בתגובה למאמרו של גדעון לוי: "מאבק צודק, זה השם"
"הארץ", 3/11/24
"משתיקים אותי בחברה"
קודם כול אני רוצה להודות לגדעון לוי על כתיבתו חסרת הפשרות שאינה מסירה מהעיניים את האמת המכוערת על הכיבוש והשלכותיו. אוסיף משהו מניסיוני האישי. אני חווה כבר זמן מה, מאז ההפיכה המשטרית, עוד טרם ה7 באוקטובר סוג של צנזורה חברתית על מה לא כדאי לדבר. התבקשתי לא פעם בנסיבות חברתיות/משפחתיות לא לדבר על פוליטיקה. באחת הפעמים לפני כמה ימים המארחת לקחה אותי הצידה ולחשה לי באוזן שלא אדבר על פוליטיקה והזכירה לי שבמפגש שהיה לפני למעלה משנה, באוגוסט 23 קוממתי עלי את חברי הקבוצה כשדיברתי על ההפיכה המשטרית והשלכותיה על מעמד האישה. אני מודה שהופתעתי. ואחר כך חשבתי על הנאיביות שלי. נזכרתי בהפגנות הגדולות שחשבנו שיעצרו את הטרוף, הן נתנו תקווה, ואז פרץ לחיינו ה7 באוקטובר והמלחמה, והחטופים, והמפונים וגם הטרגדיה של חפים מפשע בעזה. מעגל הצנזורה הולך ומתרחב, זה לא רק לא ימין ושמאל, לא מלחמה כן או לא, לא הכיבוש ונזקיו. מדובר בפחד טהור מכול דעה שאינה מתיישבת עם "הקונצנזוס". שם אנחנו נמצאים וזה לא רק מסוכן, זו תופעה שעלולה להוביל אותנו לקהות חושים, לשחיקה בערכי זכויות אדם בסיסיים, להסכמה פאסיבית לאובדן הדרך. אנחנו כבר במדרון תלול.
ד"ר רבקה נרדי
קדימה
פורסם בעיתון "הארץ" - 4/11/2024
בהמשך למאמר של תמר קפלינסקי: "גיבור על בת 12"
"הארץ", 24/9/2024
זו אני הילדה
להיות ילדה ערביה בת 12 הופך להיות מסוכן בארצנו הנגועה בגזענות ובריונות קשים. ילדים בריונים היו והינם קיימים בכול העולם. חרמות, אלימות, התעמרות. זה קורה כול יום להרבה ילדים ללא הבדל של דת או שייכות לאומית. אבל לבריונות הלאומנית צבע אחר, צבע השנאה והנקם. אני חושבת עליך ילדה ערביה, כבר נערה המגבשת את זהותה ומבטאת את מחשבותיה בכנות. אני רוצה לומר לך שאני מתביישת בתגובותיהם הנקמניות של הילדים הבריונים ועוד יותר בתגובותיהם המענישות של מבוגרים ובעלי תפקידים. אני מוטרדת שהבריונות הופכת לנורמה. האם זה יעזור קצת אם אומר לך שאני מזדהה איתך? הייתי רוצה לצעוק בראש חוצות: "זו אני הילדה הערבייה!" אני רוצה לחזק אותך שלא תפחדי מהבריונים. יש בארצנו, למרות כול האסונות שאנחנו עוברים, הרבה אנשים טובים, יהודים וערבים, שוחרי שלום שאכפת להם מהילדים שלנו ומילדי עזה החפים מפשע, קורבנות תמימים של המלחמה בעזה. בני אדם שאכפת להם. פשוט כך. זה אות כבוד בשבילך שיש בך חמלה. לאיזו חברה אנושית היינו הופכים אם הייתה החמלה נעלמת מחיינו?
ד"ר רבקה נרדי
קדימה
פורסם ב 27/9/2024
בתגובה לכתבתה של חנין מג'אדלה: "ואז המחנך סגר את הדלת והחלון"
"הארץ", 15.9.2023
לבלום את ההשתלטות על מערכת החינוך
המאבק על מרחב דמוקרטי במערכת החינוך צריך וראוי לו שיהיה בראש מעייננו בבחירות לרשויות
המקומיות. אנחנו החתומים מטה שלחנו מכתב ברוח זו למועמדות ולמועמדים לבחירות לראשות המקומית
שאנו מתגוררים בה – קדימה. אנחנו ממליצים להציף את המועמדות והמועמדים ברחבי הארץ במכתבים
ברוח זו.
