מנהיגות נשים חובקת עולם / ד"ר רבקה נרדי

מתוך: נשים חסרות מנוח, מאת דר' רבקה נרדי, פרדס, 2007, פרק ו'.

 

אילו נשים היו מחזיקות במוקדי הכוח בעולמנו האם חיינו היו משתנים לטובה?

יש שיחלקו על הקביעה הביולוגית הנחרצת ביחס להבדלים בין המינים ויביאו עדויות מחקריות הטוענות כי ההבדל בין נשים לגברים ביחסם לכוח, שאפתנות ותחרותיות אינו טמון בביולוגיה אלא בתפקידים השונים שכל מין מילא במהלך ההיסטוריה שהכשירו אותם להיות מה שהם. הטענה היא שאם נשים יכהנו בעמדות שלטוניות ויחזיקו בידיהן אפשרויות של שליטה הן לא יהיו שונות מהגברים. הוא הדין ביחס לגברים. אם ניתן לגברים הזדמנות לשמש בתפקידים טיפוליים הם יתגלו כמטפחים מזינים ומגלי רגשות לא פחות מנשים. "האמת האובייקטיבית" תישאר שנויה במחלוקת עוד זמן רב – הביולוגיה או התרבות מעצבים אותנו?

 ההיגיון הפשוט הבנוי על חוויה יומיומית של המציאות שבה אנו חיים מצביעה על שכנראה גם וגם. אני נוטה לחשוב שתפקידה של התרבות על עיצוב נפשנו הוא גדול לאין שיעור מכל השפעה אחרת. הזיקה בין צו מגדרי הכולל גם את מקומו של אדם – גבר או אישה בסולם בחברתי, לבין החוויה פסיכולוגית-סובייקטיבית של אדם את עולמו הפנימי והחיצוני היא ברורה. נשים וגברים ממלאים מכורח הצו המִגדרי את תפקידיהם המעצבים את עולמם הפנימי והחיצוני ומשפיעים עליו.

התשובה להערכתי אינה בהעברת המנהיגות באופן סוחף לנשים אלא באימוץ מודל מנהיגות המבוסס על התבונה והניסיון הנשי במיטבו. אילו בעלי השררה המחזיקים בעמדות כוח היו לומדים משהו מהאיכויות הנשיות המעוגנות בקודים אחרים – יותר רגשיים-אנושיים ודמוקרטיים – היה עולמנו מתנהל לאורם של ערכים יותר הומאניים, עם יותר חמלה וסובלנות.

האגדה הידועה על אמור ופסיכה המעובדת ומפורשת בספרו של אריך ניומן[i] מעבירה לנו מסר זה באופן פיוטי. פסיכה נשלחת על ידי אפרודיטה, אמו של אמור אהובה, למשימה בלתי אפשרית שאם תצלח תיסלל לה הדרך להתאחדות עם אהובה. והמשימה – להביא תלתלי זהב מפרוותיהם של אלי הפרא. פסיכה במבוכה. בצר לה היא שועה לעצתה של הערבה המגלה לה כי בשעת ערב שעה שאלי הפרא עייפים ושוכבים לנוח כל שעליה לעשות הוא לגשת אליהם בעדינות ולתלוש מספר תלתלים – כל זאת מבלי להחריד את מנוחתם. ואכן כך עשתה פסיכה ומשימתה הוכתרה בהצלחה. תאמרו – אגדה היא, מה לה ולחיינו הארציים?

 אולם אגדות ומיתוסים אינם צומחים בחלל ריק. הם מספרים בדרכם הדמיונית את החוכמה הצפונה בידיעה הקולקטיבית האנושית. אגדת אמור ופסיכה מלמדת אותנו כי אפשרי לטפל אחרת בסכסוכים ומעשי אלימות – לא כוח מול כוח אלא שימוש מושכל בתבונה שאין בה זדון.

מטרתו של פרק זה לתאר את איכויותיה של מנהיגות נשית, מנהיגות בסגנון התנהלות דמוקרטי-הומאני המעוגן בחוכמה הנשית ובחוויה הנשית במיטבה. סגנון מנהיגות שיכול להנחות נשים וגברים כאחד.

