לחבק דולפין – איך להרגיע סרדינים וכרישים – שפה משותפת לילדים והורים/ד"ר חן נרדי

ד"ר חן נרדי 09-8910575/6 nardi-r@a2z.net.il  

ההרצאה זו ניתנה בכנס על טיפול בילדים עם הפרעות קשב וריכוז ב 7 מאי 2012. ההרצאה מבוססת על ספר הילדים שכתב ד"ר חן נרדי: לחבק דולפין: איך להרגיע סרדינים וכרישים כשילדים מציקים" הוצאת הדים (2012) ועל ספרם של ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי "להיות דולפין – התמודדות עם תוקפנות וחולשה בהורות, בזוגיות בעבודה ובצבא" (מודן 2006)

המודל הדולפיני שואב את השראתו מהגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית, מהגישה האקזיסטנציאלית,  וממודל ה'תקשורת הלא אלימה' של דר' מרשל רוזנברג (תלמידו של קרל רוג'רס). מטרת הבחירה בדימויי ה'סרדין' ה'כריש' וה'דולפין', היא ליצור שפה פשוטה והומוריסטית, נטולת מונחים פסיכולוגיים מאיימים המאפשרת התבוננות פנימית אינטליגנטית, שפה שהורים וילדים יכולים להידבר באמצעותה מפני שהיא מתבססת על מכנה משותף ביניהם: בגזע המוח של שניהם מצויים סרדין וכריש מאוימים המגיבים בשעות לחץ בשני אופנים: תגובת בריחה (סרדין) או תגובת תקיפה (כריש). וכמובן לשניהם מוח דולפיני אינטליגנטי (הקורטקס) המסוגל להתבונן בסרדין ובכריש ולשלוט בהם, אומנם לא באפן מוחלט, אבל עם מידה רבה של הצלחה.  מטרת המודל  לסייע למבוגרים ולילדים להתמודד באופן דולפיני עם רגשות קשים פחד, זעם, אשמה, עלבון, חוסר אונים, דיכאון,  ועם מצבי לחץ בינאישיים לחץ קבוצתי, חרם, אלימות, תובענות, ביקורת, משא ומתן כוחני ועוד. 

תהליך הלימוד של המודל הדולפיני, מורכב משלוש פעימות: א. הכרה וזיהוי של שלושת 'היועצים הפנימיים' – הסרדין הכריש הדולפין, ב. קיום דיאלוג כן ואמיתי עם כל אחד מהם. ג. בחירה חופשית בין שלושת היועצים.

הכרות עם הסרדין הכריש והדולפין

הסרדין המבוהל המתחנן שנברח מכל עימות עם ילדינו, שתמיד נרצה אותם, שלא נציב להם גבולות כי הם עלולים להיפגע מאיתנו ולהעניש אותנו במניעת אהבתם מאיתנו. שחייה בעקבות הסרדין שלנו גוררת בעקבותיה רגשות אשמה על היותנו הורים לא מספיק טובים, פגיעה ביכולתנו להציב לילדנו גבולות, חנופה והתרפסות בפני ילדנו, הימנעות ממעורבות ומנוכחות הורית בחייהם של ילדנו, דימוי עצמי נמוך, ודיכאון. הכריש תובע מאיתנו לא להיות 'פראיירים' של ילדינו, להקפיד שילדינו יצייתו לכל הוראותינו וגם לגחמותינו כי "ככה אני אמרתי",  לעקוב ולשלוט על כל צעדיהם של ילדינו ולמנוע מהם בכל מחיר לעשות טעויות. הכניעה לתביעות הכריש שבתוכנו מייצרת תוקפנות, עוינות, חשדנות, התפרצויות כעס, רגשות נקם, וסופה אלימות כלפי הילד.