שחיקתה של דמוקרטיה נעשית כידוע לא בבת אחת, אלא בהרבה צעדים קטנים. עלינו לפעול לעצור את
התהליך הזה בכול כוחנו.
הנה מכתבננו.
שלום לך,
אנחנו ד״ר רבקה נרדי וד״ר חן נרדי תושבי קדימה מאז 1999. אנחנו אוהבים את קדימה. פנייתנו אליכם,
המועמדות והמועמדים לראשות המקומית של קדימה, בבחירות הבאות לרשויות המקומיות, מתקיימת על
רקע הדי ההפיכה המשטרית והשפעותיה ההרסניות על מערכת החינוך.
האם תוכלו לשמור עליה כדי שלא תהפוך למכשיר להסתה נגד ערכי מגילת העצמאות? כדי שלא תהיה
מכשיר להדתה שיטתית של ילדינו? כדי שלא תהפוך למכשיר ללאומנות משיחית מסוכנת? כדי שלא
תהיה מכשיר לגזענות נגד נשים, ערבים, להט״בים, זרים ומיעוטים נוספים החיים בקרבנו? ההיסטוריה
למדה אותנו שתעמולה עובדת.
פורום קוהלת כבר כאן, תוכניות גזעניות מסוכנות כבר כאן, פיקוח קיצוני על עבודתם של מורות ומורים
כבר כאן. אנחנו פונים אליכם בקריאה להבטיח שהדברים הרעים הללו לא יקרו, אנחנו פונים אליכם
בציפייה ובדרישה שתיאבקו שהם לא יקרו. אנחנו נשמח להצביע למי מכם שיוכל לעמוד באומץ כנגד
כוחות האופל הללו.
בברכת שנה טובה!
ד"ר רבקה נרדי, ד"ר חן נרדי
קדימה
"לוחמות" מחקות את קוד האכזריות
בתגובה על הכתבה של עמירה הס: ״חמש פלסטיניות : חיילות חמושות הורו לנו להתפשט מולן
ואיימו לשסות בנו כלב״, 4/9/2023-
קראתי והתביישתי שאלו פירות הבאושים של ״הפמיניזם הלוחמני״ לכאורה - להיות שוות לגברים.
״לוחמות״. ללמוד מהם את הרע והמכוער המיוחס לקוד הגברי, לחקות את קוד האכזריות הגובל בסדיזם
כאשר מדובר, לכאורה, ב״ביטחון״. לאבד לחלוטין את שיקול הדעת. אני פמיניסטית פעילה שנים רבות,
כותבת מטפלת מרצה ומנחה. האמנתי ועדיין מאמינה שיש לנו הנשים מה לתרום לחברה בכול הגיזרות -
ערכים הומאניים, התחשבות בצורכי האדם, נדיבות ופתיחות רגשית, אומץ לב לפעול נגד לחץ חברתי
מפוקפק - ערכים שפיתחנו בזכות או בגלל היסטורית הדיכוי שעברנו (ועדיין). ערך החמלה הוא מרכזי
בחיי אישה, כחלק ממהותה, לא רק כאם וכרעיה אלא כאדם. החיילות המדוברות איבדו זאת. התביישתי.
יש הרבה סוגיות שחשוב לשים אותן בקדמת הבמה של המחאה כנגד ההפיכה המשטרית. ההתנגדות
לכיבוש המשחית חיילים, ועכשיו גם חיילות, היא אחת החשובות. הגיע הזמן.
