מלכוד האהבה / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 8 מאת ד"ר רבקה נרדי, 09.03.2010

כל הארץ רעשה מאז יום ראשון, כמדומני, 28 בפברואר, בו נודע לנו על מקרה האונס – אונס מתמשך של נערה כבת חמש עשרה, על ידי חבורה של נערים "נורמטיביים", כאשר המוביל הוא "החבר שלה" – הנער אותו אהבה עד כלות.
ואחר כך היו המון דיבורים – איך לא ראינו? איך לא הרגשנו? היא ידעה להסתיר. יש לה בעיות. היא הסכימה. היא בעייתית.
וההורים שלהם, של חבורת האנסים – בהלם. ואחד מהם מתבטא בסרקזם מלא בוז – איך זה שההורים שלה לא ידעו איפה היא ומה היא עושה.
ואחר כך עוד קצת דיבורים על "איך קרה שהיומן שלה הודלף לערוץ 10, ממש נורא". ויש עוד הרבה ניתוחים ופרשנויות וכתבות צבע ומה לא. ודי מהר הכול חזר לקדמותו, כמו עם תאונות דרכים מחרידות. ושוב אנחנו קשובים לפצצה המתקתקת מכיוון איראן ומעקב צמוד אחר גמר האח הגדול.

בסיפור הזה, חשבתי לי, כבר היינו הרבה פעמים. רק שהפעם הושם בו דגש מיוחד על אהבתה אליו, אל מי שהתעלל בה במהלך שלוש השנים האחרונות. "היא אהבה והעריצה אותי", חזר וטען הנאשם הראשי, ה"חבר" שלה, כמו בכך רצה להצדיק את פעולותיו האכזריות. כלומר, היא "נתנה לו רשות" לעשות בה  מעשים אלימים ומשפילים – בגלל האהבה.
ואז נזכרתי בסרטו העוצמתי של לארס פון טרייר, "לשבור את הגלים", כשדמותה של השחקנית אמילי ווטסון המגלמת את דמותה של האישה, ממשיכה להטריד את מנוחתי. במיוחד נחרתה בזיכרוני תמונה אחת: היא חוברת מרצונה לחבורת גברים שוחרי רע ומצטרפת אליהם למסע בלב ים ב"ספינת שעשועים" – זאת כדי להיות להם שפחת מין על הספינה ובכך לממש פנטזיית מין עבור אהובה שנפצע אנושות והפך לנכה.
האם במאי הסרט רצה לומר לנו שאישה מאוהבת מוכנה להרחיק לכת ולמען אהבתה "תתנדב" להיאנס שוב ושוב על ידי חבורת גברים חסרי מצפון? ואולי אין זה אלא הנרטיב של גברים עלינו, נשים מכל סוג וצבע. נרטיב שהם היו כל כך רוצים להאמין שהוא גם שלנו. אנחנו אוהבות זאת. אנחנו נהנות מכך. אוי לציניות, אוי לרשעות.

לפעמים, כמה נורא לומר זאת, הנרטיב הקורבני הזה הוא גם שלנו, בגרסאות מרוככות יותר – כאשר את מוכנה לוותר למענו על הרבה מידי: חברות, פעילויות חברתיות ותרבותיות, תוכניות קריירה ולימודים, זמן פרטי, תמיכה משפחתית ועוד. האם יש אישה שיכולה להעיד על עצמה שהיא מעבר לחוויה זו? שכל זה מעולם לא אירע לה?
וחשבתי שעלי, על כולנו לאמץ אל לבנו את הנערה הזו וחלילה לנו להדיר אותה מלבנו ולהסתתר מאחורי המחשבה המרגיעה – לי זה לא יכול היה לקרות. בוא נסיר לרגע את השריון הרגשי המגן עלינו ונדמה אותה כאילו היא אני, כולנו, גם לנו יכלו לקרות הדברים האיומים הללו, בנסיבות אחרות של חיינו. יש מצבי חיים שנערות מתקשות לשרוד אותן: בדידות, להיות במעמד של "לא מקובלת חברתית", לא שייכת ל"מעמד הנכון", לא מוגנת על ידי משפחה תומכת, , ענייה, אולי לא יפה, אולי סובלת מעודף משקל, אולי… מי יודע מה הופך נערה לטרף קל. נערה שכמיהתה לאהבה וקבלה הופכת להיות רעב נורא שאפשר להשביעו במחיר היקר מכול – מחיר כבודה.

