כשהילד מתנגד לנישואי אביו

כשהילד מתנגד לנישואי אביו
מאת ד"ר רבקה נרדי, 5/11/2013

לפעמים מתהפכים היוצרות. תארו לכם מצב שבו ילדכם (הוא יכול להיות בגיל הנעורים או מבוגר יותר) קורא עליכם תגר משום שמצאתם אהבה חדשה ואתם רוצים לממש אותה בנישואים לאותה אישה או גבר. אמרנו "מתנגדים", לפעמים המצב הרבה יותר חמור, ילדיכם עלולים למרר את חייכם רק בשל רצונכם להינשא שנית ואף להעמיד סנקציות שהופכות את הבחירה שלכם לבלתי אפשרית.
כך בדיוק קרה לבועז שלא מכבר מלאו לו ארבעים ותשע שנים. בועז חי בבדידות לא מזהרת כלל בשנים האחרונות, התכנס לתוך עצמו לאחר משבר גירושים קשה ממנו יצא בשן ועין, עם נכסים מועטים, אישה לשעבר עוינת וילדים כועסים הממעטים לבקרו. עם הזמן עשה הרבה כדי לקרב את ילדיו אליו, בן ובת בראשית שנות העשרים שלהם. חש סיפוק עם כול פגישה בינו לבינם, השיחות הפכו להיות אישיות ומקרבות וחש שהגיע לאיזושהי מנוחה ונחלה.
לפני כמה חודשים בועז הכיר את מיה, גרושה נאה בראשית שנות הארבעים, אם לשלושה בנים צעירים בגילאים שמונה, שתים עשרה ושש עשרה. בזהירות ובחששנות הם פתחו את הקשר שלהם, מסתירים בתחילה את הקשר מילדיהם פן יתקלו בהתנגדות. הם היו משוחחים על פחדיהם מילדיהם ואף פתחו סוג של הומור עצמי, סרקסטי, איך היוצרות התחלפו.
בחלוף כמעט חצי שנה מאז היכרותם החליטו בועז ומיה לממש את יחסיהם במגורים משותפים. הם חשו שמחה אך גם חשש גדול, ובעיקר אשמה על כך שילדיהם עד כה לא היו שותפים למהלך כה חשוב בחייהם, ובעיקר איך יספרו להם, מה יקרה אם הילדים יביעו התנגדות. לא היה מנוס מקפיצה לתוך המים העמוקים כלומר קודם כול לספר לילדיהם על הקשר. בועז "התנדב" להיות הראשון, שהרי ילדיו עברו את גיל העשרים ונראה היה שתגובותיהם יהיו בהתאם, כלומר מפרגנות ורציונאליות.
באחד הימים קבע בועז עם ליאת ורונן ילדיו בבית קפה שידע שאהוב עליהם. בטלפון סיפר להם שרוצה לספר להם משהו חשוב שלא ניתן לדבר עליו בטלפון.
עוד טרם שנגשה המלצרית לקבל הזמנה נתנו בו השניים מבט שהיה מוכר לו מהימים שהיו קטנים ואמרו כמעט בקול אחד:
”מה קורה אבא, מה הבהילות? למה בבית קפה? אתה עומד לנסוע? לעזוב?, למות? (גיחכו במבוכה), אולי להיכנס לבית סוהר?"
ובדיוק אז, למזלו הטוב של בועז, נגשה המלצרית החיננית לקבל הזמנה. בועז התרכז לשניות בודדות בגופה השופע של הצעירה וכמעט שכח את גדולת הרגע עם ילדיו.
”הפוך גדול", ביקש ברשמיות. "ומה בשבילך ליאת? ובשבילך רונן?" שיחק לרגע את האב הגדול והדואג.
"טוב אבא, מה קורה?" צייצה ליאת בקול צפצפני שהזכיר לו ימים עברו.
לקח נשימה עמוקה ואמר להם:
"הכרתי אישה לפני כמה חודשים…"
"אז למה לא סיפרת?" התפרצו לדבריו.
"חכו רגע, מיד אספר הכול". המשיך: "אז כמו שאמרתי הכרתי אישה לפני כמה חודשים ובהתחלה לא חשבתי על כלום. אפילו לא הייתי בטוח שאני ארצה להמשיך איתה. אבל ככל שעבר הזמן נקשרתי לאישה, אגב, שמה מיה. ואז כבר הצטערתי שלא שיתפתי אתכם, וכול יום אמרתי לעצמי: 'היום אדבר איתם', ואז כשהייתי מנסה לקבוע איתכם תמיד היה צץ משהו… מצטער, אני יודע שזה לא מצדיק. בקיצור מיה ואני רוצים לגור ביחד".
למרות הדי הדיבורים מצד יושבי בית הקפה אפשר היה לחתוך את האוויר שעמד בין בועז וילדיו. הם שתקו.
"תגידו משהו", הפציר בהם.
ליאת הייתה ראשונה. "תגיד אבא, אתה באמת שכחת שיש לך ילדים? מה אתה נער מתבגר?"
רונן המשיך: "אבא, אתה מתנהג איתנו כאילו אנחנו ילדים קטנים. מה בדיוק אתה מצפה מאיתנו. תעשה מה שאתה רוצה. רק תעשה טובה, אל תבקש מאיתנו שניתן לך "אישור"".
ליאת: "אבא, אתה רוצה לומר שהזמנת אותנו לכאן כדי שנעודד אותך להתחתן עם אישה שרק לפני דקה שמענו על קיומה? מה יש לנו איתה? בשבילנו היא סתם אחת שאנחנו לא מכירים. אולי היא בכלל רוצה לעבוד עליך, אולי היא רוצה רק את הכסף שלך. מה אתה כבר יודע עליה…?"