ד"ר רבקה נרדי
קדימה
ימים שחובה בהם לא לציית
בעקבות "לא פשרה ולא הידברות" מאת אורי משגב, "הארץ", 26/1/2023
נראה שממה שנחוץ היום יותר מכול הוא אי ציות לטרוף. אי ציות מצד כולנו, נשים וגברים החיים בחברה
הישראלית. לכולנו - יהודים וערבים, חילונים ודתיים יש כוח אישי לא לציית לחוקים או נוהלים שאינם
חוקיים בעליל. אני מדמיינת את מאות ואלפי הפקידות והפקידים, את מאות ואלפי בעלי התפקידים
הבכירים במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות, למעשה בכול מערכת - מפעילים שיקול דעת עצמאי
כדי למנוע את הרס הדמוקרטיה. כן, אני שוגה בדמיון, אבל בכול זאת. תארו לעצמכם שזה קורה ואז
התקציבים עוברים לאן שהם אמורים לעבור, בעלי התפקידים הבכירים פועלים על פי צו מצפונם
ומסרבים פקודה. כך גם נשים וגברים פרטיים. מה יקרה אז? האם באמת יעצרו את כולם? ומה יקרה אם
גם אנשי שירותי הביטחון למיניהם יחשבו פעמיים ויותר לפני שהם מבצעים מעצרים או נוקטים
באלימות. אין מדובר במחתרת. מדובר במרי אזרחי לגיטימי לאור היום כששותפים לו מיליוני נשים
וגברים ממגוון אוכלוסיות ישראל שרוצים לשים קו אדום ולומר לא להרס השיטתי המגובה בחקיקה לא
לגיטימית. תקוותי שבבוא היום האנרגיה הזו תתועל גם לסיום הכיבוש. הרי לא מסובך להבין שמעשי
הנקם כלפי ישראלים חפים מפשע, כפי שקרה לאחרונה בשכונת נווה יעקוב בירושלים, צמחו בעקבות
דיכוי שיטתי של הפלשתינים שחיים בצל הפחד, ללא אופק של תקווה. הגיע הזמן.
ד"ר רבקה נרדי
קדימה
דמוקרטיה לכול אזרחי המדינה
תגובה על ״להניף את דגל המאבק היהודי-ערבי״ מאת מייסם ג׳לג׳ולי, "הארץ", 22/2/2023.
מייסם ג'לג'ולי יקרה, תודה שכתבת באומץ מילים חזקות שהיו אמורות להיות שלנו, האזרחים היהודים,
מילים שאמורות היו להוציא אותנו להפגין שנים רבות לפני שהההפיכה המשטרית יצאה לדרך. כתבת את
המובן מאליו - דמוקרטיה אמורה לכלול את כול אזרחי ישראל - יהודים וערבים ומיעוטים אחרים החיים
בקרבנו. בדמוקרטיה אמיתית לא יכול להיות קיים מוסר כפול - האחד ליהודים, השני לערבים החיים
באותה מדינה. בדמוקרטיה אמיתית לא מחזיקים מיליוני בני אדם תחת כיבוש ומכנים תופעה זאת בעזרת
מכבסת מילים - ״נחלת אבות״, או משתמשים בתירוץ שחוק ושמו "בטחון המדינה", תירוץ מעליב העוזר
לנו להתעלם מהאפליה הבוטה והסבל שאנחנו גורמים לפלשתינים החיים תחת הכיבוש שלנו. הוא רק
מרחיק את הסיכוי לעשות שלום. אבל טוב מאוחר מאשר בכלל לא. תחושת סכנה מעוררת אדם ואומה
לצאת מאזור הנוחות ולהגדיר מחדש ובאומץ מה צריך לעשות. הרגע הזה הגיע, אומנם שלא ביוזמתנו, אך נוכל להפיק ממנו את גודל השעה - לצעוד ביחד, יהודים וערבים אזרחי ישראל ולהניף את שני הדגלים -
שלנו ושלהם. לומר סוף סוף במילים ברורות ונחרצות שהדמוקרטיה שאנחנו נאבקים לשמור עליה תהיה
בעתיד הרבה יותר דמוקרטיה ממה שהייתה עד היום. היא תהיה דמוקרטיה של כול אזרחי ישראל באשר
הם. היא תגדיר בנחישות את הצורך לעשות שלום ולהפסיק לאלתר את הכיבוש. הרגע הזה הוא עכשיו.
