להיות אבא – החוויה הגברית / מאת ד"ר חן נרדי

מתוך ספרם של ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי "להיות דולפין – התמודדות עם תוקפנות וחולשה
בהורות, בזוגיות, בעבודה ובצבא" הוצאת מודן 2006

 

שמש האמהות הגדולה מאירה את הבית, משפיעה מחומה על הילדים ולעיתים אף צורבת אותם בקרניה. ירח האבהות הקטן נע סביב המשפחה ומאיר אותה באורו החיוור. לעיתים מתקרב הירח וגאות אבהית מציפה את הבית, לעיתים מרחיק מסלולו והשפל האבהי חושף את סלעי הגעגועים האבל והכעס על העדרותו.

הזמן: 24 שנים לפני כתיבת שורות אלה. שעת ערב,  זה עתה חזרתי מהעבודה.  אני רוחץ את בני בן החצי שנה באמבטיה.  לפתע הוא פורץ בבכי. 
"למה הילד בוכה?" נשמע קולה הדאוג של רעייתי מהמטבח. 
"אני שוטף לו את העיניים במים, אולי נכנס לו קצת סבון לעיניים. זה כבר בסדר".
"לא זה לא בסדר. אתה צריך יותר להיזהר". צעדים מודאגים נחפזים לאמבטיה
וכבר רבקה לידי, טובלת אצבע במים, ושולפת  אותה כנשוכת נחש.
"השתגעת? זה מים פושרים? הרי המים ממש קרים, אין פלא שהוא בוכה"
ומיד היא נוטלת ממני את צינור המים, פותחת את המים החמים ותוך כך מנענעת את ראשה ימינה ושמאלה וממלמלת ספק לעצמה ובטוח אלי:
"אני ממש המומה, אני ממש המומה".
היא מחזירה את צינור המים למקומו, טובלת שוב את ידה במים, וכמו שף שזה עתה התערב להצלת המרק שהקדיח תלמידו, היא קופאת לרגע על מקומה ופוסקת: 'עכשיו זה בסדר'.
"בוא חמודי" היא פורשת זרועותיה אליו וכבמטה קסמים פוסק בכיו, והריהו שומט  עצמו מזרועותי ומטיל אליה את גופו, נצמד בידיו הקטנות אל צוארה ואל שדיה, כמו אומר לי: 'איך אתה בכלל יכול להשוות את החזה השעיר והשטוח  שלך למרחב הקסום הזה".
ומיד היא שולחת את ימינה  אל האמבטיה, מרטיבה את אצבעותיה, וכמו כומר המזה מים קדושים על קהל מאמיניו, היא מפזרת טיפות מדגדגות על בטנו החמודה שנענית לה בצחוקים וגירגורים. ועכשיו הוא שלה לגמרי, ובאמון מוחלט מרשה לה להטבילו במים, מענג אותה בחיוכים חסרי שיניים, משכשך ומתיז לכל עבר לשמחת שניהם.  כך ללא מילים, בשפה גופנית סודית שאיני מכיר, נכרתת הברית אם – ילד, ואני נותר שם בפינת האמבטיה  כילד שחבריו הוציאו אותו ממשחק הכדורגל לאחר שבגללו  חטפה הקבוצה גול.
כעסתי על רבקה, וקינאתי בה. למה שוב ושוב אני מוצא את עצמי כשחקן משני בקשר עם הילדים?  מה יש לה שאין לי? מדוע בני עצמי ובשרי שועה דווקא אל מנחתה ולא אל מנחתי?
איך היא יודעת לעשות בדיוק את הדבר הנכון ברגע הנכון? האם זו האינטואיציה האמהית שמרגישה את צרכיו יותר ממני מפני שנשאה אותו ברחמה? האם הפסיק לבכות מפני שבמגעה יש משהו מרגיע יותר ממגעי שלי?   ואולי זה הגן ה"אמהי" שחסר לי כגבר? אולי הכל מתחיל מכך שחסרות לי מיומנויות טפוליות, מפני שמעולם לא העזתי לשחק בבובות, למרות שרציתי לחבק בובה או בוב, להאכילם להשקותם וליישנם? ואולי כל זה קורה פשוט כי רוב הזמן לא הייתי נוכח שם, בחיי ילדיי? לא בלידה, ולא בימים שאחריה?
וכמה זה לא הוגן שהוא לוקח אותה ממני בקלות כזו, כמובן מאליו, ולכל כך הרבה ימים ובמיוחד בלילות, ומיד התביישתי בקנאה בבני הקטן וגירשתי את המחשבות הלא בוגרות.