הלן פישר בספרה "המין הראשון"[ii] מציפה אותנו, כזכור, במגוון מרשים של עובדות ונתונים מתחום ההבדלים הביולוגים בין המינים המוכיחים לטענתה כי נשים נחונו באופן טבעי בכישורים רגשיים המאפשרים להן להבחין בדקויות, להתייחס לפרטים, להכיל רגשות ולהיות אמפתיוֹת, סובלניות וסבלניות, מוכשרות לעבודת צוות ומצטיינות בכל הקשור ליחסי אנוש. כישורים אלה מכשירים אותן להשפיע על עולם העתיד באופן משמעותי, אך לא בצבא, לא במוסדות הממשל ולא בפוליטיקה. במקומות הללו לגברים תהיה עליונות ברורה גם בעוד שנים רבות. הטוסטסטורון הגברי לצד תכונות אבולוציוניות שהגברים פיתחו (שזכו בחיזוקים בשל מעמדם המוביל בחברה) יצרו לדעתה הבדל ניכר הן ברמת השאפתנות והן בסגנון התחרותי-כוחני המשמש גברים להשגת מטרותיהם. כל השאר פועל לטובת המנהיגות הנשית בעתיד, כך חוזרת וטוענת פישר. עובדה: הן כבר מובילות במגזר האזרחי, בקבוצות הוולונטריות שעיסוקן המרכזי הוא שיפור החיים של הנזקקים והחלשים בחברה. והן תשפענה יותר ויותר בתחום הרפואה, המשפט, הכלכלה, הסיעוד והחינוך, הן יובילו את השינויים במשפחה, בזוגיות ובהורות ואפילו יקבעו תקנים חדשים לתשוקה ולאהבה. למה? כי הן מסוגלות; כי העולם נפתח לסוג זה של שינויים. לו רק יכולנו לקבל בפשטות תחזית אופטימית זו. לו רק יכולנו להתעלם מסוגית יחסי הכוח הקובעת את כללי המשחק בין גברים לנשים בלי קשר לתרומתן בעבר בהווה, ויש להניח גם בעתיד. סולם הערכים המאפיין את החשיבה ההיררכית-פאטירארכלית אינו "מתפעל" מכישוריהן של הנשים בכל הדורות, אף על פי שעולם זה ידע לנצל ואף ליהנות מכישוריהן – כל עוד נשים ידעו את מקומן – מקומן הנחות.

הפוליטיקה של יחסי המינים אינה תמימה. נשים יכולות להיות מוכשרות ומצטיינות בתחומי חיים רבים, אך אין זה אומר דבר וחצי דבר על סיכוייהן לעלות בסטאטוס החברתי. ייתכן שסוגיה זו לא מעסיקה את הלן פישר ודומותיה, אך היא מעסיקה פמיניסטיות רבות שאני נמנית עמן בכל רחבי העולם. כוח, משמעו השפעה על איכות חיינו. יכולתו של מין אחד, המין הגברי, לשלוט במשאבים ולקבוע את מינון זכויותינו (בלי קשר לתרומתנו, השכלתנו ויכולותינו ביחסי אנוש), היא רעה חולה. כל עוד לא יחול שינוי אמיתי במאזן הכוחות בין המינים, ספק גדול אם גם נשים תיהנינה מפרי תרומתן לעולם כפי שהעולם נהנה מהן. מקדמת דנא מעלה העולם הגברי מס שפתיים ליופיין, חריצותן, תבונתן ומסירותן של נשים. אישה שהיא "אשת חיל" הדואגת למשפחה על חשבון זמנה, בריאותה, חלומותיה ופרטיותה הייתה והינה עדיין משאת נפש של גברים רבים – חילוניים ודתיים כאחד. גבר מצליח בחייו הוא גבר המקבל "רוח גבית" מהאישה שאיתו – אשת חיל, "אישה בונה". נשים לדורותיהן הפנימו את הקלישאה השקרית הזו – אישה יכולה למצוא אושר בחייה אם רק תדע לנהוג כאשת חיל ולא למרוד בתפקידיה המשפחתיים. ובאשר לשאלה "פעוטה" כמו כוח כלכלי ופוליטי? חלילה לה מלשאוף למחוזות גבריים שאינם הולמים את מעמדה "הרוחני"…

בשנים האחרונות אנו עדים להשתחררותן של נשים (וגם יותר גברים) מתפיסות עצמיות מקובעות ופתיחות לשינוי וגמישות בתפקידיהם. מגמה זו מאפשרת גילויים חדשים ואפשרויות מעוררות השראה בקרב שני המינים. ואכן אנו רואים במציאות המשתנה מדי יום "גברים חדשים" ו"נשים חדשות" שהם בני אדם "מעבר למגדרם". חזון שיש בו הבטחה אופטימית לשני המינים.