ד"ר רבקה נרדי
קדימה
תגובה על ״להניף את דגל המאבק היהודי-ערבי״ מאת מייסם ג׳לג׳ולי, "הארץ", 22/2/2023.
מייסם ג'לג'ולי יקרה, תודה שכתבת באומץ מילים חזקות שהיו אמורות להיות שלנו, האזרחים היהודים,
מילים שאמורות היו להוציא אותנו להפגין שנים רבות לפני שהההפיכה המשטרית יצאה לדרך. כתבת את
המובן מאליו - דמוקרטיה אמורה לכלול את כול אזרחי ישראל - יהודים וערבים ומיעוטים אחרים החיים
בקרבנו. בדמוקרטיה אמיתית לא יכול להיות קיים מוסר כפול - האחד ליהודים, השני לערבים החיים
באותה מדינה. בדמוקרטיה אמיתית לא מחזיקים מיליוני בני אדם תחת כיבוש ומכנים תופעה זאת בעזרת
מכבסת מילים - ״נחלת אבות״, או משתמשים בתירוץ שחוק ושמו "בטחון המדינה", תירוץ מעליב העוזר
לנו להתעלם מהאפליה הבוטה והסבל שאנחנו גורמים לפלשתינים החיים תחת הכיבוש שלנו. הוא רק
מרחיק את הסיכוי לעשות שלום. אבל טוב מאוחר מאשר בכלל לא. תחושת סכנה מעוררת אדם ואומה
לצאת מאזור הנוחות ולהגדיר מחדש ובאומץ מה צריך לעשות. הרגע הזה הגיע, אומנם שלא ביוזמתנו, אך נוכל להפיק ממנו את גודל השעה - לצעוד ביחד, יהודים וערבים אזרחי ישראל ולהניף את שני הדגלים -
שלנו ושלהם. לומר סוף סוף במילים ברורות ונחרצות שהדמוקרטיה שאנחנו נאבקים לשמור עליה תהיה
בעתיד הרבה יותר דמוקרטיה ממה שהייתה עד היום. היא תהיה דמוקרטיה של כול אזרחי ישראל באשר
הם. היא תגדיר בנחישות את הצורך לעשות שלום ולהפסיק לאלתר את הכיבוש. הרגע הזה הוא עכשיו.
ד"ר רבקה נרדי
קדימה
לא להתקרנף
בתגובה למאמר המערכת קרנפי האוצר 13/3/23.
התקרנפות היא הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה, כי היא לכאורה סמויה, מסתתרת מאחורי הנוהל,
החוק, או אפילו הנורמה. אם הרוב מתקרנפים אנחנו לא יודעים שזו התקרנפות. וזו הסכנה הגדולה.
בשעה גורלית זו העוברת על מדינתנו התקרנפותם של עובדות ועובדי ציבור יכולה להכריע את הכף
לרעה. בקיימם את הנוהלים החדשים הם מממשים את ההפיכה צעד אחרי צעד.
החובה הראשונה היא לא לציית לכול מה שפוגע בעיקרון הדמוקרטי ומחזק את ההפיכה המשטרית. כדי
לסרב זקוק אדם שיהיו לו תעצומות נפש. כול סירוב הוא מעשה פרטי של אדם אחד המצטרף לרבים
ההופכים לכוח. אומץ לב הוא הכלי המרכזי שיכול לנהל אותנו בימים אלו. אומץ לב, כי איש לא ערב לנו
מה יהיה המחיר שנשלם. במקום שאין איש נהיה אנחנו. זה צו השעה.
בתוך כך הלוואי ורבים יותר יכירו בקשר החזק בין הכיבוש להרס הדמוקרטיה שלנו.
ד"ר רבקה נרדי
קדימה
בתגובה למאמר המערכת קרנפי האוצר 13/3/23.
התקרנפות היא הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה, כי היא לכאורה סמויה, מסתתרת מאחורי הנוהל,
החוק, או אפילו הנורמה. אם הרוב מתקרנפים אנחנו לא יודעים שזו התקרנפות. וזו הסכנה הגדולה.