עשרים ושתיים שנים הייתי בצבא. בשנת חייו הראשונה של בני שירתתי בסיני והגעתי הביתה פעם בשבוע או שבועיים, ביום שישי. בשנים שלאחר מכן שירתתי קרוב לבית אך בעצם הייתי בבית מעט מאוד. יצאתי בשש וחצי בבוקר וחזרתי בשש או בשבע בערב. אחר כך בעיצומו של גיל ההתבגרות של ילדיי, קודמתי לתפקיד התובעני של  מפקד  בסיס טירונים, מה שהצדיק שוב יציאה של כשנתיים מהבית. שוב לא הייתי בבית ימים שלמים. כאשר חזרתי הביתה התאמצתי להיות אבא למופת, והייתי משוכנע שאני כזה. אבל למרות שעשיתי את כל התנועות ההוריות הנכונות, הראש והלב שלי היו במקום אחר.  
האכלתי, ניקיתי, רחצתי וחיתלתי את ילדיי, קמתי אליהם בלילה. אבל רוב הזמן לא הייתי פנוי אליהם רגשית: סיפרתי להם סיפור לפני השינה וחשבתי על ישיבת המטה המחכה לי למחרת בבוקר, עניתי על כל שאלותיהם  לפני השינה, אבל התפללתי שכבר ילכו לישון כדי שאוכל להגיע בזמן לחיים יבין, הסעתי את הילדים לגן ולבית הספר, אבל בדרך היסיתי אותם כדי לשמוע חדשות. בסיומו של היום שאלתי 'איך היה בגן ובבית ספר' וגם אמרתי 'יופי' ו'נהדר' אבל לא באמת הקשבתי.  כשרבו ובאו אלי שאשפוט ביניהם, העדפתי לא להתערב במסווה 'החינוכי'  של 'תלמדו להסתדר לבד ביניכם', אבל בעצם כדי להשתחרר מהצורך להתמודד עם הבעיות של ילדיי ולהתפנות במצפון נקי לעיסוקי 'החשובים'.   
הייתי גבר עייף שבא לנוח בבית כדי לאגור כוח ליום הבא במאבק על הקריירה, ההישגים, הפרנסה. גבר שרצה להאמין שיש לו משפחה למופת המתנהלת נהדר בהעדרו.
משבר עזיבתה של ביתנו הקטנה, את בית הספר,  ניחת בהפתעה מוחלטת, והיכה אותי בתדהמה ובסערת רגשות שלא ידעתי מימי. הוצפתי פחד, כעס, אשמה רחמים עצמיים וחוסר אונים.
לא ידעתי על החרם שהטילו עליה בכיתה ולא היה לי שמץ של מושג על גודל מצוקתה.  לא הבנתי שאם "הכל נראה בסדר',  זה לא אומר שבאמת 'הכל בסדר'. 

האב השוחה בעקבות הסרדין והכריש
"אם אבקש מהבוס לצאת מוקדם יותר כדי לטפל בילדים, אני מסכן את הקריירה שלי. לא חסרים מתחרים שימלאו את מקומי.  ככה זה בחיים, אין ברירה. גם אבא שלך הלך לעבודה מוקדם וחזר מאוחר. אז מה, לא גדלת? לא התפתחת? אין לך משפחה? ברוך השם, הקמת משפחה, יש לך אשה וילדים, אז תגיד תודה". (גבר בקבוצת אבות).

