"מריבות והתפיסויות – האש והמים", חלק ב' מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, מתוך המהדורה השנייה והמעודכנת של ספרם "שיחה זוגית", "הדים,2011

רבקה: זו תמיד אותה מריבה

ריתק אותי גילוי לבך על דרכך, "להמציא מריבות" רק כדי לא להתמודד איתי על "הדבר האמיתי". ובוודאי אהבתי את דרכך להתפייס, על כך עוד נדבר בהמשך.

מחשבותיי אלה הובילו אותי לחיפוש אחר העוקץ של מריבותינו, וחשבתי שאמנם אנחנו, כמו רבים אחרים, רבים ומתפייסים, רבים ומתפייסים… אך על מה? אם נצנן לרגע את להט המילים נגלה, אולי, שאנחנו תמיד רבים אותה המריבה. כך גם, נדמה לי, קורה לדמויות המטפוריות, הנוגעות ללב, החיות כל כך מול עינינו במשל היפה, ברנאר הכלב והציפורית שלו. כנראה גם אצלם זו תמיד אותה המריבה. עוד מעט ימלאו שלושים וארבע שנים לנישואינו. וכל כך הרבה השתנה בחיינו. ראשית ילדינו גדלו ובגרו. וגם אנחנו. עברנו דירות, מצבנו הכלכלי השתנה, וגם הקריירות ומה לא. ורבנו המון – על סגנון חינוכם של ילדינו, על סגנון חיים, על חלוקת תפקידים (כמובן), על תקשורת, על כסף, על סקס, על פנאי ובילויים, בקיצור – על הכול. אבל רק עם חלוף השנים יותר ויותר מתחוור לי שזו תמיד אותה המריבה. גם התוכן וגם הסגנון. אנחנו רבים על טריטוריה. הסכסוך בינינו הזכיר (בעבר) בחומרתו את הסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים… אני רוצה, מבקשת, תובעת, דורשת, זועקת – שקולי יישמע. ואכן קולי נשמע יותר ויותר במהלך השנים, עד שכמעט נרגעתי. ואתה – נפגע, מתמרמר, כועס, תוקף, מבקר, מתמרד, נוקם – אם וכאשר קולך שלך הסמכותי, זה שדורש כאן ועכשיו כבוד – מאותגר על ידי – אשתך.

כן, זו תמיד אותה המריבה. אתה הגבר, אני האישה. בעיתות לחץ אנחנו חוזרים אחורה בזמן, אולי אתה יותר כי אי שם במנהרת הזמן איבדת את עליונותך עליי האישה, ועכשיו אתה תובע את עלבונך. ואני נלחמת על פיסת הטריטוריה החדשה שכבשתי בדם יזע ודמעות וגם במאבק עיקש, תקיף, תוקפני לעתים. אכן.

פנים רבות ומכוערות למריבה הקבועה בינינו. היא עוטה עליה מיני תחפושות – כדי שלא נזהה את ליבתה, כדי שדעתנו תיטה לסמטאות צדדיות. לפעמים היא פורצת בגלל משאלה תמימה שלי. אחת אני זוכרת במיוחד, אולי בשל משמעותה הסימבולית לשנינו – "אני חולמת שנגור בבית פרטי עם גינה…", אמרתי פעם בערגה בשובנו מביקור בבית פרטי של חברים. הייתה לחישה של ערגה בקולי. אני זוכרת. ואתה, שחששת כל כך שלא תוכל להגשים את חלומי, כעסת וייצרת לנו את המריבה שתסיח את דעתנו מהחלום ושברו גם יחד. בסופו של דבר הגשמנו את חלומי שכבר הפך להיות חלומנו. סוף טוב.

ולפעמים היא, המריבה בינינו, דומה להתפרצות נוראית של הר געש שאנו יודעים שהוא לא כבוי אך תמיד מקווים שעוד לא… יש נושאים רגישים במיוחד. אני תוהה אם הם רק "שלנו". אדגים זאת:

"לא ישנתי הלילה. אני דואגת לילדה…" אני אומרת ואתה מקשיב. אני תמיד מחדש נשבית בקסם הקשבתך. תמיד מחדש מאמינה שאתה חש אותי, בדיוק כפי שהייתי רוצה. מבין עד הסוף.

