נדחק הצידה. מעניין תודעתי פוליטי המאחד את כל הנשים הוא מתורגם לעסק פרטי – "אני אשה עצמאית ושולטת בחיי" – גם אם "השליטה בחיים" כרוכה בעיסוקים ומקצועות המבטיחים לאשה יותר הרס מתועלת. וולף מספרת על אתר באינטרנט בו מביעות צעירות תמיכה מליאה באנורקסיה…דוגמא מובהקת  אחרת המשקפת כיוון מסוכן זה ניתן למצוא בהתבטאויותיהן של נשים המגיבות על "בחירותיהן" במקצועות הכרוכים בשרותי מין. אין ספק שהצגת הזנות ברוח זו – כקריירה לכול דבר – אינה מקרית ולמותר לציין שהיא פועלת למען האינטרס הגברי  בלבד.
 
תג המחיר אינו מוגבל לצעירות. הוא שונה אך לא פחות תובעני עבור נשים מבוגרות, אולי אף אכזרי יותר, שהרי הגיל המבוגר עומד בסתירה למיתוס היופי. אשת הקריירה באמצע חייה ובשנים המאוחרות יותר שהגיעה ברוב עמל למעמדה המקצועי עלולה למצוא עצמה בעמדת התנצלות על התבגרותה הפיזית. "לאחר שעברתי את גיל ששים הרגשתי שינוי ביחס אלי, זה לא שמישהו אמר לי משהו, זה לא שחששתי מפיטורים, זה היה משהו עמום, די מפחיד, לא ניתן להוכחה. פחות הזמינו אותי לפורומים – כל פעם בתרוץ אחר, פחות התייעצו איתי… זה היה נורא. בסופו של דבר הציעו לי לצאת ל"פרישה מוקדמת", אבל רגע לפני ששקעתי ביאוש התרוממתי" היא ציינה בגאוה, "בזכות מודעותי הפמימיסטית, ויצאתי למאבק שגם זכה להד ציבורי וניצחתי. " כל זאת דיווחה ביובש מהול בצער אשה (יפה ומטופחת), בעלת תפקיד בכיר מאוד בסדנה שעסקה בנשיות בגיל המבוגר לפני כעשרים שנה. לכאורה הכתובת היתה על הקיר. דבריה של וולף, אם כן, לא אמורים לזעזע כפי שהם אכן מזעזעים אותי. אבל המציאות מלמדת אחרת. "לא חשבתי על זה" אני אומרת לעצמי באכזבה וכך אומרות עוד רבות – צעירות ומבוגרות. אשליית ההישגים הפמיניסטיים בכל תחומי החיים דחקה הצידה היבט זה של חיינו – הגדרת שוויינו על פי מיתוס היופי –  שאין הוא רק ענייננו הפרטי (דימוי גוף, דימוי עצמי) אלא פוליטי לכל דבר – האויב הפנימי והחיצוני המנסה להשאיר אותנו מקורקעות לעצמנו הנשי המצומצם, הגופני והנחות. להלן עדותה המפוכחת, אולי נאיבית משהו של אשה בראשית שנות השלושים לחייה לאחר ששיתפתי אותה בהגיגי:
"אני עמוק בתוך זה.  בשבילי זו לא מלחמה יומיומית, זו סביבה טבעית לי, ככה אני, אולי בגלל שבבסיסי אני אדם שאוהב אסתתיקה ואוהבת להתלבש, מצד שני אין לי דוגמת אשה קרייריסיטת המהווה עבורי מודל. במחשבה שניה אני לא ממש אשת קריירה כפי שאת היית מגדירה אותה. זה לא בנפשי. אני קרייריסטית "לייט". אני עובדת בעולם גברי ואני מרגישה שלהופעתי יש השפעה חזקה מאוד. אני מרגישה בתגובות, בפירגון. לא פעם קרה שלקוח התקשר ורצה לקבוע רק בשביל לראות אותי. זה מחמיא אבל ברגע שזה עובר את הגבול הדק בין מחמאה להטרדה מינית זה כבר מעליב. אני מסכימה איתך שההתייחסות למראה זה משהו שהולך ומתחזק עם השנים. אני מטבעי מתלבשת צנוע לעבודה אבל מקפידה על הופעה "כמו שצריך" – נשית וסקסית. אני מרגישה שהיופי שלי זה הכוח שלי. בכל מקום יש לי נוכחות. לא כל המצליחניות יפות אבל אלו שאינן יפות חובת ההוכחה עליהן. כאשר נכנסת אשה נאה לחדר מראש יותר קל לה, לפחות בהתחלה.  יש לי שאיפות לפתח את עצמי, אולי אפילו לפתוח עסק עצמאי בעתיד הקרוב."
 
המסקנות: להחזיר לפמיניזם את האמירה המגדירה מצב של דיכוי כדיכוי.
 
