מכתב לאבא / מאת: ד"ר חן נרדי

"עשר שנים מונח המכתב לאבי במגירה, ואין לי אומץ לשלוח אותו" אמר ג', גבר במיטב שנותיו לחבריו בקבוצת הגברים. "אני מבקש את רשותכם לקרוא אותו בפניכם. אולי זה ייתן לי אומץ לשלוח אותו לאבי". אני מפרסם את מכתבו של ג' לפי בקשתו, בעילום שמו.

שלום אבא,
למה לכתוב לך מכתב ? למה לא לדבר בארבע עיניים, "כמו גברים" ? אולי, כי זו הדרך היחידה שלי להתגבר על הפחד ממך. כן, זה נשמע מוזר. אני כבר בן חמישים ובכל זאת אני פוחד ממך. כן, פוחד. איפה זה התחיל אבא, הפחד הזה ממך ?

אני לא בדיוק יודע. אולי זה התחיל במבטי הבוז שלך כשבכיתי ? בביקורתיות ובזלזול  שלך בשירים שכתבתי, השירים שאימא הייתה משוויצה בהם לפני כל החברות שלה,  בהרמת הקול, בנהימה שלך שהרעידה אותי. כן אבא  אתה נהמת והנהימה שלך הקפיאה אותי מפחד. בהבעות האכזבה שלך כשלא הסכמתי איתך במשהו וכשהתנהגתי בצורה 'רכרוכית', כשבכיתי למשל.

כן אבא, עשו עלי חרם בבית ספר. זה היה סוד.  עכשיו, עשרות שנים  אחרי שזה קרה, זה כבר לא סוד. 

לא סיפרתי לך שלועגים לי בבית הספר. לא רציתי שתהיה מאוכזב ממני. הרי לימדת אותי להחזיר מכות. מה יכולתי להגיד לך אבא, שאני פוחד להחזיר? שאני מפחד שיקרעו אותי ממכות ? עד היום אני לא יודע מה באמת רצית. שאחזור עם 'פנסים' או עצמות שבורות כדי שתוכל להגיד לעצמך שהבן שלך לפחות נלחם על הכבוד שלו? לא. אני בטוח שלא. אתה אהבת אותי אהבת נפש. כל שריטה קטנה שלי הדאיגה אותך נורא . אז מה באמת רצית ממני ? איך יכולתי לרצות אותך, אז כשהייתי בן חמש, שש, וגם בגיל ההתבגרות ?

אז הסתרתי ממך. הכל. חוץ מההצלחות כמובן. כל כך רציתי למצוא חן בעיניך. אבא. אני זוכר שבשיעור התעמלות רצתי שישים מטר בשמונה פסיק שתיים שניות. אתה היית מרוצה. טפחת לי על הגב. הייתי מאושר שאתה גאה בי. כן, היו גם דברים טובים. תמיד דאגת לשבח אותי על הישגי. אבל גם דאגת לעשות אבחנה בין הישגים שהיו ראויים לבין כאלה שאינם ראויים. למשל: הצלחה במבחן במתמטיקה  – הישג ראוי. במבחן בספרות – השג לא נחשב. כן, כתבתי חיבורים נהדרים, אבל אתה אמרת ש"כדאי להשקיע יותר בדברים ריאליים".

בסוף כיתה ח' כשהייתי צריך להחליט לאיזה תיכון להירשם, רציתי ללמוד בסמינר הקיבוצים. להיות מורה. אתה לא התנגדת. סליחה, אתה בכלל לא ידעת שאני רוצה ללמוד שם. לא היית צריך לדעת. אני עשיתי את עבודת הצנזורה בעצמי. "להיות מורה ?" אמרתי לעצמי ודמיינתי את הבעת פניך,  זה הרי לא 'מקצוע ריאלי'. אז נרשמתי לתיכון הכי יוקרתי בעיר.

אתה אהבת אותי אבא. נתת אהבה. זה נכון. אבל זה תמיד היה מותנה בכך שאעשה דברים בדרך שלך, שאתנהג בצורה שאתה תוכל להתגאות בי. אצל אימא זה היה אחרת. היא לא עשתה חשבונות. היא נתנה בלי חשבון. איתך הייתי צריך להיות מחושב כל הזמן. כדי שלא תכעס עלי. הייתי צריך לנחש מה השתיקות שלך אומרות. מה אומרת ההבעה המתוחה שלך.  כשהייתי קטן לקחתי את זה על עצמי. תמיד הרגשתי אשם. כשהפנים שלך היו עצובות, והן היו עצובות הרבה. הייתי בטוח שזה בגלל שאתה כועס עלי. אבא, אני יודע שלא התכוונת לזה, אני יודע שלא הבנת מה עובר עלי, אבל לפחות עכשיו כשאני כבר בן חמישים, לפחות עכשיו תבין מה עבר עלי.

