מה בין מעורבות להתערבות ביחסי הורים ילדים

מאת ד"ר רבקה נרדי

תהום רובצת בין המילה "מעורבות" למילה "התערבות", מדובר בתודעה אחרת. שימו לה לדמיון, עם זאת שתי המילים נובעות מאותו שורש.
הבעיה
התודעה של התערבות באה משליטה:
אני אגיד לך איך לחיות מה נכון ומה צריך לעשות.
אני אקבע עבורך את בחירותיך במקצוע, בבחירת בני זוג, בסגנון חיים בחינוך בכול!
אנחנו נקבע עבורכם הורינו מתי יגיע זמנכם ללכת לבית אבות.
אנחנו ההורים נגיד לכם איך לחנך את ילדיכם הרי יש לנו ניסיון…

תודעת שליטה כזו שאנו מכנים אותה כרישית, יושבת על פחדים, ובעיקר על דאגה. דאגה היא הכוכב הראשי האחראית על כול חטאי ההורות וגם על חטאינו מול הורינו.
אף אחד, גם לא ילדים קטנים אוהבים שמתערבים להם, שפוקדים עליהם. התחושה היא של גזילת הריבונות, החופש האישי, שהוא אחד הנכסים החשובים ביותר לבריאות הנפש שלנו. יש תרבויות שרואות בהתערבות ערך חיובי לשמירת המסורת המשפחתית. ראייה זו מתנגשת עם הערכים המודרניים של חופש אישי וזכות לאושר. רוב הקונפליקטים הם על רקע זה. וזה הרבה מעבר להתערבות הורית בסגנון לבושנו או בבחירת חברינו. מדובר בבחירות המשפיעות על חיינו הבוגרים; מקצוע, בחירת בני זוגנו, העדפה מינית, ערכי חיים.
כולנו זוכרים איך התערבו לנו.
אני שומעת בחדר הטיפול ציטוטים של נשים וגברים שזוכרים בעל פה משפטי ביקורת שיפוטיים שפגעו בכבודם. משפטים פוגעניים ששמעו אי אז בעברם, מהוריהם, מאמא או מאבא:
"מה זה המקצוע המשונה שבחרת? לא ייצא ממך כלום".
"אני לא מוכן לשמוע את הדעות המטומטמות האלו. לא פלא . תראה עם מי אתה מסתובב".
"אם אתה מתחתן עם הבחורה המטומטמת הזו שלא תבוא הביתה…"
"אתה מתנהג כמו הומו. תגיד אתה הומו? אם כן אין לך מקום בבית שלנו".
"במשפחה שלנו לא מתגרשים. יש לך ילדים, אחריות. תתגברי. תעשי מה שצריך".

התערבות משאירה בתוכנו צלקות. בשל תקשורת פוגענית הפוגעת בכבודנו ובריבונות שלנו.
לפני שנים התוודה בפניי רופא שראיינתי לאחד מספריי, איך בחמת זעם הרס את כול הרהיטים בחדר של בנו בערב שלפני בחינות בגרות,כשראה את בנו שומע מוסיקה ולא לומד…
לעתים התרחקות של ילדים מאיתנו, והם כבר אנשים בוגרים, אינה ברורה לנו. בזיכרוננו היינו הורים טובים, דאגנו, הענקנו, היינו שם בשבילם. למה הם כועסים עלינו? אנחנו תוהים, למה התרחקו? על מה ולמה העוינות?
זכורה לי דמותו של הגבר האלגנטי שהגיע אלי, היה כבן שבעים, הוא ביקש לברר למה בנו ניתק איתו את הקשר לפני חמש עשה שנה. הפצע היה פתוח ומדמם. רק אחרי עבודה מאומצת בסיוע אמצעים דרמטיים של חילופי תפקידים (הוא "שיחק" את בנו) יצאה מגרונו האמת של בנו, שהייתה נסתרת ממנו. הביקורתיות שלו, ביקורתיות קבועה ונחרצת, שיטתית, שיצרה פצע אצל הבן והרחיקה אותו כאשר בגר, לשנים רבות.

היפוכה של התערבות היא המעורבות – נוכחות מלווה.