לאור זאת אנו מעיזות לחלום על חזון שבו נשים לא רק תאיישנה תפקידים מנהיגותיים בכל תחומי חיינו הציבוריים אלא גם תשפענה מסגנונן הייחודי, שהתפתח כאמור כתוצאה מתפקידן הטיפולי לאורך שנים רבות בהיסטוריה. עם זאת חשוב להזכיר לעצמנו כי ההנחה שאיוש יותר ויותר משרות ותפקידים ציבוריים בסגנון מנהיגות נשי יביא לשינוי ממשי במעמדן לא הוכחה עדיין. מנהיגות נשית ומנהיגות נשים אינן בהכרח זהות. נדרשת מודעות פמיניסטית ומוטיבציה על מנת לממש בפועל את מודל המנהיגות הנשית (הדמוקרטית).

ועל כך מחקרן של איילה מלאך-פיינס, הנרייט דהאן-כלב וסיגלית רונן[iii]:

"ההבדל המגדרי היחיד אשר דווח עליו בספרות בתחום סגנון הניהול הוא נטייתן של נשים לסגנון דמוקרטי… מנהיגות דמוקרטית הוא מאבני היסוד של הגישה הפמיניסטית… מנהלים ישראלים, 43 גברים ו 28 נשים, נשאלו על גישות הניהול שהם נוקטים והאם הם פמיניסטים או לא. התוצאות מראות שמנהלים רבים עד להפתיע, הן גברים והן נשים, הגדירו עצמם כפמיניסטים. יתר על כן, התברר שהגדרה עצמית פמיניסטית, יותר ממגדר, מיטיבה להסביר עמדות ניהול דמוקרטיות".

ענייננו בשורות הבאות הוא לבחון את הסוגיות המתבקשות כאשר אנו מציעות מודל של מנהיגות נשית שבעזרתו נחולל את השינוי במבני הכוח בחברה. הנה הן:

 

 

מנהיגוּת נשית שביסודה היא הומאנית, שוויונית ומתחשבת ברגשות ובהקשר הרחב של האירועים, מחייבת רמת מודעות גבוהה גם בקרב נשים שעבורן זו התנהגות "טבעית".

 

איכויות אלו הן הבסיס. בנוסף נהיה זקוקות וזקוקים לידע ומיומנויות מקצועיות, להבנה טובה של הסביבה הארגונית-פוליטית בתוכה אנו נשים וגברים פועלים. זה אומר לנו הנשים להכיר היטב את הקוד הגברי (גם אם לא נעשה בו שימוש), להבין טוב את הפוליטיקה הארגונית הרוחשת סביבנו ו"לטפל" במצבים בעייתיים תוך שמירה מוקפדת על מי שאנחנו. היכן שמצויים בני אדם קיימים יצרים ורגשות סוערים מכול הסוגים. מנהיגות נשית איננה מתיימרת להתנהגות מושלמת נקייה מפגמים אנושיים. עם זאת המודעות שלנו לצד היכולת (הנשית) להכיר בטעויותינו ולהודות בהן, להתנצל בפני מי שפגענו בו – מעצים אותנו וגם את האחרים, וגם מאפשר יצירת סביבת עבודה מכבדת ומצמיחה.

 

 

הורים טובים יודעים להעצים את ילדיהם. אימהות טובות חרדות להחלשת ילדיהן מקולה של ביקורת בוטה המושמעת על ידי קול הסמכות (הגברית, הבית-ספרית) ומכוחו של פיקוח חריף ומדכא. הניהול הנאור כבר מכיר מזה זמן מה בכוח ההעצמה של עובדות ועובדים הנובע מיחס שוויוני ומכבד ומצמצום סממני הפיקוח וההיררכיה. העצמת האחר/ת באה מאהבה, מאמפתיה, מרצון כן לראות את זולתנו גדל ומתפתח – ללא פחד פן ייגרע מאיתנו.