במשך השנים ניסיתי לספר לך בעל פה. אבל אתה היית מזועזע מ"הכפיות טובה"  שלי. "הייתה לך ילדות מאושרת" היית מטיח בי. "קיבלת הכול. ילדים אחרים היו מאושרים במקומך". תמיד הייתה לי הרגשה שאני צריך לפצות אותך על משהו. משהו שלקחתי ממך ואני צריך להחזיר. "אני לא חלמתי אפילו שיקנו לי כדורסל", אמרת לי כשהבאתי לי כדורסל. "אני שיחקתי בכדורגל שהיה עשוי מסמרטוטים" הוספת. אני חושב שקינאת בי. שנתת אבל בעצם התאבלת על מה שלא קיבלת בילדותך. והייתה לי אפילו עוד מחשבה שאפילו עכשיו קשה לי לכתוב אותה. אולי אבא, אולי הצטערת שבכלל נולדתי ? שאני כבלתי אותך לנישואין שלך עם אימא ? אולי בגללי לא נפרדת ממנה ? לא רצית שגבר אחר יגדל אותי ? אני מודה לך שלא התגרשת מאימא ושגבר אחר לא גידל אותי, אבל אבא, הכתפיים של ילד צרות מדי מכדי לשאת את משא כשלון הנישואין שלך… צרות מכדי לפצות אותך על התסכול בנישואיך.

הכי קשה היה המשפט "לא היה ולא נברא" שאמרת כשניסיתי לספר לך על ילדותי. זה היה משפט נורא. נדהמת כאשר הזכרתי לך כל מיני רגעים שנחרטו בזיכרוני. כמו למשל, כשיום אחד אמרת לי "אני לא מרביץ לך רק מפני שאני  פוחד שאם ארביץ לך אני יכול להרוג אותך ממכות". אתה באמת לא הרבצת לי אף פעם אבא. אבל לא היית צריך. אני כל כך פחדתי ממך שבאמת לא היית צריך. או למשל כשהערת הערות ציניות על החברה הראשונה שלי. כל כך רציתי שתהיה גאה בי על החברה הנהדרת שהייתה לי, אבל אתה רק ביקרת אותה. פעם פתחת מכתב שהיא כתבה אלי וכשמחיתי על כך אתה אפילו לא התנצלת. הסברת לי ש "אני רק רוצה להגן עליך שלא תעשה טעויות שאחר כך תצטער עליהן".

הכי גרוע היה כשהיית אומר לי: "משהו אצלך לא בסדר ומסובב את האצבע על המצח". כילד לא היו לי כלים להתמודד עם המשפטים האלה. לקחתי את ה'תיק' שהפלת עלי, והאמנתי שאני כפוי טובה, ושמשהו אצלי לא בסדר. הייתי בטוח שהכול בגללי. לא יכולתי להבין שיש לך בעיות עם עצמך ועם העולם ושאין בי כל אשם. אז הסתרתי ממך את הכול. למדתי להסתיר אפילו מעצמי. התאמנתי בלהיות פקיר של רגשות מצוקה וכאב. "לא כואב ולא כואב" הייתי משנן לעצמי ומתאמן ב"לא להרגיש". בחוף הים הייתי הולך יחף בחול הלבן הלוהט בצהריים ומשנן "להיות קשוח", "לא להרגיש". ניתקתי את עצמי מהלב ומהגוף. "ככה זה להיות גבר". "לא להרגיש", "אל תתבכיין, תהיה גבר. כמו אבא. להיות כמו אבא זה להיות זעוף ושותק או כועס ומתפרץ.

כמה שהפנמתי אותך אבא. אפילו את הצורה שבה אתה מלמד ומייעץ לכולם מתוך הנחה שאתה יודע יותר טוב מכולם. שהאמת אצלך. אני נזכר איך עמדנו בסלון, ולמרות שהיה לי עסק משגשג למוצרי אלקטרוניקה, אתה ניסית ללמד אותי איך מפעילים את המערכת שקניתי. כמה שזה היה מגוחך. אבל לא יכולתי לצחוק כי זה יותר מדי כואב. אתה יודע תמיד יותר טוב ממני.

