יחסי הורים ילדים – משוב על ספרה של יעל הדיה "יום רביעי" עם עובד, 2011

רביעי בערב / יעל הדיה

464  עמודים, עם עובד, 2011.

465   

סקירת הספר פורסמה ב: "חברה ורווחה" – רבעון לעבודה סוציאלית, ניסן תשע"ג, מרץ 2013, כרך ל"ג חברת 1

קרא והגיב: ד"ר חן נרדי 

אהבתי את הספר. את אומץ הלב של המחברת החושפת את השקרים שאנו ההורים, מספרים לעצמנו ולילדנו, את היכולת לתאר את המצוקות מבלי לעגל פינות, הנכונות  להיכנס לנעליהם של אבות ואמהות ולתאר במדויק את השפה הפנימית האותנטית שלהם ואף נהניתי מהמטאפורות המדויקות והמקוריות בהן השתמשה המחברת.

סיפור המסגרת של "רביעי בערב " הוא סדנת הורים המונחית על ידי פסיכולוגית בימי רביעי בחדר ישיבות ברמת גן. המנחה מסירה מהמשתתפים את המסכות ומסייעת להם להתמודד עם השריטות והפחדים שהם מביאים להורות שלהם. גיבורי הספר הם

זוהר, האם החד הורית, שבוחרת ללדת את בתה מתרומת זרע ולגדלה ללא אב נוכח ומתמודדת עם השלכות החלטתה; דורי, הומוסקסואל היוצר הורות משותפת עם גליה, כשכל אחד מהם גר בנפרד ודורי מתמודד על מקומו כאב אל מול הדומיננטיות של האם;

אילן וענת, שעומדים חסרי אונים ומבוהלים מול ילדם האלים, הסובל מקשיי קשב וריכוז, מבודד חברתית ומכור לטלוויזיה; דני ורוניתה מתמודדים עם שתי בנות מתבגרות ומוטרפים מיחסי המין של בתם עם חייל,  ומהבת המגלה סימני של אנורקסיה.

תמונת האבהות כפי שהיא משתקפת בספר, קשה וטעונה במצוקה: האב הנעדר שהסכים לתת את זרעו והתנה זאת בכך שלעולם לא יווצר קשר בינו לבין הילד/ה; האב הלוקה במעורבות יתר בחיי בתו, עד כדי מעקב אובססיבי אחרי הרגלי האכילה שלה; האב המכה את בנו; אב אלכוהוליסט הבוגד באם לעיני הבן; אב המגדל את בתו לבדו לאחר נטישת האם; האב הקרייריסט שחווה את בנו כמועקה מתמדת "הילד הזה מרגע שיצא לאוויר העולם לקח לו את כל האוויר מהריאות" (עמ' 46); האב הנוטש אישה ושני ילדים קטנים ונעלם. "מניאק, מה לעשות, אבל זו המילה הראשונה שעלתה בראשו כשאמרו לו לחשוב על אבא שלו… בן זונה רציני" (עמ' 49).

כמו במציאות, כך גם בספר, מרבית הגברים הם "סרבני טיפול" והנשים חסרות אונים מול התנגדותם. הגברים מגיעים, או לא מגיעים, לטיפול כפרס או כעונש לבת הזוג. למשל, אילן מוכן לבוא לטיפול רק לאחר שענת אשתו מאיימת בפרידה, בעקבות סטירה שסטר לבנם. פחדיהם של הגברים מטיפול מוסווה באמירות כמו "אני הורה מצוין ואין לי מה לשנות", או הצבעה על 'אשמים' אחרים: "זה לא ההורים אשמים, זה לא הגיוני שיש כל כך הרבה היפראקטיביים, ודיסלקטים ואנורקטיות. זה חייב להיות משהו אחר. סביבתי. אולי זה קשור לחומרים שבאוכל, כמו שאומרים ולטלוויזיה ולאינטרנט" (עמ' 54). 

העלילה מדגישה את אחריות ההורים ומצביעה על הקשר בין טראומות העבר שלהם עצמם לבין מצוקת ילדיהם. הדמויות אינן יכולות להתיר את עצמן מתוך מצוקתן ללא התמודדות עם טראומות העבר שלהן. כך לדוגמה, דני, אביהן של שתי נערות מתבגרות,  מעביר לבתו מסרים המגבירים את הנטייה האנורקטית שלה ואולי אף יוצרים אותה: הוא מתעקש ללכת איתה ולקנות לה בגד ים ומגייס את המוכרת לשכנע אותה לקנות בגד ים שמורכב מחלק אחד, במקום שני חלקים, כדי שלא יתגלו משמניה. מקור פחדו הקיצוני של דני מהשמנה הוא השתתפותו באונס נערה שמנה ("שמנה" בלשונו) כשהיה חייל. המעשה הנפשע הזה חורץ בו טראומה שאת נזקיה משלמות אשתו ובנותיו. במקרה אחר הוא משחד את בתו השנייה, כד שתרגל אחרי אחותה בשירותי בית הספר ותדווח לו אם היא מקיאה. "אם היא תסכים לבדוק מה סיוון עושה בשירותים בבית הספר, אם היא תקשיב מאחורי הדלת כדי לשמוע אם סיוון מקיאה… הוא ישכנע את אמא שתיתן לה לנסוע (לאילת)" (עמ' 282).