כמה מפליא ומעורר תקווה כי דווקא התפתחותה של האישה בתוך דפוסי כוח מוגבלים הולידה, במהלך דורות של ההתמודדות נשית עם רגשות אמביוולנטיים ביחס לכוח, תופעה חיובית – הגרסה הנשית (אולי הפתרון הנשי לרתיעתן משליטה כוחנית) – שזכתה לכינוי העצמה (empowerment). המושג מתייחס לפעולה של הגברת כוח, של הצמחה, מבחינה רגשית, אינטלקטואלית ופסיכולוגית. מושג זה אינו נכלל בדרך כלל בהגדרה המסורתית של כוח שיש בו אוריינטציה של שליטה. הוא מבוסס על היכולת לחוש את הזולת, ובמקום לשלוט בו, לפעול בדרך שתגרום לו להרגיש את כוחו ויכולתו. בייקר-מילר וחברותיה[iv] למחקר בנושא הכוח והאמפתיה טוענות, שלנשים נוח יותר לראות כוח כנתון המגביר את כוחם של אחרים ובאותו זמן מגביר את כוחן שלהן. אלא שהשלב של הגברת כוחן קשה להן יותר. הן חוששות להיתפס כאנוכיות, הן חוששות מדימויין כאגרסיביות והרסניות, וזאת הן, כאמור, אינן יכולות לשאת. הדרך, לדעת בייקר-מילר, להתמודד עם מלכוד זה, היא ללמוד את אמנות ההעצמה במקום הענקה חד-סטרית. העצמה מייצגת בצורה טובה יותר את הפוטנציאל לצמיחה הדדית. אבל, אליה וקוץ בה… מה תעשה אישה כאשר ההדדיות נעדרת מיחסיה עם בן זוגה, עם עמיתיה?

העובדה שגברים לומדים מוקדם את "אמנות השליטה" באחר כדרך להעצמה אישית, לא הדדית, עומדת בסתירה לחוויה הנשית. בעוד שהאישה מחפשת דרך להעצמה הדדית בתוך הקשר, יחפש הוא, הגבר, דרכים להעצים את עצמו הן בקשר זוגי והן במקום עבודתו. התפיסות השונות כל כך, המנוגדות בנקודת מוצאן, יוצרות חוויה של תסכול, לשני המינים אך אולי יותר לאישה. היא זו המוכנה להעניק מכוחה לאחר, ומוצאת עצמה מודרת ממקורות הכוח של חברה לחיים ושל חבריה-עמיתיה במקום העבודה. התוצאה הבלתי נמנעת היא מאבקי כוח סמויים וגלויים – מאבק על זכויות וצרכים לגיטימיים.[v]

דרך ההעצמה כסגנון ניהול, כדרך חיים אכן דורשת מהאישה אמונה עמוקה בדרכה. גם מי שיש להם בשפע אמונה בדרכם מתקשים לעתים להיות נדיבים בנתינה, בפרגון ובשותפות באמצעי השליטה. לא כל שכן נשים, שנגישותן לכוח היא מוגבלת ולעתים לא קיימת. קשה מאוד גם כי האמצעים העומדים לרשותן להחזיק את מה שקנו בעמל רב הם מועטים – בשל בדידות מגדרית, בשל העדר תמיכה, בשל אי הבנה של הכוחות הפוליטיים. ובכל זאת ולמרות הכול הבחירה בדרך ההעצמה היא בחירה בשפה פנימית הומאנית שעשויה בהחלט לחזור אלינו רבות הימים. ואולי לא. אך התגמול הפנימי הוא עצום: נאמנות למהות הפנימית האותנטית שלנו.

 

'אולי באמת לא מגיע לי' את תוהה.

'אבל למה לא? האם אני פחות טובה ממנו?'

את שואלת את עצמך ומרגישה בגופך כיצד העלבון, מכר וותיק, משתלט עלייך.

ומה עושים עכשיו? להגיב? לומר בקול רם ובוטח שזה רעיון שלי, שזו אני שכתבתי את הדו"ח? שזו אני המומחית בתחום? זה נשמע נורא! את דוחה את הרעיון על הסף, 'זה יתפרש כקטנוניות, כטרחנות, כקנאה פשוטה'.