הדולפין הפנימי מייצג מיצג את האינטליגנציה הרגשית שלנו. הוא גדול, חזק ומהיר לא פחות מהכריש, ובעל שתי תכונות מעוררות השראה המשלימות זו את זו: א. עמידת הדולפין על זנבו המשולה ליכולת אסרטיבית לעמוד על זכויותינו, לשמור על כבודנו, להציב גבולות, לבטא צרכינו ורגשותינו, לנהל משא ומתן על צרכינו, למנוע ולשכך תוקפנות מצידנו ומצד הזולת. כל זאת תוך התגברות על נטייתנו לברוח כמו הסרדין, או להתקיף כמו הכריש. ב. היכולת להיות אמפאטיים למצוקתם של הסרדין והכריש שלנו ושל זולתנו, ולהרגיעם. אנחנו מדמים את יכולתנו להיכנס לנעליו של ילדנו ולחוש את מצוקתו,  ליכולתם של דולפינים לחוש בעזרת הסונר (אולטרה סאונד) שלהם את מצוקת הוולד ברחמה של הדולפינה, להתייצב מתחתיה ברגע הלידה, וכאשר הדולפינון מגיח מבטנה של אימו, לשאת בעדינות בעזרת סנפיריהם את הוולד אל פני מים כדי שינשום את נשימתו הראשונה.

ריקודי הסרדין כריש דולפין בינינו ובין ילדינו:

המפגש בין הסרדין-כריש-דולפין של ילדינו עם הסרדין- כריש- דולפין שלנו, יוצר תשעה דגמי אינטראקציה בינינו לבין ילדינו: 1."הורה סרדין –  ילד סרדין", 2."הורה כריש – ילד כריש", 3."הורה  סרדין – ילד כריש", 4."הורה כריש – ילד סרדין", 5. "הורה כריש – ילד דולפין".  ", 6."הורה דולפין – ילד  סרדין", 7."הורה דולפין – ילד כריש", 8."הורה סרדין – ילד דולפין",  9. "הורה דולפין – ילד דולפין" המפגש אליו אנו שואפים .

בשל קוצר היריעה, נתמקד בארבעת הדגמים הראשונים בלבד:   

1. ההורה סרדין- הילד סרדין:  ריקוד זה מאופיין בפחד הדדי של ההורה והילד זה מזה. אין עימותים, אין דיאלוג, אין ביטויי רגש חזקים, יש הסתתרות הדדית זה מפני זה ושקרים רבים. ההורה חש חסר אונים ולכן נסוג  ממגע משמעותי עם הילד, מסתפק בסיפוק צרכיו הפיזיים, לעיתים  באפן מוגזם, כדי לפצות את הילד על אי היכולת להעניק לו נוכחות רגשית משמעותית. הילד נמנע מקשר עם ההורה שכן הוא מבין שזה אינו מסוגל להעניק לו יותר ונמנע מלהעיק על ההורה החלש בבקשות וציפיות שעלולים לתסכל אותו.

2. ההורה כריש –  הילד כריש:  ריקוד זה מאופיין בעימותים בלתי פוסקים בין ההורה לילד ההופכים במהירות לעימותים אלימים מילולית ופיזית. ההורה מבוהל מכוחו של הילד ובעזרת התנהגות כוחנית ומענישה שואף להכניעו ולהטיל עליו את מרותו בכל מחיר. הילד  מגיב לשתלטנותו של ההורה בהתנהגות דומה מצידו. הוא מחקה את התנהגות ההורה, ומעניש את ההורה על ידי התנהגות מרדנית, סרבנית ואלימה. 

3  ההורה סרדין – הילד כריש:  ריקוד זה מאופיין בהתנהגות הורית כנועה המגבירה את שתלטנותו של הילד. הילד מונע מכעס וזלזול בהוריו אותם הוא חווה כנעדרי נוכחות בחייו, מה שמותיר אותו בודד ומבוהל מול העולם. בהעדר הדרכה ובהעדר מודלים משוכללים יותר של התנהגות, הוא נוקט בדרכו של הכריש והופך לילד "בריון".

4. ההורה כריש – הילד סרדין:  התנהגות ההורה דיקטטורית, מתנשאת, בלתי מתחשבת ברצונותיו וברגשותיו של הילד. על מנת לרצות את ההורה הכרישי, הילד נעשה "ילד טוב" וצייתן. אך מסתיר מההורה את עולמו הפנימי. הוא לומד לשקר, להכחיש ולדכא את רגשותיו, מחשבותיו וצרכיו מההורה.