מרטין בובר
כשמרטין בובר דיבר בספרו שיצא בגרמנית ב1923, על יחסי ״אני- אתה״ בהשוואה ל ״אני – לז״ הוא הגדיר עבורנו את ההבדל בין סוג היחס בין אדם לזולתו שיש בה מעורבות, כלומר זיקה כנה וישירה, נוכחות, לעתים ללא מילים, לבין יחסים שאין בהם זיקה זו. הוא העלה את הטענה שהשיח עם האחר הוא שבונה את האדם כאישיות רוחנית. ברבות ממערכות היחסים שלנו עם ילדינו, בני זוגנו ולמעשה עם כול אדם, שיש בהם התערבות, לעתים מלווה בהמון מילים לכאורה שבאות "לשכנע", לחץ, כפיה, שתלטנות וחוסר כבוד – חסרה אותה זיקה נפשית שהוא מכנה אותה "אני –אתה".
ובכן מילת המפתח היא נוכחות. אני מכנה סוג זה של יחסים בין הורים לילדים בין, בני אדם בכלל, ליווי תומך. אנחנו שם לגמרה באופן שזולתנו, ובעיקר הילדים שלנו, מרגישים אותנו כעוגן, בין אם הם בני חמש עשרה או ארבעים ויותר.

דוגמאות להמחשה:
סיפורו של מנהל הבנק, סיפור מסכם בסדנה על ניהול:
את הסיפור שמעתי ממנהל סניף בנק בסדנה למנהלי סניפים שהנחיתי לפני שנים רבות. במהלך סיכום הקורס ביקשתי מכול אחד שיספר לקבוצה מה הדבר שהוא לקח יותר מכול דבר אחר מהקורס. וכך סיפר אותו מנהל: הוא תאר את התלאות שלו ושל אשתו בגידול בנם הפרוע במיוחד, בן השש. הילד נהג לקחת אופניים גדולים ממידתו ולשוטט איתם ברחובות. הילד טיפס על עצים, אי אפשר היה להשתלט עליו. יום אחד, מספר המנהל, חזר מהעבודה וראה את הילד מטפס לראשו של עץ גבוה מאוד. הוא החוויר וחטף שיתוק. אך אשתו לא נבהלה, טיפסה על העץ ובעדינות ובסבלנות למדה את הילד כיצד לרדת ממנו.
"זה מה שלמדתי בקורס", אמר המנהל בהתרגשות. התרגשות שסחפה את כול הקבוצה ואותי כמובן. ללוות את ילדינו, גם כשהם מטפסים על "עצים גבוהים", להיות שם וללמד אותם בעדינות, לרדת. זוהי הורות במיטבה. מעורבות במיטבה.

כשבתי הייתה כבת 12
הסיפור הזה זכור לי בגלל העיתוי שלו. באותם ימים, ראשית שנות התשעים היה לי קורס קבוע באוניברסיטה הפתוחה, בימי שלישי, בשעה 16:30. אני זוכרת את הימים המטורפים הללו שהייתי חוזרת מהנחיית הקורס הקבוע בבקרים (קידום האישה), רצה הביתה לקלוט את ילדיי הצעירים להכין להם ארוחת צהריים. אמי הייתה באה לעזור לי. הייתי יושבת ומכינה את הסדנה לאוניברסיטה הפתוחה. גרנו אז בכפר סבא והיה עלי להגיע לרמת אביב. בערך בעשרה לארבע, בעודי כותבת את השורות האחרונות כהכנה לסדנה, הופיעה טלי שלנו, אז הייתה כבת שתים עשרה, ובקול רציני ותובעני מבקשת אותי לקחת אותה עכשיו לשדה התעופה כי היא רוצה לטוס לאמריקה. זה היה רגע קריטי. כול כך קריטי שהייתי שקטה לגמרה. הנחתי את העט והסתכלתי עליה, לקחתי את ידה בידי ואמרתי לה בשקט: "טלינקה מתוקה שלי, עכשיו לא אוכל לקחת אותך. אני רואה שאת מאוד רוצה. אני מבטיחה לך שיבוא יום שתהיי גדולה ואם עדיין תרצי אני אקח אותך". היא הבינה. ואכן כך היה.

ליווי תומך, במקרה זה ליווי הורי, פירושו להיות עם הילד ועם התשוקות שלו שלעתים אין בהם שום היגיון, על פי ההיגיון שלנו. אנחנו לא מגנים. לא מבקרים. מקשיבים. נותנים כבוד ואומרים בשקט מה כן ומה לא.