את עומדת לדחות את העצה הפנימית להשמיע את עצמך בשאט נפש. 'מצד שני, למה לא? אם לא אני אעמוד על זכויותיי מי יעשה זאת בעבורי?'

ובעוד את מהרהרת באופציות העומדות בפנייך את חשה את הסומק המתפשט על פנייך, את הכעס העומד לפרוץ ואת רוצה לפרוש מהמרוץ.

'מה פתאום לפרוש? למה לך? הילחמי!' את שומעת קול אחר בוקע ממעמקי בטנך.

'אל תחששי מ"מה יאמרו עליך"…'

 וכך זה ממשיך. יש שתמצאי את כוחות הנפש להשמיע את קולך בבהירות, ויש שתתכנסי לתוך עצמך ותוותרי כי 'ככה זה'.

***

אפליה סמויה, שלא כמו אפליה גלויה (בשכר או בתנאי עבודה), היא חמקמקה ובלתי ניתנת להוכחה חותכת. נשים מספרות לי בצער ובבושה סיפורים על העדפתו של גבר על פניהן כי "הוא גבר". הוא והיא ישמיעו רעיון. לפעמים אותו רעיון. עצם השמעת הרעיון בקולו שלו – הסמכותי, "הבוסי", מקנה לו יתרון. נשים מתקשות להסביר לי למה הן מעדיפות לקבל את סמכותו של גבר, כרופא, או כבוס, על פני סמכותה של אישה. אולי כי בסתר לבן הן ממשיכות להאמין ש"היא בסך הכל "אישה"…

האפליה הסמויה מזכירה מגיפה שהתפשטה לכל אזורי חיינו. וכמו מגיפה אנחנו לא יודעים לשלוט בה. היא לא קשורה לחוקים, אפילו לא לאכיפתם. היא מעוגנת בדעותינו הקדומות. כולנו למדנו לחבר בין כוח וסמכות לבין דמויות גבריות. החיבור הזה מועצם כל יום על המרקע, כאשר את "הדברים החכמים" אומרים גברים בכל תוכניות המלל, כאשר הם מככבים בכל הקשור לעניינים הרציניים של חיינו הציבוריים.

כך קורה שגם כאשר אישה השקיעה שנים של לימוד ורכשה את התארים הדרושים, היא תימדד קודם כל על פי "איכויותיה הנשיות" – כמה היא "אישה". כך ימדדו אותה חברותיה הנשים, כך ימדדו אותה הגברים. כוחו של הרגל. ומכאן ש"חובת ההוכחה על האישה". עליה להזכיר לעולם שזו היא המנהלת, שזו היא בעלת התואר, שזו היא שכתבה את המאמר או הספר, שזו היא המומחית לנושא. התזכורת המתמדת לעולם שאת "יותר מאשר אישה", את אדם עם הישגים, היא קשה, היא מתישה, היא מעליבה. עם זאת היא גם מאתגרת – אם את רואה את המאבק על קולך בקונטקסט פמיניסטי. הזכות להכרה ותגמול על תרומתנו הוא מעבר למאבק על אגו. המאבק צודק כי הוא סולל את דרכנו לתפוס מקום ראוי לנו. מנהיגות ברוח נשית-פמיניסטית יכולה להתקיים בסביבה שבה נשים צברו כוח ומעמד בזכות מאבקן על הכרה בתרומתן. באווירה זו של כבוד ליכולותיהן הן יכולות לקיים דיאלוג שוויוני עם עמיתים ובעלי סמכות ולחולל את השינוי שהן מאמינות בו.

 

 

הטבעות מוקדמות המזהות התנהגויות של "ילדה טובה" עם קבלה חברתית ושייכות לזרם המרכזי בחברה, ממשיכות לחלחל בלבן של נשים רבות ללא קשר לתארים שרכשו ובלא קשר לכוחן האמיתי. החשש להחמיץ את תפקידיה המשפחתיים, לאבד פופולאריות חברתית, להיתפס כלא נשית, כ"תוקפנית" וכיוצא בזה ממשיכה לבלום נשים "הפותרות" את הדיסוננס הקוגניטיבי המעיק הזה בדיכוי שאפתנותן ובהכרזתן לעצמן ולעולם כי "הקריירה לא ממש מעניינת אותן" וכי "הן מסתפקות במשרות צנועות ובלתי תובעניות כשל הגברים".

