האם מנהיגות נשית היא בהכרח נחלתן של נשים?

הלן פישר בספרה "המין הראשון" מציפה אותנו במיגוון מרשים של עובדות ונתונים מתחום ההבדלים הביאולוגים בין המינים המוכיחים לטענתה כי נשים נחונו באופן טבעי בכישורים רגשיים המאפשרים להן להבחין בדקויות, להתייחס לפרטים, להכיל רגשות ולהיות אמפאתיות, סובלניות וסבלניות, מוכשרות לעבודת צוות ומצטינות בכל הקשור ליחסי אנוש.

כל אלו ועוד מכשירות אותן להשפיע בגדול על עולם העתיד, אך לא בצבא, לא במוסדות המימשל ולא בפוליטיקה. במקומות הללו לגברים תהיה עליונות ברורה לעוד שנים רבות. הטוסטסטורון הגברי לצד תכונות אבולציוניות שהגברים פיתחו שקיבלו חיזוקים במעמדם המוביל בחברה יצרו לדעתה הבדל ניכר הן ברמת השאפתנות והן בסגנון התחרותי-כוחני המשמש גברים להשגת מטרותיהם. כל השאר פועל לטובת המנהיגות הנשית בעתיד, כך פישר.

לו רק יכולנו לקבל בפשטות תחזית אופטימית זו. לו רק יכולנו להתעלם מסוגית יחסי הכוח הקובעת את כללי המשחק בין גברים ונשים בלי קשר לתרומתן בעבר בהווה, ויש להניח גם בעתיד.

זאת ועוד: הניסיון מלמד כי נשים בעמדת מנהיגות אינן הופכות בהכרח לנשים המובילות את המאבק הפמיניסטי לשיויון ולסגנון ניהול יותר הומאני. החיבור בין נשיות להומאניות איננו אוטומאטי כפי שהיינו רוצות להאמין. הוא מחייב מודעות אישית כמו גם אומץ לב להוביל מהלכים לא פופולאריים ולעתים לא מובנים בשדה הפוליטי והניהולי.

בסדנאות/הרצאות נברר לעומק את מהות הסגנון הנשי-הומאני וביטוייו בזירה הציבורית.