אבא, הפנמתי אותך עד כדי כך שאני מוצא את עצמי מדבר עם בני בדיוק באותו טון שבו אתה דיברת איתי. מסביר ומלמד את אשתי, נותן לה עצות מבלי שהיא מבקשת. כן, אני לא יכול לשכוח את ההתנשאות והלעג שלך כלפי אימא. גם את זה לקחתי כמתנת נישואין אומללה. "מה את מבינה בדברים באלה …" היית אומר לה. מבייש אותה לפני אנשים זרים. ההרגל הזה להרים את האף על נשים. כמה מריבות יכולתי לחסוך מעצמי ומאשתי אם לא הייתי נושא בקרבי את החטא הזה – חטא ההתנשאות מעל לאישה. "יש לה אינטואיציה" היית אומר כשרציתי להחמיא לה, "זאת לא אינטליגנציה" היית מסייג את המחמאה בטון סמכותי. ממה פחדת אבא ? שאחשוב שהיא חכמה לא פחות ממך ?

אבא, אתה לא ידעת עלי כלום. אימא ידעה. אתה לא. היית אלוף משנה בצבא, יצאת בשליחות המדינה מעבר לים, אחר כך ניהלת בית ספר. איש רחב אופקים. באמת. ידעת המון על כל העולם, אבל מה ידעת עלי , אבא ?

אימא ידעה מה אני אוהב על הסנדויץ', מי החברים שלי, מה הציונים שלי, לאיזה חוג אני הולך ומתי אני מרגיש לא טוב. אתה בקושי ידעת איפה מונחים הגרביים שלך. באת הביתה מאוחר, לאחר שכבשת את העולם, הלכת לנוח בחדר שלך וכשהייתי חוזר ממשחק כדורסל אימא הייתה אומרת: "תהיה בשקט, אבא ישן". היא כמובן לא עבדה קשה. בסך הכול הייתה  אחות בבית חולים.

התגייסתי….
"הצבא יעשה ממך בן אדם" הבטחת לי ברגעי הכעס שלך. "שם תתפקח, שם כבר ילמדו אותך מה זה משמעת. מה זו אחריות". הלכתי לצבא אבא ובאמת צדקת. הם המשיכו את מה שאתה התחלת. פגשתי שם את אותו הבוז לכל מה שנשי. "תרימו את הרגליים ואל תלכו לי כמו נקבות בהריון". מפקד המחלקה העניש אותנו יום אחד ופקד עלינו לצעוק: "אנחנו  מחלקה של נקבות, לא מחלקה של גברים".

הצלחתי בצבא, אפילו הייתי קצין. אתה הופתעת. השתלבתי יוצא מהכלל בתרבות הדיכוי שלמדתי ממך. פחדתי מהמפקדים וצייתי להם. הפסיכולוגים קוראים לזה "לדעת להתמודד עם סמכות". אני קורא לזה פחדנות. נקודה. 'תסמונת סטוקהולם'. תסמונת ידועה בפסיכולוגיה. הנחטף מזדהה עם חוטפיו ומפרגן להם את חטיפתו. ליקקתי והתחנפתי אליהם כי פחדתי מהם כמו שפחדתי ממך. את התסכול והזעם שהרגשתי עמוק בפנים הוצאתי על הטירונים שלי. טרטרתי אותם מתוך הנאה ותחושה של שליטה, שאני גדול, שאני כל יכול. היו לי כל מיני הסברים אידיאולוגיים:  "לעשות מהם גברים", "כל מה שלא הורג מחשל" ועוד קשקושים מהסוג הזה. למעשה המשכתי את שרשרת המזון של הגבריות: גברים מדכאים גברים, שמדכאים גברים שמדכאים גברים, שמדכאים גברים.

התחתנתי….
היו לך השגות גם על האופן בו אני מנהל את חיי הנישואין שלי. "אל תהיה פראייר שלה. אתה לא צריך לרחוץ כלים, אתה עובד מספיק קשה. זה התפקיד שלה". פחדת שאחיה אחרת ממך? שאסתכל עליה בגובה העיניים ? שחס וחלילה תהיה לי חברה ולא שפחה בבית ? פעם כשחזרתי ממילואים שאלת אותי "איך החיילות הצעירות בצבא". בהתחלה לא הבנתי למה אתה מתכוון. אז שאלת "איך הזיונים?". עניתי לך "אבא אני נשוי". לא אשכח איך פתחת עלי זוג עיניים ובקול מלגלג אמרת: "אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מזיין מהצד ?"