הסרדי"ש ההורי (הכלאה בין הסרדין והכריש). במצבי עימות עם ילדינו, מרבית ההורים והילדים אינם סרדין או כריש באפן מוחלט. רובנו שוחים עם הסרדי"ש (הכלאה של סרדין וכריש). זמן מסוים אנחנו נוהגים כסרדינים ומרצים את הילד בכל מחיר, ואחר כך, כשאנו מוצפים בתחושות ניצול והשפלה על ידי הילד, אנחנו מוסרים את עצמנו להנהגתו של הכריש התוקפן שלנו, מענישים ופוגעים בילדינו. לאחר זמן אנחנו מגלים כמה הרסניים היינו לילדנו, מורטים את שער ראשנו בתחושת אשמה, וחוזרים להתנהגות סרדינית מתוך רצון לפצות את הילד על כך שנהגנו ככרישים. ושוב, בתנועת מטוטלת אנו מתנדנדים בין סרדיניות לכרישיות.                                      

 איך 'לדלפן' את התנהגות ילדיי.

'לדלפן' את התנהגות ילדי פירושו לסייע לו להתגבר על הסרדין והכריש שבו  ולבחור בדגם ההתנהגות הדולפיני.  תנאי הכרחי ל'דילפון' התנהגות הילד, הוא 'דילפון' התנהגותנו שלנו כהורים וכמחנכים. רק על ידי מתן דגם (מודל) התנהגות דולפינית, יוכל הילד ללמוד ולחקות את ההתנהגות ה'דולפינית'. דילפון עצמי זה, נעשה בשתי תנועות בסיסיות של הדולפין שלנו: תנועת "הזינוק הדולפיני" ותנועת "הצלילה הדולפינית".

הזינוק הדולפיני.  בניגוד לסרדין ולכריש שהינם סרבני שינוי (הסרדין: "אני לא יכול להשתנות", הכריש: "אני לא רוצה להשתנות"), מסוגל הדולפין להתגבר על כוח המשיכה של הסרדין והכריש, לזנק מהמים למרחב האווירי – המשול לעולם החיצוני שבו אנו מתגלים לזולתנו – ולהביא לידי ביטוי את יכולותינו הדולפיניות. הזינוק הדולפיני מותנה בצלילה הדולפינית. ככל שאנו צוללים פנימה ומכירים יותר את הסרדין והכריש שלנו, כך אנו יכולים להטמיע טוב יותר ביחסינו עם ילדנו את האמפטיה ואת האסרטיביות. כעומק הצלילה, כן גובה הזינוק. היכולת לצלול תלויה בפיתוח שרירי הנשימה של הדולפין, המסמלים את אורך הרוח (יכולת איפוק ושליטה עצמית) הדרוש לצלילת עומק. צלילה כזו הינה חיונית על מנת שנוכל לפגוש את הסרדין והכריש שלנו ולהרגיעם. רק לאחר התגברות על הסרדין והכריש, אנו מפעילים את שרירי סנפירי הניווט שלנו המסייעים לנו לנווט את עצמנו לעבר המטרות בדרכים דולפיניות.

כיצד נלמד את ילדינו התנהגות דולפינית?

כאשר הורים משתפים את ילדיהם בהצלחותיהם וכישלונותיהם להתמודד עם הסרדין והכריש שלהם – באפן התואם את גילם של הילדים – הם מלמדים אותם להשתמש בתובנות המודל ובמיומנויות הדולפיניות. שיחות משפחתיות ואישיות על "מה זה להיות דולפין" במצבי לחץ שונים, מהווים חווית למידה מצוינת של המודל. הקראת סיפור על התמודדותו של ילד עם הצקות בבית הספר בעזרת הדולפין שלו (ספר הילדים "לחבק דולפין") עשויה להקנות לילד בדרך חווייתית את מושגי המודל. במספר לא מבוטל של בתי ספר מיישמים את המודל הדולפיני בתחום ההתמודדות עם האלימות ושיפור אקלים בית הספר. דוגמא ליישום יצירתי של המודל הדולפיני בבית הספר, ניתן למצוא בממלכתי א' בהוד השרון שם יישמה המנהלת גב' מילי יורמן את המודל במשך יותר מחמש עשרה שנים. היא הנהיגה בבית הספר לימוד שיטתי של המודל בקרב התלמידים, ההורים, המורות והיועצות. הוקמה מועצת תלמידים דולפינית משכינת שלום, והתקיימו מדי שבוע שיעורי א.א. (אפשר אחרת) שבהם נתחו הילדים מצבים אישיים וחברתיים שונים (חרם, אלימות, לחץ קבוצתי ועוד) במונחי המודל, במטרה ליצור את התחליף  הדולפיני לדגם הסרדיני והכרישי.