בשעה גורלית זו העוברת על מדינתנו התקרנפותם של עובדות ועובדי ציבור יכולה להכריע את הכף
לרעה. בקיימם את הנוהלים החדשים הם מממשים את ההפיכה צעד אחרי צעד.
החובה הראשונה היא לא לציית לכול מה שפוגע בעיקרון הדמוקרטי ומחזק את ההפיכה המשטרית. כדי
לסרב זקוק אדם שיהיו לו תעצומות נפש. כול סירוב הוא מעשה פרטי של אדם אחד המצטרף לרבים
ההופכים לכוח. אומץ לב הוא הכלי המרכזי שיכול לנהל אותנו בימים אלו. אומץ לב, כי איש לא ערב לנו
מה יהיה המחיר שנשלם. במקום שאין איש נהיה אנחנו. זה צו השעה.
בתוך כך הלוואי ורבים יותר יכירו בקשר החזק בין הכיבוש להרס הדמוקרטיה שלנו.
ד"ר רבקה נרדי
קדימה
חייבים לסיים את הכיבוש
בתגובה על מאמרו של גדעון לוי ״בסוף המחאה״, מיום 13/4/23.
הזדהיתי עם כול מילה. אכן מתסכל. שאלה שאינה מניחה לי למה כה רבים האנשים, נשים וגברים הגונים
שמוכנים להגדיר ממלכתיות כה פגומה, כדמוקרטיה מספקת. שהרי המציאות, עוד טרם ההפיכה
המשטרית, הייתה רוויה באפליה בוטה של ערבים, כיבוש מתמשך, מיליטריזם שהפך לערך בפני עצמו
(שגם בולע מיליארדים), הדתה שהלכה וגברה ויצרה שנאת חילונים ודתיים, ועוד פגמים רבים שלכאורה
התרגלנו אליהם. והנה התעוררנו. הזדמנות היסטורית. ההפיכה המשטרית/משפטית הוציאה אותנו מאזור
הנוחות שלנו. הזדמנות לומר אחת ולתמיד שמה שמשחית אותנו ופוגע בדמוקרטיה שלנו הוא קודם כול
הכיבוש. אמור להיות מובן מאליו. ולכן כה קשה להבין את ההתנגדות להזכיר את הכיבוש כאויב
הדמוקרטיה. אנשים מבקשים לא לדבר על הכיבוש, חוזרים על המנטרות הידועות איך ״הם״ אשמים, איך
"זה לא הזמן", בקיצור בורחים מהנושא. למה להסתבך? האם התשובה היא פחד? הכחשה? אשמה?
ייאוש? שהרי אין פתרון לכאורה. הפתרון נראה הזוי כמו פנטזיה ילדותית. אז בשביל מה? אם נעצור
לרגע ונחשוב "מחוץ לקופסא" נראה שלמרות המורכבות, למרות הרגשות הגואים, למרות כול הסיבות
והתירוצים יש פתרון. עכשיו שהתעוררנו השכל הישר יכול להנחות אותנו. פתרונות דורשים תעצומות
נפש, וויתורים, שינוי! אחד מהם והראשון שבהם הוא סיום הכיבוש. ועוד אחד חיוני הוא הפרדת הדת
מהמדינה. הפתרון קיים!
חבורת הבריונים הכהניסטים היושבים בממשלה החולה שלנו אמורים להזכיר לנו, למעשה לעורר אותנו,
שמטרתם לא רק בהמשך הכיבוש ובליבוי שנאה ומדון בין יהודים וערבים, בין דתיים וחילונים, בין ימין
ושמאל, אלא בעיקר בהפיכת המדינה למדינת הלכה הכופה על אזרחיה חוקים ואורח חיים דיקטטורי
המנוגד למגילה העצמאות שלאורה קמה המדינה. מאות האלפים היוצאים להפגנות מבינים זאת. אבל
הפלא ופלא סוגית הכיבוש נשארת בקרב רבים בחוץ. האם זה רק עיוורון? רק פחד? אני תוהה.
ד"ר רבקה נרדי
קדימה
בתגובה על מאמרו של גדעון לוי ״בסוף המחאה״, מיום 13/4/23.