כמה עשרות שנים של מודעות נשית והצבת בעיית מעמד האישה על סדר היום החברתי לא הצליחו למגר לגמרי את נקודת התורפה הזו. דילמה הזו תמשיך לרדוף אותנו עוד שנים רבות – כל עוד עולם העבודה בנוי על פי הקודים הגבריים ומחייב נשים להסתגל אליו. הנתונים האופטימיים שהלן פישר מביאה בספרה על אודות הגמשתם של ארגוני העבודה מריכוזיות לביזור, המעבר לחלקיות משרה ולעבודה בבית, כולל עסקים עצמאיים, אינם מבטיחים להערכתי קליטה הוגנת יותר של נשים בעולם התחרותי הזה. אכן אלו פתרונות נשיים מובהקים, אך עדיין אין בהם כדי לזכות את האישה בתגמול שהיא ראויה לו.

ובכל זאת ולמרות הכול, אני מציעה למרוד במה שלכאורה מהווה מחסום פנימי עצום. אין פירושו של דבר "לחצות את הקווים", כלומר לחקות את סגנונו של הגבר. על האישה מצד אחד לזהות את הצורך הטבוע בה לרצות, לפייס, להיות "ילדה טובה" שלא מסתבכת בעניינים לא לה… ומצד שני לרסן בתוכה את הדחף "לעשות מה שגברים עושים בעולם העבודה" – דפוסי פעולה שעלולים להמיט עליה שיברון לב. שכלה הישר יוביל אותה להתנהגות מאוזנת ואמיצה. בחינה מדוקדקת של התנהגות "מאוזנת ואמיצה" משמעותה עמידה איתנה מול לחצים חברתיים המופעלים על נשים הן בזירה הפרטית והן בזירה הציבורית. לחץ חברתי היה מאז ומעולם כוח מניע רב עוצמה בהתנהגות האנושית. אנחנו לומדים ולומדות להתנהג על פי המצופה, על פי הצו החברתי. חריגה מצווים אלו שהוטבעו בנו מיום לידתנו מחייבת הבנה עמוקה של מטרותינו האישיות והחברתיות.

מטרות המבוססות על ניהול אחר, ניהול שוויוני וצודק יותר של ענייננו הפרטיים מחד גיסא והציבוריים מאידך גיסא. עלינו להבין כי כאשר אנו חורגות מ"הנורמה" אנו משלמות מחיר. בעלי השררה, הגברים, אינם יושבים בחיבוק ידיים וממתינים לנו שנלמד אותם איך לנהל את עניני החברה. מבני הכוח בחברה עשויים כך שקשה ומסובך לחדור אליהם. ככל שתהליכי ההפרטה והגלובליזציה משתלטים על כל חלקה טובה, כך הופך עולם העבודה והעולם הפוליטי אכזרי יותר לנשים וגם לגברים – קורבנותיהם של עולם המונע יותר ויותר מהחבירה הנוראה בין הון לשלטון. האם למרות הכול משהו זז? בראייה אופטימית נודה שכן. נשים חוללו מצד אחד שינויים מפליגים בחייהן הפרטיים, למרות מחירים אישיים שחלקן שילם. אך בראייה מפוקחת יותר נודה כי שונה הדבר וקשה ומסובך הרבה יותר כאשר מדובר בפריצת "תקרת הזכוכית הקולקטיבית", כלומר בהפיכת אותה מודעות אישית לכוח קולקטיבי המניע מחדש את מערכות הכוח בסגנון אחר. נשים מנסות להתארגן ולהשמיע את קולן האחר בתחומים חדשים כמו צבא וביטחון. הישג חשוב כשלעצמו, אם רק נזכיר את תרומתן של "ארבע אימהות". עם זאת יש לבחון בעין ביקורתית את הקשיים הגדולים של ארגוני הנשים לעבוד כתף אל כתף כאשר מדובר בעוולות חברתיות. אני מאמינה כי התשובה תבוא מחבירתם של נשים וגברים לחתירה משותפת לשינוי פני החברה. יש גברים הרוצים בכך. דוגמא אחת שהוזכרה במקום אחר היא הקמתה של התנועה לשוויון ושלום בין המינים, תנועה של נשים וגברים ששמה לה למטרה להנחיל את אותם ערכים הומאניים הנידונים בשורות אלו.