הצגת הדברים משאירה אותי עם רגשות מעורבים – בין אופטימיות הניזונה מהישגנו עד כה, לבין פסימיות נוכח כוחות השוק. למרות הסכנות החדשות העומדות לפתחן של נשים מודרניות, למרות המחירים הישנים והמוכרים שנשים משלמות תחושת ההישג עולה (בכל זאת) ומאפילה אפילו על פירות הבאושים שהמציאות החדשה מייצרת חדשות לבקרים. הכוח הנשי המלווה במודעות פמיניסטית פוליטית יכול להציל נשים משקיעה הרסנית בעולמן הפרטי השואב אותן לביטול עצמי מסוג ישן-חדש. לתובנות אלו יש ערך רב משמעות – הן עוזרות לנו להגדיר מחדש מצבים ש"התרגלנו" אליהם כמצבי סיכון, הן עוזרות לנו לחזור להצהרה הישנה והכה בסיסית ש"האישי הוא הפוליטי" – כלומר היופי שלי אינו עוד עסק פרטי ביני לבין עצמי מול המראה. הוא פוליטי לכל דבר – כמו השכר שאני מרויחה, כמו ההתגוננות שלי מפני הטרדה מינית או כל אפליה אחרת. להגדרת המצב ולהוצאתו מהאישי למרחב הפוליטי יש כוח משחרר אמיתי.
 
אשה מודרנית, גם אם היא דעתנית ומשכילה, עצמאית ברוחה לא תוכל להימלט מהתמונות. לאן שתלך היא תראה תמונות של נשים צעירות ונחשקות, דקיקות למראה, בעלות חזות נשית מושלמת. הן נישקפות אליה מכל עבר – מהשבועונים, מהסרטים, מהפרסומות. הן מפגינות את יופין ואוצרות נשיותן באופן שמשאיר אותה מבוישת ומלאת ספקות באשר לנשיותה. נשים גדלות על מיתוס הנשיות שסמליו בהופעה חיצונית "צעירה לנצח" ובאורחות התנהגות המפתות את הגבר להפגין את גבריותו – עליונותו. אף לא אחד מאיתנו יודע/ת באמת מהי דמותה של הנשיות החדשה באמת, נשיות שהיא משוחררת מהצווים הישנים ומתירה את הרסן להיות מה שכל אשה רוצה להיות – מטופחת או לא, מגדלת ילדים או לא, אשת איש או לא, עדינה ומעניקה או לא…
 
סקר שהוזמן לפני שנים אחדות ע"י נעמת על עמדותיהן של נשים וגברים לסוגיות חיים שונות הקשורות לשוויון בין המינים הוציא החוצה את אחד השדים מהארון. מספר גדול למדי של הגברים המרואינים בסקר השיב  כי הם רואים את האשה המודרנית כפחות נשית. תשובה מוחצת בעליל המשקפת את דעתם של רבים מהגברים עלינו. זוהי דוגמא למימושו של אחד הפחדים העמוקים שגברים יכולים להניף, כחרב מתהפכת מעל צוארנו… ואכן התגובה הנשית (כתגובה לאינטרס הגברי) לא איחרה לבוא: החצנה הולכת וגוברת של  דימוי נשי-מיני פרובוקטיבי המקבל את השראתו מתרבות הפורנו והפופ ומשפיע על אורחות חייהן והתנהגותן של נשים צעירות (בעיקר). הביטוי העיקרי להחצנה זו הוא בלבוש נשי מוקפד ודימויים מחמירים והולכים של משקל "נכון" גיל "נכון" וריגרסיה מהחזון הפמיניסטי המקורי. (וולף, מיתוס היופי, 1991, 2002).
 