הזדהיתי עם כול מילה. אכן מתסכל. שאלה שאינה מניחה לי למה כה רבים האנשים, נשים וגברים הגונים
שמוכנים להגדיר ממלכתיות כה פגומה, כדמוקרטיה מספקת. שהרי המציאות, עוד טרם ההפיכה
המשטרית, הייתה רוויה באפליה בוטה של ערבים, כיבוש מתמשך, מיליטריזם שהפך לערך בפני עצמו
(שגם בולע מיליארדים), הדתה שהלכה וגברה ויצרה שנאת חילונים ודתיים, ועוד פגמים רבים שלכאורה
התרגלנו אליהם. והנה התעוררנו. הזדמנות היסטורית. ההפיכה המשטרית/משפטית הוציאה אותנו מאזור
הנוחות שלנו. הזדמנות לומר אחת ולתמיד שמה שמשחית אותנו ופוגע בדמוקרטיה שלנו הוא קודם כול
הכיבוש. אמור להיות מובן מאליו. ולכן כה קשה להבין את ההתנגדות להזכיר את הכיבוש כאויב
הדמוקרטיה. אנשים מבקשים לא לדבר על הכיבוש, חוזרים על המנטרות הידועות איך ״הם״ אשמים, איך
"זה לא הזמן", בקיצור בורחים מהנושא. למה להסתבך? האם התשובה היא פחד? הכחשה? אשמה?
ייאוש? שהרי אין פתרון לכאורה. הפתרון נראה הזוי כמו פנטזיה ילדותית. אז בשביל מה? אם נעצור
לרגע ונחשוב "מחוץ לקופסא" נראה שלמרות המורכבות, למרות הרגשות הגואים, למרות כול הסיבות
והתירוצים יש פתרון. עכשיו שהתעוררנו השכל הישר יכול להנחות אותנו. פתרונות דורשים תעצומות
נפש, וויתורים, שינוי! אחד מהם והראשון שבהם הוא סיום הכיבוש. ועוד אחד חיוני הוא הפרדת הדת
מהמדינה. הפתרון קיים!
חבורת הבריונים הכהניסטים היושבים בממשלה החולה שלנו אמורים להזכיר לנו, למעשה לעורר אותנו,
שמטרתם לא רק בהמשך הכיבוש ובליבוי שנאה ומדון בין יהודים וערבים, בין דתיים וחילונים, בין ימין
ושמאל, אלא בעיקר בהפיכת המדינה למדינת הלכה הכופה על אזרחיה חוקים ואורח חיים דיקטטורי
המנוגד למגילה העצמאות שלאורה קמה המדינה. מאות האלפים היוצאים להפגנות מבינים זאת. אבל
הפלא ופלא סוגית הכיבוש נשארת בקרב רבים בחוץ. האם זה רק עיוורון? רק פחד? אני תוהה.
ד"ר רבקה נרדי
קדימה
בעקבות מאמרם של מיכאל האוזר טוב ונעה שפיגל
״לפי שעה, הקואליציה אינה מתכוונת לרכך את החוק לביטול עילת הסבירות באופן משמעותי״, 12/7/23
הצעד הבא?
הזעם והתסכול, לצד הבלחות של אופטימיות ותקווה הם הלך הנפש שלי בימים האחרונים. ההתקדמות
הבריונית של החקיקה מפחידה בהזכירה ימים אפלים משנות השלושים של המאה הקודמת בגרמניה,
כשהרוע הפך להיות מעוגן בחוקים. והנה כך אצלנו. דיקטטורה ״חוקית״.
כשהחוק מנצח - משתלט הפחד להפר אותו. מאות אלפי נשים וגברים משרתי ציבור יודעים שאם הם לא
ימלאו אחר החוקים הם יפוטרו. אובדן פרנסה יוצר אימה. אימה מגבירה ציות. ציות מאפשר דיקטטורה
ללא מעצורים.
בהתחשב בנסיבות ההולכות ומחמירות מיום ליום, אני מנסה לדמיין אפשרות חילוץ בעזרת קרן כספית
שתשמש למטרה זו – סיוע כספי למפוטרים של המשטרה, של משרדי הממשלה והרשויות המקומיות.