בועז: "תפסיקו, שניכם. מה קרה לכם. קודם כול אני עדיין לא עומד להתחתן איתה. אני עדיין אבא שלכם. נכון שעשיתי טעות שלא סיפרתי לכם קודם. אבל למה אתם מתנפלים עלי ככה? אני רוצה שתכירו את מיה. אני בטוח שהיא תמצא חן בעיניכם. אני לא צריך להסביר לכם שעברתי ימים קשים אחרי הגירושים. ועכשיו טוב לי. אני לא באתי לקבל מכם רשות כדי לגור עם מיה. אני רק רציתי לשתף, כי שינוי בחיים שלי נוגע גם לכם, הרי הבית החדש שאבנה עם מיה (כך אני מקווה) יהיה גם הבית שלכם…"
ליאת: "תירגע אבא, אף אחד לא אומר לך מה לעשות. כמו שאתה כבר לא יכול לומר לנו מה לעשות. אני לא יודעת אם "הבית החדש" יוכל להיות הבית שלנו, כמו שאתה רוצה. אני לא יודעת אם המיה הזאת תהיה לטעמי. אז בוא נפסיק עם השיחה ההזויה הזאת. נראה מה יקרה."
רונן: "ומה עם אמא, היא יודעת?"
נימת קולו הדואגת של רונן כשאמר "אמא" הנחיתה את השלושה לקרקע המציאות הכואבת, המציאות שכול אחד מהם ניסה להדחיק ולכאורה להמשיך הלאה…
בועז: "לא, אמא לא יודעת. אני לא חושב שאני צריך לדווח לאמא. אתם כמובן יכולים לספר לה".
רונן: "אתה מכיר את אמא. היא, מהרגע שזה יוודע לה, תהיה היסטרית".
בועז: "אני מצטער לשמוע. אמא תצטרך להתגבר".
ליאת: "תפסיק להיתמם אבא, אתה יודע שבסוף זה נופל עלינו. אנחנו לא אשמים שהחלטת להתגרש".
בועז: "נכון, אתם לא אשמים".
טעמו של הקפה שהיה כל כך נפלא לפני כמה דקות הפך באחת לטפל. קפה פושר, חסר טעם. רצה להקיא.
אמר לילדיו: "ילדים אהובים שלי, אני לא יודע מה לומר לכם. אני מקווה שיום אחד תבינו. עד אז אני רוצה שתאמינו לי שאתם יקרים לי יותר מכול דבר בעולם. אני רוצה שתכירו את מיה".
פתאום ליאת מיהרה ללכת. נזכרה בפגישה חשובה שקבעה. רונן היה חייב לרוץ כי החברה שלו בקשה שילווה אותה בקניית וילונות לדירה שלה ויעזור לה לתלות אותם. היה רעש צורם בבית הקפה והאוויר נהיה דחוס. בועז חיבק אותם בחום ונשאר עוד כמה דקות לשלם את החשבון ולייצב את רגשותיו הגועשים.
***
לכאורה ניגוד טראגי בין זכותו של כול אדם באשר הוא או היא, לאושר, לבין מחויבותו כהורה לילדיו. האומנם? נניח לרגע שבועז ימתין לאישור ילדיו, נניח שהם יחמיצו פנים וינהגו באישה הזרה כאויב שפלש למשפחתם, נניח שיקבלו אותה בהסתייגות, והוא, שכל כך רוצה וזקוק לאהבתם יתמרן בינם לבין אהבתו ובסופו של דבר יזכה למנה גדושה של בוז וזעם גם מהם וגם ממנה. התוצאה ברורה. אין אדם אחד מאושר במצב זה. אין אדם אחד שבאמת בא על סיפוקו. לא הוא, לא היא, לא ילדיו. מדוע? כי כול המהלכים שנעשו נבעו מאשמה, מפחד, מתסכול ובעיקר מהעדרה של בחירה חופשית שיש עימה אחריות אישית. "טובת הילדים" היא מטרה נעלה אך אינה גוררת אחריה וויתור על הזדמנות שנייה בחיים. ויחד עם זאת היא מחייבת את ההורה להביא את המסר לילדיו באופן שייקח בחשבון את רגשותיהם ולא ינסה "לדלג" על תגובות של כעס, כאב, פחד שהם מבטאים כלפיו – הוא ההורה שבחר להתגרש, לא הם, הוא ההורה שבחר להכיר אישה חדשה ולאהוב אותה, לא הם, הוא ההורה שבחירותיו כופות עליהם זעזועים, לא רק באורח חייהם אלא גם ובעיקר בנפשם הפגיעה. יכולת ההכלה והאמפתיה לרגשות ילדינו הפגועים בשל מהלך שעשינו היא תנאי להמשך הדיאלוג שעשוי עם הזמן להניב פרי חדש, הבנה חדשה המעמיקה את החוסן האישי הן של ילדינו והן שלנו, הרי בסופו של דבר אנחנו יזמנו שינוי בחיינו. המשך דיאלוג אינו מהלך בודד, הוא מצריך התמדה ונחישות. ילדינו המאוכזבים נוטים לשים לנו מכשולים, מבחנים קשים, לבדוק האם לא נטשנו את נאמנותנו להם. חובת ההוכחה היא עלינו. עלינו להבליג על עלבון, על כעס, על אשמה ולהמשיך להיות נוכחים בחייהם תוך שאנו מעניקים להם אמת אוטנטית על עצמנו וחיינו.