אני שואלת: האם התנהגות שיש בה סממנים של ביטול עצמי הגובלת בהרס עצמי היא ייחודית ומאפיינת נערות ונשים בעלות "נטיות" להרס עצמי? שאלה אכזרית שכן יש בה רמז לאשמתה של הנערה, אשמת הקורבן שזו לכאורה נטייתו והוא, כלומר היא מביאה על עצמה את חורבנה. אך לא כך הוא. אודות למחקרים חשובים בתחום הפסיכולוגיה המגדרית (שיכלו לפרוץ לתודעתנו בזכות הפמיניזם) למדנו על משמעותם של תהליכי חיברות (סוציאליזציה) על עיצוב התנהגותנו כבנים, כבנות, ולימים כנשים וגברים. תהליכי חיברות יכולים להשפיע אפילו על חלומות שנחלום, על שאיפות לעתיד ובוודאי על דרך ההתקשרות שלנו אל העולם ובעיקר אל בן המין השני.
תהליכי חיברות אינם מתרחשים בחלל ריק. ערוצים רבים להם: משפחה וסביבה וגם ספרות, קולנוע, תיאטרון, שירה, פזמונים ועוד ועוד. אדגים לכם:
המשורר הידוע נתן אלתרמן שבימים אלו מולאים 100 שנה להולדתו כתב שירים שהשפיעו ואף היוו עבור רבים ורבות מאיתנו מעין "פס קול" שחלחל ועיצב את תודעתנו.  לפני כמה ימים הקשבתי לתומי לתוכנית שירים ישראלים ברדיו וקלטתי את מילותיו של שיר מפורסם "זמר שלוש התשובות" שהושר בזמנו על ידי רבקה זוהר ובגרסה מאוחרת יותר על ידי זהבה בן. הקשיבו למילים:

"הוא אמר אם תלכי אחרי,
לא קטיפה תלבשי ולא משי.
יהיה מר עד בלי כוח אולי.
אז אמרה היא לאט כוח יש לי
אם צריך אתהלך בסחבות
כלובשת קטיפה מבריקה.
אם צריך אקרצף מרצפות
ואהיה בעיני כמלכה".

וכך זה ממשיך וממשיך. המשורר מתאר את מעלליו הרבים של הגבר כלפי אהובתו, איך עוזב ונוטש ובוגד ומתעלל – והיא בשלה. מוכנה לכול. רק דבר אחד היא לא מוכנה. שימו לב:

"אך דבר אחד אל תשאל.
אל תאמר לי אותך לשכוח
כי את זאת אהובי לא אוכל.
בשביל זה לא יהיה לי כוח."

שיר זה היה להיט במקומותינו שנים רבות. גם היום. ויש עוד רבים מפרי עטו. שימו לב לגורלה של אנקש, עוד שיר להיט של אלתרמן שחדר לנשמותינו: אנקש הזונה האומללה אהובתו של "הנס הנבל", איש אלים ואכזר שלבסוף אגרופו הכריע אותה. וכך כותב אלתרמן:

"אגרופו לא היה מהחומר הרך.
הוא ידע עניינים לסדר.
הוא היכה על הראש והראש לא צנח
כואב. אין דבר הוא אוהב אותי כך.
הוא יאהב אולי עוד יותר."