הסיוע הכספי ימומן על ידי הבנקים שגם הם לא יציתו לחוקי הרוע. הרי על כך בונים הבריונים. רעיון זה
שנשמע פנטזיה או טרוף הוא בהשראת סיפור אמיתי (שווה לראות את הסרט ההולנדי בנטפליקס,
"הבנקאי של המחתרת",2018). מה שנראה היום מטורף יכול להיות מחר אמיתי. ההיסטוריה תעיד על
כך. הנה מה שאומר הסיפור הלא יאומן על שני אחים שאחד מהם (ואן האל) היה נחוש במיוחד לשנות את
המציאות הנוראה בארצו לאחר הכיבוש הנאצי.
וכך בקיצור מתוך ויקיפדיה:
באוגוסט 1940, לאחר כיבוש הולנד בידי הגרמנים מונה ואן האל לתפקיד בכיר בסניף בנק בזנדם. באותה
תקופה החל לפעול בשורות המחתרת ההולנדית. הוא היה בין הפעילים להקמתה של קרן הימאים - קרן
לתמיכה בבני משפחותיהם של יורדי ים הולנדיים שבעת הכיבוש שהו מחוץ להולנד וכעת נלחמו
נגד מדינות הציר בשורות בעלות הברית. בשנת 1942 היה ואן האל בין יוזמיה של קרן להצלת יהודים
בהולנד. בהמשך אף הצליח ואן האל לזייף איגרות חוב הולנדיות עדכניות בסכומי עתק, ובעזרתן מימן את
שביתת פועלי הרכבות בסוף 1944.בינואר 1945 נעצר ואן האל והוצא להורג ב-12 בפברואר 1945.
אחיו שהיה שותפו במימון המחתרת המשיך בפעולות עד סוף המלחמה.
כן אני יודעת שקצת השתגעתי... הלוואי ותחזור השפיות למקומותינו ולא נזדקק לאמצעים רדיקליים כדי
להציל את הדמוקרטיה בארצנו.
ד"ר רבקה נרדי
קדימה
״לפי שעה, הקואליציה אינה מתכוונת לרכך את החוק לביטול עילת הסבירות באופן משמעותי״, 12/7/23
הצעד הבא?
הזעם והתסכול, לצד הבלחות של אופטימיות ותקווה הם הלך הנפש שלי בימים האחרונים. ההתקדמות
הבריונית של החקיקה מפחידה בהזכירה ימים אפלים משנות השלושים של המאה הקודמת בגרמניה,
כשהרוע הפך להיות מעוגן בחוקים. והנה כך אצלנו. דיקטטורה ״חוקית״.
כשהחוק מנצח - משתלט הפחד להפר אותו. מאות אלפי נשים וגברים משרתי ציבור יודעים שאם הם לא
ימלאו אחר החוקים הם יפוטרו. אובדן פרנסה יוצר אימה. אימה מגבירה ציות. ציות מאפשר דיקטטורה
ללא מעצורים.
בהתחשב בנסיבות ההולכות ומחמירות מיום ליום, אני מנסה לדמיין אפשרות חילוץ בעזרת קרן כספית
שתשמש למטרה זו – סיוע כספי למפוטרים של המשטרה, של משרדי הממשלה והרשויות המקומיות.
הסיוע הכספי ימומן על ידי הבנקים שגם הם לא יציתו לחוקי הרוע. הרי על כך בונים הבריונים. רעיון זה
שנשמע פנטזיה או טרוף הוא בהשראת סיפור אמיתי (שווה לראות את הסרט ההולנדי בנטפליקס,
"הבנקאי של המחתרת",2018). מה שנראה היום מטורף יכול להיות מחר אמיתי. ההיסטוריה תעיד על
כך. הנה מה שאומר הסיפור הלא יאומן על שני אחים שאחד מהם (ואן האל) היה נחוש במיוחד לשנות את
המציאות הנוראה בארצו לאחר הכיבוש הנאצי.