מעורבות פירושה התחברות לזולתנו ללא שליטה בו, ללא החצ"מים ("חייב", "צריך", "מוכרח")
יש מרחב לאדם לקבל את החלטותיו.
כדי להגיע למצב נפש זה עלינו להיפרד מהחצמ"ים שלנו – אותן ציפיות שהופכות לכול כך נוקשות – חייב, צריך, מוכרח, עד שהן מתורגמות לאגרוף ברזל. "יהרג ובל יעבור". אנחנו עולים על מוקש. כי החשיבה שלנו הופכת לנוקשה, לסוג של טרור פנימי שלא מאפשר הקשבה, לא מאפשר גמישות, לא מאפשר לנו להידבר.
חצמי"ם הם תולדה של תרבות. אמונות. סוציאליזציה חברתית. שיוך אתני או דתי, תרבות משפחתית, סביבה. הם אומרים לנו באופן חד משמעי חסר פשרות מה פירוש "ילד טוב", "ילדה טובה", "משפחה טובה", בעל טוב", אישה טובה", "חיים טובים". הם לוקחים מאיתנו את חופש הבחירה, את שיקול הדעת המאפשר גמישות, הם מצמצמים את החשיבה היצירתית ובעיקר את החמלה שבלעדיה אין יחסים.
בעזרת התחברות לתודעה הגבוהה שלנו נוכל לחלץ את עצמנו מכלא "הריבוע", נלמד להבין שיש אפשרויות מגוונות לחיות את החיים, אך זה דורש מאתנו לכבד את חופש הבחירה שלנו ושל ילדינו להיות מעבר לציפיות המקובלות. מעבר ל"חצמים". זה ידרוש מאתנו אומץ לב.

כמו גלישה על גלים

ליווי תומך נתמך על ידי סוג תקשורת שאני מדמה אותה לספורט גלישה על גלים. אנחנו מתחברים, זורמים, מקשיבים, מדובבים, מנסים להבין את העולם הפנימי של זולתנו, בניגוד להתנפצות אל גל שהיא הדימוי שלי לוויכוח כוחני. אנחנו גולשים עם הילד שלנו, מהגיל שהוא כבר עומד על דעתו כמובן, אנחנו מדובבים אותו, אנחנו מקשיבים לו, לומדים אותו. לא נבהלים.

הדילמה מתי לומר, כמה לומר, האם לומר? – לא נגמרת כול חיינו.
היא מתחדדת בגיל ההתבגרות שאז ילדינו מגלים את ניפרדותם, רוצים להעצים אותם, להגדיר את זהותם – ומורדים בנו. וטוב שכך.
ההקשבה האמפתית והמכבדת לילדינו היא המצע הדורש ליצירת יחסי האמון שייבחנו על ידם כול פעם מחדש. עלינו להתגבר על צורך השליטה (פקודת הכריש הפנימי), שלנו בגורל ילדינו. צורך עמוק מאוד היושב על דאגה עמוקה לגורלם. את המסע הזה אנחנו עוברים מלידתם. בתהליך גדילתם עלינו לוותר כול פעם על עוד פיסה של שליטה: המטפלת, הסבא והסבתא ששומרים, המעון, הגן, בית הספר, החברים, ועוד המון סוגים של השפעות. צמיחה של ילדינו תלויה המון מצד אחד באהבתנו ותמיכתנו ומאידך ביכולתנו לשחרר.
כששחררנו אנחנו מסוגלים להקשיב. להקשיב באמת למה הם נוהגים כפי שהם נוהגים. יחסי האמון שיצרנו איתם יזכירו להם שאנחנו הכתובת כאשר יש בעיה.

על מעורבות בכיוון ההפוך – עם ההורים המבוגרים שלנו
שאמי ז״ל, עוד טרם היותה במצב סיעודי, הדאיגה אותי ואת אחותי. חשנו את הלחץ הסביבתי להכניס אותה למוסד, שיגן עליה… דיברנו אתה. היא סירבה בתוקף. הנחנו. הקשבנו. אני קלטתי את מצוקתה בעצם הבקשה.
בחודשים האחרונים (אביב/קיץ 2019), בשל מצבי האורטופדי שגם חייב ניתוח, הבנתי יותר לעומק מצוקה זו. זו הייתה אומנם מצוקה זמנית אך הזכירה לי את מצבי האנושי. שהרי שביום מן הימים אני עלולה להיות גם כן תלויה ביקיריי. כמה נורא ומפחיד. הריבונות האישית שלנו היא מעט הנכס הנפשי האחרון הנותר שלנו והשומר על כבודנו האנושי. עלינו לזכור זאת, עבור עצמנו ועבור הסובבים אותנו שתלויים בנו. באותם ימים החלטנו לכבד את רצונה של אמנו ללא וויכוח. עד שאי אפשר היה יותר. היא נפטרה בהיותה בת 103.

לסיכום:
מעורבות היא נוכחות חזקה בחיי יקירינו שנובעת מאמון שנבנה לאורך זמן. אמון שנבנה על כבוד והקשבה ויוצר יחסי קרבה, התייעצות, ליווי, הדרכה, כול זאת באמפתיה מנחמת. אנחנו הכתובת. אנחנו נוהגים כפי שהיינו רוצים שינהגו בנו – בכול גיל, בכול שלב בחיינו.