ראש המחלקה הפסיק את דיבורו והביט בי כדורש הסבר. אמרתי "אני מתנצל על האיחור" וקיוויתי שזה יעבור בשלום. "לקחתי את הבן שלי לקופת חולים". הוא לכסן אלי מבט מעורב של פליאה ונזיפה. "נרדי, ואני חשבתי שאתה נשוי". הוא סקר את הנוכחים וליקט שבע רצון את צחקוקי הגיחוך מהשנינות שהפגין. עולם העבודה משדר לגברים מסר חד משמעי: "את הטיפול בילדים תשאיר  לאשתך. אל תביא את הבית לעבודה. אנחנו רוצים אותך כאן, בזמן ובלי תירוצים של טיפול בילדים חולים. תבוא בזמן ותלך כמה שיותר אחרי הזמן. נקודה." פחדם של גברים מכשלון בתפקיד 'המפרנס העיקרי' מהווה עדיין, אפילו בעידן השוויון בין המינים, את אחד המוקשים העיקריים בפני גברים המעוניינים להיות אבות בסגנון זיכרון ילדות.
הפחד מכישלון כמפרנס, גדול עשרת מונים מהפחד להיכשל כאב.  המחיר החברתי על כשלון בפרוייקט הוא בלתי נסלח: עיכוב בקידום, בדרגה, ואף בפיטורין.  לעומת זאת, 'פישול' בתפקיד האב הוא נסלח מבחינה חברתית – אף גבר לא איבד את מעמדו החברתי בשל העובדה שלא עמד בהבטחתו לילדו להיות במסיבת סוף השנה בבית הספר.
כאז כן גם היום נדרש הגבר להתמסרות מוחלטת לתפקיד, למפעל, לתאגיד.  כאז כן גם היום מגדירה החברה את הבית והילדים כמשניים בעולמו של הגבר. 
 
למרות ממצאי מחקר רבים ההולכים ומצטברים על תרומתם של אבות לילדיהם עדיין רווח בציבור המיתוס לפיו, "נשים טובות יותר מגברים בגידול ילדים". מיתוס זה הופרך לא מכבר. ספרות מחקרית ותיאורטית פמיניסטית מפריכה את 'מיתוס האמהות' ומגלה כי לנשים ולגברים נתונים שווים להצליח בגידול ילדים. אולם למרות האמת המדעית, למיתוסים יש חיים משלהם, הם מנבאים את עצמם ומייצרים מציאות המוכיחה את 'אמיתותו' של המיתוס. סקר שהוזמן על ידי נעמת מגלה כי רוב הגברים מסכימים עם הדעה לפיה 'נשים מוכשרות יותר מהם בגידול הילדים'. אבות המאמינים כי תפקידם העיקרי הוא להביא פרנסה הביתה ואילו תפקידה של האישה הוא לגדל את הילדים, מנציחים את המציאות  החברתית-כלכלית המרחיקה את הגבר ממשפחתו, ופוגעת ביכולתו לתרום לגידול ילדיו.

השקפת העולם הסרדינית מצדיקה את הגלייתו של הגבר מארץ הבית והמשפחה אל ארץ העבודה והקריירה. פרנסה היא כמובן הכרח קיומי, אבל לעיתים אינה אלא תירוץ  להתחמקות מהמקום הסוער שנקרא משפחה. מקום שתובע מהגבר להקשיב ולהתעמק בצרכי ילדיו ובת זוגו, שלא מניח לו להסתיר את רגשותיו כפי שהוא רגיל בעולם הביצועים המצ'ואיסטי, מקום המפריע לו לנוח ולהירגע מול הטלוויזיה, להתכונן לעוד יום עבודה, מקום בו מדברים בשפה שאינה מוכרת לו, שפה רגשית עם מעט סימני קריאה והמון סימני שאלה, שפה ללא "שורה תחתונה" ועם המון שורות אמצע.

כשהסרדין והכריש מובילים אותנו כאבות

אבהות דולפינית