מקובלת עלי האמירה הנפוצה ש"הורה טוב הוא קודם כל – הורה שטוב לו". ובכן, גיבורי הספר הם הורים שרע להם. דני אונס את אשתו בפעם הראשונה שהם מקיימים יחסי מין אחרי החתונה,  דורי ההומוסקסואל הנאור והיאפי אונס נער ערבי העוסק בזנות,  אילן הכותב תסריטים לטלוויזיה מכור לפורנו ומאונן את עצמו לדעת, ותובע מאשתו לקיים איתו יחסי מין ללא כל התחשבות ברצונותיה. המיניות האלימה הזו נתפסת כתעודת כניסה למועדון ה'גבר גבר', כפי שמסתבר מתיאור אונס הנערה השמנה מהקניון, שבתמורה היא מקבלת בקבוק קולה וסיגריות. 

כמו אבות רבים הפוחדים ממיניות בנותיהם, ולמעשה חוששים שמיניות הבת תעורר בהם תגובה מינית ותגרום להם להרגיש כעבריינים, מתנועע דני בין כעס ואשמה, בין ניסיון לשלוט במיניות של בתו לבין הדחקת פחדיו. הוא אינו יכול להירדם כי הוא מודע למה שקורה עכשיו מאחורי הקיר בחדרה של בתו, המבלה את הלילה עם החבר שלה. זיכרון הנערה השמנה שאנס בתמורה לקולה וסיגריות רודף אותו והוא חווה את מיניותה של בתו כאסון. לכן כשביתו 'מזדיינת' (לשון הספר) עם החבר החייל שלה הוא מתפלץ מהמחשבה: "איך בכלל אפשר לחשוב על נטע מוצצת?" (עמ' 278).

"אמרו לנו שההורות תעשה אותנו אנשים טובים יותר, למה שיקרו לנו?" (עמ' 270), שואלת המחברת ושואלים הורים המביטים לעיתים במראה ומזהים שם אנשים טעוני כעס ואלימות כלפי ילדיהם. האם ניתן לתקן? תשובת הספר: בהחלט. חווית ההורות יכולה לעשות אותנו רעים יותר או טובים יותר. זה תלוי בנו. אם נביט במראה שהילד מציב לנו ונראה בה הזדמנות לשינוי, נהיה אנשים טובים יותר לעצמנו ולילדינו. ואכן התהליך הקבוצתי ואומץ ליבם של המשתתפים להתמודד עם ההשתקפות במראה הזו מובילים לתיקון. הם מתקרבים לזה לזה, מתוודעים ל"אחר" רואים אותו/ה לא כסטריאוטיפ, מקבלים/ות פרופורציות חדשות לבעיות ההורות ועושים שינוי בדפוסי הזוגיות וההורות שלהם.

כדוגמה לשינוי בזוגיות מתארת הדיה כיצד רונית, אשתו של  דני, לוקחת לעצמה את הזכות להפסיק להיות ספקית הסקס שלו. כשהוא מתלונן כהרגלו כמה קשה לו שהיא מונעת את עצמה ממנו, היא מפנה אליו את גבה ומשיבה לו בפשטות ש"אם זה כל כך עקרוני לו, היא מסכימה שהוא יזיין מהצד, אם כל כך דחוף לו, רק שייזהר לא להביא הביתה מחלות" (עמ' 326). בכך היא מאפשרת לו, לראשונה, להתבונן בעצמו ולהחליט אם הוא הולך לממש את השחרור המיני שעליו חלם, או לצאת מעמדת הגבר הקורבן שאשתו עושה לו טובה ו'נותנת' לו.

הדיה מציגה גם שינויים שנוצרים בדפוסי ההורות: אילן מבצע את "שיעורי הבית" שמטילה עליו המנחה ולראשונה בחייו כהורה לוקח אילן את בנו לטיול במכונית ביום סערה. כן, אותו ילד אלים  שאילן פוחד שיהרוג בשנתם אותו ואת ענת, זה שמנפץ את הטלוויזיה בפטיש ויורק בפרצופם של הוריו ביום שבו סבתו, אם אביו, הולכת לעולמה הוא חברו לטיול. תיאור הנסיעה מהווה לדעתי פנינה ספרותית וזהו אחד משיאי הספר. במהלך הנסיעה בה שרויים האב והבן לבדם, ללא נוכחות נשית, מגלה האב את תבונתו של בנו, את טוב לבו ומעל לכל את רעבונו של הילד לקרבתו.  בניגוד לנסיעותיו הטראומתיות של אילן עם אביו בילדותו, מהווה הנסיעה הזדמנות לגדילה וצמיחה ביחסים.

הספר מומלץ לכל הורה שכבר הבין שאי אפשר להיות הורה מבלי לעשות טעויות וכי הדרך היחידה להיות הורה טוב לעצמו ולילדיו היא להכיר בטעויות שלנו ולהשקיע בניסיונות לתקן את מה שאפשר.