כך למדנו, כך למדו נערות בעודן רכות בשנים, למדנו על התמסרות טוטאלית עד ביטול עצמי מוחלט שהם הם הביטוי העליון של אהבתנו. אם רק נאזין לילותיהם של שירים רומנטיים בכל השפות נשמע שוב ושוב את אותן שורות.
עם פרוץ הפמיניזם לחיינו בעטנו בכוח במוסכמות הללו שסיכנו את בריאותנו הנפשית.
אבל אוי לאותם שרידים, כמו גחלים לוחשות שהופכות ללהבה ששורפת אותנו – כך קורה לנערות בתנאים שמאפשרים זאת. כך זה עלול לקרות לכל אחת.
כמה קל לנו, נערות ונשים "מסודרות בחיים", להדיר את הנערה שנפלה לבור מלבנו ולראות בה "יצור חריג". וכמה קל להם, בנים וגברים, לראות בה יצור נקלה ש"מגיע לה" כל מה שאירע לה, שהרי היא מהסוג שחצה קווים אדומים ולכן היא שקופה, בלתי נראית, לא שייכת – חפץ לשימוש וזריקה. ויש לומר מיד שבגרסה יותר "מרוככת" חלקם נוהגים כך ממש גם בנו "המהוגנות".

את כל הדברים הללו אני חושבת, מחפשת מילים מדויקות שיצביעו על "נוסחת המלכודת" – כדי שנדע לזהותה בזמן! אני יודעת שהיא קשה לזיהוי, כמו התמכרות.

מחלת ההתמכרות לאהבה היא אחת המחלות ה"נשיות" הנפוצות למדי, ולא דווקא בגיל הנעורים. היא תולדת זמנים קדומים, אולי מהימים של אדם וחוה, כאשר סיפרו לה שהיא בכלל לא "בזכות עצמה" אלא מין צלע שכזאת, כלומר שהיא יכולה להיות היא רק כאשר היא חלק ממנו… נו, באמת אז מה כבר אפשר לצפות. ואחר כך עם כל האגדות המתוקות על נסיכים שמעירים אותה אחרי מאה שנות שינה, ועוד שטויות מהסוג הזה. אבל מה לעשות, זה עובד על כולנו. גם אם נהיה עם 3שלושה דוקטוראטים ביד, עדין יהיה לנו חלום מתוק בפנים שיבוא איזה נסיך ויחלץ אותנו מהאובר דראפט או לחילופין מהבעל האפרורי שלנו…

רובנו יודעים מה זאת התמכרות. ולאו דווקא מניסיון אישי. הצורך הנואש בחומר, המוכנות לעשות הכול, ואני מתכוונת הכול! כדי להשיג את החומר. הזעם והייאוש כאשר החומר איננו בנמצא. הפאניקה או התקפי ה"קריז" כאשר עובר זמן והחומר עדיין איננו בנמצא. אך בעיקר – הידיעה המרה שמה שקורה לנו זה נורא, זה לא הגיוני, מזיק לנו ולסביבה ולא מסתדר כל כך עם השכל הישר שלנו. אותם סימנים בדיוק מופיעים כאשר ההתמכרות היא ל"חומר" האהבה, או מה שאנחנו בוחרים לקרוא אהבה. אן ווילסון סקאף, מחברת הספר "בריחה מאינטימיות" Escape fropm Entimacy,1990)) מדברת על שני סוגי התמכרות: הסוג הראשון – התמכרות לאהבה כרעיון אבסטרקטי. "אני חייבת שתהיה לי אהבה בחיים. שאם לא – אני מתה…" הסוג השני – התמכרות לאהבה, לקשר עם אדם ספציפי. ""אני חייבת לשמור על הקשר הזה. אם הוא יעזוב אותי אני מתה…". כמו שאנחנו כבר רואים, הבעיה איינה ברצון בקשר, אלא באובססיה המתלווה אם אין לנו קשר. – בין אם הוא כרעיון, בין אם הוא קשר לאדם מסוים. האובססיה משפיעה על חיינו באופן מזיק והרסני, ממש כמו כל התמכרות אחרת. כמה דוגמאות:

1. כל החיים שלנו מרוכזים סביב העניין הזה. מצבי הרוח שלנו עולים ויורדים בהתאם. ניקח לדוגמא את הסוג השני של ההתמכרות – לאדם שאיתו יש לנו קשר. אם הוא נחמד אלינו, היום שלנו נפלא. אם הוא לא – אנחנו בדיכאון נוראי. טון הדיבור שלו, כמות תשומת הלב שלו, האם טלפן אלינו, מה הוא אמר לנו ועוד מיני פרטים קטנים ישפיעו לטוב ולרע על מצב רוחנו. אבל לא סתם. אנו נעלה ונרד מהגבהים של מצב רוח נפלא לעמקים של דיכאון נוראי.
2. יחולו שינויים קיצוניים בהרגלים שלנו. החל מירידה קיצונית במשקל, דרך טיפוח מוגזם של הופעתנו החיצונית ועד וויתור על חברים ומשפחה, והכול – למענו. במילים אחרות ביטול טוטאלי של האני שלנו למען האהבה.
3. היאחזות נואשת ב"קשר". משהו דומה ל"חיזור גורלי" (מי שזוכר). אנחנו לא ניתן לקשר לחמוק מאיתנו. נעשה הכול שיישאר איתנו. נעקוב אחריו, נביא לו עוד מתנות, נבטיח לו הבטחות, ניתן לו את כל הרכוש שלנו, נוותר עוד ועוד – רק שיישאר. ראיתי נשים שהביאו את עצמן לדרגת השפלה מוחלטת. אבל גם אז זה לא עבד.

אחת הבעיות בהתמכרות לאהבה שבהתחלה קשה לנו להבחין שאנחנו בעניין. לכאורה הרצון בקשר, ההשקעה וההתמסרות נראים טבעיים ואפילו מבטיחים סיכויים טובים. התרמית העצמית נחשפת כאשר הפרטנר הופך להיות אכזרי כלפינו. אבל המתמכרת מרגישה שהיא לא יכולה בלעדיו ופועלת מתוך חרדה קיומית.

בוא נשנן את הסימנים להשתלטות העיוורון עלינו שעלולה להפוך להתמכרות:

• אנחנו מוותרות בקלות על דעותינו וצרכינו.

• אנחנו אלו שבאופן קבוע "מתגמשות" למענו ומוותרות על תוכניותינו.

• אנחנו חרדות מידי למוצא פיו של אהובנו בכל הקשור אלינו: דעותינו, המראה החיצוני שלנו, רצונותינו וכיו"ב.

• אנחנו מייחסות חשיבות ייתר לדעותיו ורצונותיו.

• אנחנו מפחדות מפניו.

• אנחנו עיוורות וחרשות למשוב מסביבתנו הקרובה (חברות ומשפחה) המזהירים אותנו מפניו.

• אנחנו עסוקות באופן אובססיבי במראה החיצוני שלנו ובהשקעת זמן ומשאבים כספיים כדי לרצות אותו.

• אנחנו מאבדות את שיקול הדעת הדרוש כדי לקרוא לדבר בשמו – התעללות, אלימות, השפלה.

• אנחנו במצוקה. מועקה. חרדה. תחושת נחיתות. עירפול. בלבול. אפתיה.

בואו נשנן אותם, את הסימנים הללו. על כל נערה, על כל אישה לזכור ולהזכיר לעצמה חזור והזכר את ערכה כאדם. ערך עצמי שאינו נמדד במדדים חיצוניים (יופי, השכלה , מעמד חברתי ומקובלות חברתית) אלא עומד וקיים ואינו זקוק להוכחה. בתנאים אלו תוכל האהבה לפרוח לא כביטוי של ביטול עצמי אלא כביטוי של רגש טהור שאינו ניזון מפחד והערצה עיוורת.