 

נשים רבות חשות שמשהו, לעתים קרובות "מישהו", חוצץ בינן לבין קידומן למשרות יוקרתיות. ה"מישהו" הזה בלשונו של ד"ר חן נרדי – "הגבר הנואש" שעולם העבודה הוא לו מעוז אחרון של שליטה ועליונות. הנה דבריו:

"הגבר הנואש הוא הבלם העיקש האחרון של השוויון בין נשים לגברים. זהו הגבר שבלהט מהפיכת שחרור האישה נישכח מאחור, ושמצוקתו אינה עולה על סדר היום הפמיניסטי. זהו גבר פגוע ומושפל שאינו רוצה ואינו יכול להיות אמפאטי למצוקתן של נשים, ובודאי לא שותף למאבקן לשוויון. זהו גבר שאינו מודע למצוקתו, ועל כן במקום לבטאה ישירות ובאומץ הוא מתרגם את כאבו לכעס ושנאת נשים. המסר של הגבר הזה לנשים, הוא חד משמעי: "אתן יכולות לחוקק את החוקים המתקדמים ביותר למען שוויון האישה, אתן יכולות לאלץ אותי לציית לחוקים הללו, אתן אפילו יכולות לגרום לי להיות "פוליטיקלי קורקט" ולהצהיר שאני פמיניסט, אבל דבר אחד לעולם לא תוכלו לעשות – לא תוכלו לאלץ אותי לנטוש את תחושת הבוז והעליונות שלי כלפיכן. כל עוד אני תקוע בעסקת "טרזן-ג'יין" אתן תהיו תקועות אתי. ומה בינתיים? מבחינתי, אתן רוצות חיילות בקומנדו הימי ? בסדר, אתן רוצות טיסות קרביות בחיל האוויר? בסדר. אתן רוצות עוד אישה או שתיים במקום ריאלי ברשימת המועמדים לכנסת? אין בעיות. אבל דעי לך אישה פמיניסטית שלי, כי מבחינתי שום דבר לא השתנה. מחר בבוקר, כאשר נגלה שהילד חולה, אני אלך לעבודה ואשאיר אותך לבד אתו, וכשתבקשי שאשתתף יותר בעבודות הבית – אעשה לך טובה ו"אעזור" לך – כשיהיה לי זמן, כמובן. אני אהיה ראש קטן עם הקניות בסופרמרקט, לא אתן לך לגשת למחשב שלי, אעיר לך בהתנשאות על הנהיגה הגרועה שלך, לא ארשה לך לנהוג במכונית שלי, וכשתדברי על פוליטיקה אומר לך – "מה את בכלל מבינה בדברים האלה"?

ובאשר לעולם העבודה – עולם העבודה הנו אחד מעוזיה האחרונים של הגבריות הישנה, מעוז שהגבר הנואש הולך ונדחק ממנו. כאן, במקום עבודתו הוא פוגש נשים משכילות ואסרטיביות המתמודדות מולו בטריטוריות שהיו גבריות באופן מסורתי והמאיימות על ההגמוניה שלו. הוא נואש מפני שבניגוד לנשים המרחיבות את הטריטוריות התעסוקתיות שלהן, ממשיך הגבר להצטמצם לעיסוקים ולמקצועות הנחשבים ל'גבריים" ומדיר את רגליו ממקצועות 'נשיים': גננות (טיפול בילדים בגיל הרך), סיעוד, הוראה, ואחרים. "לי אין ברירה. אני עם הגב אל הקיר" אומר הגבר הנואש. "את יכולה לעשות קריירה אבל אני מוכרח לעשות קריירה. אם את נשואה, את יכולה להסתפק בחצי משרה כי יש לך 'מפרנס עיקרי'. אם לא תעבדי ותהיי רק 'עקרת בית' אף אחד לא יגיד שאת "לא אישה", אבל עלי יביטו כעל 'לא גבר', 'לוזר'.