האם נכשלנו בחינוך לשיוויוניות? שאלה שעולה מדי פעם נוכח התוצאות בשטח המטיחות בפנינו מציאות לא שיוויונית בעליל בכל תחומי חיינו. האלימות בין גברים ונשים בשיאה, אחוזי הגירושים עולים מיום ליום,  הסחר בנשים, הזנות ופתיחת ערוצי הפורנו משגשגים יותר מבכל תקופה בהיסטוריה, גילן של נערות דוגמניות הנראות כסובלות מרזון על סף האנורקסיה הפך לנורמה של יופי ואסתתיקה, יותר ויותר צעירות מחקות את הסגנון הגברי בדרך התנהלותן הכוחנית והמינית, וכמובן נשים בכל רחבי העולם ממשיכות לסבול מעומס ייתר של תפקידים ואחריות עם מיעוט משאבים והשפעה. כלומר, אפשר לומר, וכבר נשמעים קולות רמים שהפמיניזם למעשה גרם נזק. טובי ברואנינג בספריה "עוצמת הרכות" ובעיקר בספרה "איך הפכה האשה לגבר" משמיעה את קול הספק והביקורת הנוקבת על דרכן החדשה והמכשילה של נשים שתירגמו את "החופש האישי" לחיקוי הגברים לצורכי הסתגלות לעולם המאופיין למה שהיא קוראת "זכריות ייתר". תופעת הרזון ושנאת השומן הנשי הוא סינדרום אחד מרבים. ניסיונן של נשים לחקות את הגברים בהתנהלותן המינית המנוכרת הוא עוד סינדרום מוכר שאף קיבל ביטוי בסדרת הטלביזיה המצליחה "סקס והעיר הגדולה". אחת התופעות המחרידות ביותר בעיני הוא הניסיון "להלבין" את העיסוק בזנות (כולל השתתפות בסרטי פורנו) כ"עבודת מין" שאשה בוחרת בו במודעות מלאה ובתחושת חופש על גופה. ואכן יש זונות שכך מכריזות על עצמן כבוחרות.
אין ספק כי משהו השתבש בדרך.
לא רק שלא צימצמנו את מלחמת המינים, היא מגיעה לשיאים חדשים בבתי המשפט למשפחה שם מנהלים הגברים קרבות מרים על זכותם למישמורת שיוויונית על ילדיהם, הם טוענים שהם קורבנות לעלילות של נשים נקמניות על הטרדה מינית, התעללות מינית בתוך משפחותיהם ואף קורבנות לעלילות אונס. הם מקימים לעצמם קבוצות תמיכה שמגבירה את שנאתם לנשים שלטענתם גזלו מהם רכוש וכבוד.
האם העובדה כי מתנהל מאבק קשה בין המינים אומר שדרך הפמיניזם נכשל? אמירה מסוג זה מחמיצה את העיקר. היא משתמשת באחת הטקטיקות העתיקות בעולם הגברי – האשמת הקבוצה שנמצאת תחת דיכוי בשיבוש הסדר הטוב כאשר הקבוצה (על פי שייכות לאומית, אתנית, דתית) או הפרט (האשה, העובד הזר, בן העם הנכבש) מעיזים להרים את נס המרד כנגד הדיכוי. זו דרכו של מי שנמצא בעמדת הכוח לא להכיר בחלקו בגרימת העוול ולשמר בכוח את הסטטוס קוו. מצד שני לא נוכל שלא לקיים דיון רציני באשר לתוצאות הקשות בשטח הקשורות להערכתי בריבוי הפירושים לפמיניזם – מגישה לוחמנית שיש בה יותר מקורטוב של שנאת הגבר ומצד שני חיקויו באימוץ שיטותיו ושפתו, עד גישות הומאניות המדברות על מהויות נשיות, מנהיגות נשית ולקיחת אחריות כוללת על מצב עולמנו.
 
נראה שמסע ארוך ארוך לפנינו, בין אם אנחנו שייכות לדור הפמיניסטיות הוותיקות, בין אם נולדנו לעולם בו הותר לנו לכאורה לבחור. אכן, מילת המפתח היא "לכאורה". האם אנו באמת בוחרות? נראה שיצר טבעי למצוא חן ולעורר תשוקה בקרב גברים (או נשים, אם זו בחירתנו) חובר להטבעות ארוכות שנים מכל הדורות. ואלו פועלים על רקע "כוחות שוק" המעצבים עבורנו את "הנכון" ו"היפה" ו"הנחשק" – מראות ודימויים הממשיכים לשטוף את מוחנו, כן, גם מוחנו הפמיניסטי. קיימת טענה (עליה נרחיב בפרק אחר) המושמעת בנחרצות על ידי אחת החוקרות הפמיניסטיות הבולטות, נעמי וולף שתופעת הסגידה ליופי הולכת ומתרחבת עד כדי מגיפה. בהשפעת תרבות הפורנו והפופ שנשים נחשפות אליה בשל כוחות השוק (הגברי בעיקר) הולכת ומחריפה תופעת ההפנמה לנורמות של יופי ורזון תוך חיבורם למיניות והצלחה בחיים.  מיעוט קטן מאוד בקרב הנשים עומד באומץ ואף מורד בדימויים הנשיים המקובלים. נשים אלו מתהלכות ביננו "מרושלות" ולעתים אף מביכות אותנו שעדין שבויות. שנים יגידו לאן נלך עם דימוי גופנו.
מחקרה של סיגל הרץ-תירוש (1999) מלמד אותנו כי הפמיניזם עשוי להוות שיח אלטרנטיבי באופן מוגבל בלבד ממנו יכולות נשים לשאוב לגיטימציה למראה גופן.
 
"אין צורך להסביר מדוע סצנות אונס נוצצות מטעינות את המלחמה בין המינים בערך אירוטי. אבל מה בנוגע לפורנוגרפיית יופי לא אלימה? הנזק שמחוללים דימויים מסוג זה, התוחמים את המיניות הנשית בחגורת צניעות מדומה שאותה יכול לפתוח רק מפתח ה"יופי", מתבטא בדיכוי המיניות הנשית ובהנמכת הערך המיני העצמי של נשים. אחיזתו של מיתוס היופי בנשים גדולה מאי פעם מכיוון שהוא החל להשתמש במיניותן כמכשיר לקידום מטרותיו הפוליטיות, על ידי קישורה לדימויים של "יופי", אשר מיחזורם הבלתי פוסק מחניק נשים. בהפכו את המין לבן ערובה בידי ה"יופי", המיתוס אינו רק מחבל בפני השטח, אלא כבר חודר לליבה עצמה".
(מיתוס היופי", נעמי וולף, הקיבוץ המאוחד, 2004)

 

 

* מבוסס על חומרים מספרי "נשים חסרות מנוח", הוצאת פרדס, 2007.