התגרשתי…
אבא, זה לא שאני מאשים אותך בגירושין שלי אבל מהבוז הזה לנשים, שלמדתי ממך, לא יכולתי להשתחרר. רק לאחר שהבנתי שמה שהרס את הנישואין שלי היה ההתנשאות שלי כלפי אשתי והניסיון לשלוט בה. כן, נהגתי בה כמו שאתה נהגת באימא: נזפתי בה, הענשתי אותה בשתיקות, ביקרתי אותה, השארתי אותה לבד עם עבודות הבית, חזרתי הביתה מאוחר ורציתי שקט. רציתי שהיא תגיד לילדים: "ילדים תהיו בשקט, אבא ישן". אבל היא לא אמרה. היא לא שיחקה ב"אימא ואבא" מהדגם שהכרתי בבית. ואני כעסתי, והיא כעסה ונפרדנו.

הבן שלי…
הבן שלי סיים צבא. הוא רוצה ללמוד משחק. אני זוכר איך הגבת כשאמרתי לך שאני רוצה ללמוד בבצלאל. "למה לך ללמוד מקצוע שלעולם לא תוכל להתפרנס ממנו?"  שאלת וענית: "למה שלא תלמד הנדסה. אבל לא היה לי כוח לעמוד מולך. אחרי 18 שנים של שטיפת מוח הייתי כל כך חסר בטחון שבאמת חשבתי שאתה יודע יותר טוב ממני מה מתאים לי ומה לא".
אז למדתי הנדסה ולא היה לי יום אחד של הנאה מהמקצוע המזורגג הזה. הוא פשוט לא התאים לי. בסך הכול רצית את טובתי אבל פשוט לא הכרת אותי.  מהנדס. אבא, אבא, אילו ידעת כמה פעמים קיללתי ושנאתי אותך על הבחירה הזו. נכון, זה מוגזם להפיל עליך את הטעות הזו. אבל עד היום האשמתי רק את עצמי. אולי הגיע זמן שגם אתה תיקח אחריות על הטעות הזו.

אבא, אתה אהבת אותי אבל כמה מעט כיבדת אותי. כמה מעט נתת לי הרגשה שאני יודע מה טוב לי. "אתה לא יודע מה טוב בשבילך. אני אגיד לך מה טוב בשבילך". היית מצייר לי ציורי זוועה על עתידי אם לא אשמע בקולך. ממטאטא רחובות ועד להומלס. היום אני יכול להגיד לך בקול רם: אבא, אתה הפחדת אותי עד מוות. שאבת ממני את הביטחון העצמי שלי. הפכת אותי לשכפול שלך. לקח לי שנים להשתחרר מהרעיון שלהיות גבר, להיות אדם זה לחשוב כמוך, להרגיש כמוך ולהתנהג כמוך.

אתה קורא את המכתב הזה עכשיו.

אני לא יודע איך תגיב. אני מנסה לנחש. האם תאשים את מנחה קבוצת הגברים שאני חבר בה, שהכניס לי רעיונות לראש? האם תיאנח ותנחם את עצמך בקלישאה המקובלת על הורים: "הילדים תמיד מאשימים את ההורים בכל דבר". ואולי תגיב אחרת ? אולי תכיר סוף כל סוף בכאב שלי? אולי הפעם לא תגיד לי שאני מגזים, ממציא את הכול ? שיש לי זיכרון מעוות? שאין קשר בין מה שכתבתי לבין המציאות ותרמוז שמשהו אצלי לא בסדר?

האם תוכל הפעם לחבוש את פצעי ? לחבק אותי? לנחם? האם תיתן לי לחבוש את פצעיך שלך, לנחם אותך. האם לקראת זקנתך תתרכך ותתכופף כמו ברוש רך ברוח? או שמא תמות זקוף נוקשה ונשבר כמו אלון יבש? 

אבא, האם תוכל לומר לי רק פעם אחת: בני תמיד אהבתי אותך, תמיד רציתי להיות לך אבא חם ואוהב, אבל לא ידעתי. פשוט לא ידעתי איך. ושנינו נתחבק ונבכה…