 אז אין לי ברירה ואני נלחם. כן, אנו הגברים הנואשים נילחם בחירוף נפש על המעוז האחרון שלנו, ונעשה את זה בצורה הכי מתוחכמת שיכולה להיות, כל כך מתוחכמת שאת, השואפת לקידום אפילו לא תדעי מאיפה זה בא לך. אנחנו הגברים הנואשים נמשיך לקבוע את הדיונים ואת הישיבות החשובות לשעות שבהן אתן צריכות ללכת הביתה לטפל בילדים, נקדם ונצמיח לתפקידים בכירים את החברים שלנו מהצבא, "נתפור" מכרזים שיתאימו למועמד שלא צריך לרוץ הביתה לטפל בילדים ושלא לוקח חופשות לידה. אנחנו לא נכיר בעבודתכן בבית כשוות ערך לעבודתנו בחוץ, וכל עוד אנחנו שולטים במשרד האוצר – תשכחו מהכרה בעוזרת בית כהוצאה מוכרת למס הכנסה. ואם בכל זאת הצלחת להתקדם למשרת ניהול בכירה? אל דאגה, אנחנו נפיץ שקרים על המיטות עברת בדרך לקידום. כן, במלחמה כמו במלחמה. ניפגע בכן מתחת לחגורה, בנשיות שלכן. אם אתן אחרי גיל 40 – חפשו אותנו. אנחנו נתפרפר מאחורי גבכן עם נשים צעירות שעדיין מוכנות להביט בנו בהערצה. אתן יכולות להיות שרות בממשלה, חברות כנסת או מנכ"ליות, אבל בשבילנו לעולם תהיו תמיד רק אובייקט מיני. נכנה אתכם "כוסיות", נביט על השדיים והתחת שלכן, נדבר אליכן בזלזול והתנשאות, נדיר אתכן מ'הטוק-שואוז' בטלביזיה ונזמין לשם רק דוגמניות, זמרות או יפות במיוחד. את הפוליטיקה בנושאי החוץ והביטחון נשאיר לעצמנו".

"הגבר הנואש", שבדרך כלל אינו מודה בנואשותו אף לא מכיר בעומק הבעיה המצריכה התמודדות חדשה לשני המינים, אינו המרכיב היחיד באותה תקרת זכוכית חיצונית. לעתים אין הוא יודע שהוא עצמו קורבן לשעות עבודה ארוכות המדירות אותו ממשפחתו, לשפה כוחנית המרחיקה אותו מיקיריו ועוד. עבור נשים, סביבת עבודה כוחנית ותובענית מהווה מכשול אמיתי הגורם להן לקבל החלטות המשאירות אותן מחוץ למשחק.

מודל מנהיגות נשים יכול להשפיע בתנאי שהוא יישמע ויילמד ויהפוך לנורמה. כדי שזה יקרה עלינו ליצור זיקה בין עוצמתו של המודל לבין הבעיות הקשות שהחברה סביבנו מתחבטת בהן והמבקשות פתרונות חדשים – הומאניים, יצירתיים ומתחשבים בצורכי האדם. ריבוי הפורומים העוסקים בחשיבה בנושא זה, ריבוי הקורסים העוסקים במנהיגות נשים הוא שלב חשוב אך אינו מבטיח הצלחה. חשוב להביא את מודל החשיבה הזה לבמות ציבוריות מעורבות ו"למכור" אותו הלאה. ובאשר לפריצת תקרת הזכוכית החיצונית והפנימית – האופק רחוק אך בהחלט מפציע. התהליך ממשיך ויצבור תאוצה ואף יאלץ להתמודד עם זרמים ריאקציוניים – כמו כל שינוי חברתי שיצר מהפכה במבני הכוח בחברה.

 

——————————————————————————–

[i] נוימן אריק, עיבוד ופרשנות של  אפוליאוס, ‫(1981), אמור ופסיכה: על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי, תל-אביב : ספרית פועלים.

[ii] פישר הלן, (2004),  המין הראשון: הכשרונות הטבעיים של נשים וכיצד הן משנות, תל-אביב: אריה ניר.

[iii] מלאך-פיינס איילה, דהאן-כלב הנרייט ורונן סיגלית (2002), זה לא המין, זה הרעיון, פנים: כתב-עת לתרבות, חברה וחינוך , 22: 65-71.

.

[iv] Jordan J.v,,Kaplan A.G., Beker-Miller (1991), Women's growth in connection : writings from the Stone Center,New York : Guilford Press.

[v]  פרידמן אריאלה, (1996), באה מאהבה :אינטימיות וכוח בזהות הנשית, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 57.