וכך בקיצור מתוך ויקיפדיה:
באוגוסט 1940, לאחר כיבוש הולנד בידי הגרמנים מונה ואן האל לתפקיד בכיר בסניף בנק בזנדם. באותה
תקופה החל לפעול בשורות המחתרת ההולנדית. הוא היה בין הפעילים להקמתה של קרן הימאים - קרן
לתמיכה בבני משפחותיהם של יורדי ים הולנדיים שבעת הכיבוש שהו מחוץ להולנד וכעת נלחמו
נגד מדינות הציר בשורות בעלות הברית. בשנת 1942 היה ואן האל בין יוזמיה של קרן להצלת יהודים
בהולנד. בהמשך אף הצליח ואן האל לזייף איגרות חוב הולנדיות עדכניות בסכומי עתק, ובעזרתן מימן את
שביתת פועלי הרכבות בסוף 1944.בינואר 1945 נעצר ואן האל והוצא להורג ב-12 בפברואר 1945.
אחיו שהיה שותפו במימון המחתרת המשיך בפעולות עד סוף המלחמה.
כן אני יודעת שקצת השתגעתי... הלוואי ותחזור השפיות למקומותינו ולא נזדקק לאמצעים רדיקליים כדי
להציל את הדמוקרטיה בארצנו.
ד"ר רבקה נרדי
קדימה
מכתב להארץ
2/11/2022.
אני שמאלנית בדעותיי, הצבעתי מרץ, אני פמיניסטית בהשקפת עולמי ואני משתדלת להישאר אופטימית.
אני מחפשת פתרונות למצבים הנראים אבודים, הרי אסון, כפי שרבים מהמחנה שלי חשים בעקבות
תוצאות המדגם של הבחירות האחרונות. (יש להניח שתוצאות האמת לא יהיו מאוד שונות). מאחר ואני
מטפלת אישית וזוגית שנים רבות אני נוטה לראות דמיון מסוים בין קונפליקטים פוליטיים לקונפליקטים
אישיים/זוגיים. החשיבה בשחור לבן (שאני עצמי נוטה אליה) יוצרת מבוי סתום בשיח. וכמה קשה
במצבים קונפליקטואליים שנוגעים בעצבים הרגשים שלנו לראות את התמונה המורכבת יותר, להטיל
ספק, לשאול שאלות ולהידבר עם "אויבינו". וכך הבוקר הזה הובילו אותי מחשבותיי לפתרון (דמיוני?)
של מצבנו. חשבתי לי על סולחה בין הימין (כשהצד הכהניסטי בחוץ), המרכז והשמאל (כולל המפלגות
הערביות.) הגיע הזמן שנראה את המפלגות הערביות, המייצגות כ 21% מאוכלוסיית המדינה, כשווים
לנו בזכויות ובחובות. אנחנו חיים איתם בשלום, מכירים אותם והם אותנו. הם ואנחנו פה ביחד. אכן, הגיע
הזמן למצב של פיוס (לאו דווקא הסכמה) איתם וגם עם השונים מאיתנו בדעותיהם. פיוס שיציל אותנו
מעצמנו. פיוס שישמור עלינו מהשתלטות יסודות חשוכים על החברה הישראלית. כן, סולחה. הקמת
ממשלה רחבה הכוללת את כולם, מלבד, כאמור, מפלגותיהם של בן גביר וסמוטריץ'. אולי כאשר הם
יהיו מחוץ למשחק הפוליטי הם יתכווצו ואולי אפילו ייעלמו. ואולי, ואולי המנהיגים מימין ומשמאל
ומהמרכז יבינו משהו, דווקא בשעה גורלית זו של חיינו. אגב ממשלת השינוי שעדיין קיימת כממשלת
מעבר, כבר ניסתה זאת די בהצלחה.
אני מחכה ליום שממשלתנו תהיה מספיק בטוחה בעצמה כדי להתמודד עם הבעיה בהא הידיעה העומדת
לפתחנו שנים רבות – הכיבוש. הגיע הזמן לעשות מעשה אמיץ ויצירתי – לסיים את הכיבוש ולהציע
תוכנית שלום. האם אני נאיבית? תאמרו שאכן. האם יש לכם פתרון אחר? האם הקיטוב יוביל אותנו
לאנשהו?
ד"ר רבקה נרדי
קדימה