אתה: "את מגזימה. אני לא רואה מה הבעיה. הילדה בסדר גמור. את רואה דברים שלא היו ולא נבראו. את גורמת נזקים. את היסטרית. טפלי בעצמך".

אני (נדהמת, מאדימה, מחווירה, מתכווצת, נבהלת, זועמת, נפגעת) יורה לכל הכיוונים. תדמיתי האימהית בסכנה. אני בזעקה גדולה. עכשיו אני מזכירה לך כמה אתה "כזה" וגם "כזה" ואיך אתה "אף פעם לא"… ועוד מיני האשמות רוויות בכאב, בעלבון, בזעם אין אונים, בייאוש. כל שרציתי היה מעט תמיכה והקשבה. אבל אתה… צונאמי של זעם עליי, על מה ולמה? ואז מגיעה ההסלמה של המלחמה, שכבר הכתה חללים. אני תוהה – מי כאן הקרבן? מי כאן הנפגע? זו אני, לא כן? כל שרציתי הוא להביע דאגה כנה ולקבל הקשבה ומעט תמיכה. זו תמציתה הטובה של זוגיות, לא כן? אז איך קורה שהחומרים העדינים הללו בדרכם אל המוח שלך הופכים להיות בעבורך חומרים רעילים? תגובתך מלמדת אותי שאתה חש מותקף. אתה הקורבן. אתה חייב לגייס את כל גייסותיך כדי להגן על עצמך.

זו תמיד אותה המריבה, מריבה חדשה יש לומר בחייהם של נשים וגברים – מהי הוגנוּת? מהו צדק? מהי משפחה? מהי זוגיות? מהי שותפות? מהי גבריות? מהי נשיות? וזה השיר החדש שלנו שאנו שרים אותו בקולות צורמים, צרודים.

קולי הדואג עובר אצלך תהליך מהיר של דה-לגיטימציה.

'לא ייתכן', לוחש לך הגבר הישן בחומרה, 'שתקבל את חוות דעתה. לא ייתכן שהיא תספר לך סיפור פגום על חייכם. לא ייתכן שאתה לא יודע לספק את אושרה. אתה חייב להוכיח שהיא מדברת שטויות. אתה חייב להוכיח לה שאתה רואה טוב יותר. והיא שראייתה פגומה, שתראה את העולם דרכך. הרי כך היו פני הדברים מאז ומעולם. לא כן?'

רגשות רבים לאישה מודרנית שלמדה לתת בהם סימנים, בעיקר אלו הקשורים לצדק וקיפוח ודאגה ותסכול וחרדה וייאוש וזעם, כן, הזעם הגדול שהוא חדש גם לה בעוצמת מבעו.

קולי המקופח, הזועם גם הוא עובר אצלך תהליך מהיר של דה-לגיטימציה.

"קיפוח" היא מילה מסוכנת לגברים, בעיקר אם היא נלווית למנגינה נשית ואוי לה אם המנגינה הזאת היא נשית-אישית, כלומר אשתך הפרטית. אתה בוודאי זוכר זאת מפרקים שונים בחיינו.

בראשית דרכנו בזירה המאוד פרטית שלנו – מי יעשה מה בביתנו, במשפחתנו ויותר מאוחר בזירה המקצועית שלנו – גם לי מקום של מנהיגות בדיוק כפי שלך!

לקחתי לי אז באותם ימים סוערים-מרים את זכות הזעקה לקיפוח שחשתי. כתבנו על כך לא מעט בפרקים הראשון והחמישי בספרנו. אתה שמעת את קול הכעס הבוקע מגרוני ונחרדת. הכעס הנשי, "המפלצת", איימה על כבודך כגבר שגבריותו מוכחת כאשר אשתו מאושרת ומרוצה מחייה. ואז המריבה הקבועה בינינו כבר לא הייתה על סוגיית הקיפוח "שלי" אלא על אופן דיבורי אליך "שעבר כל גבול" לטעמך וקראת לי לסדר. "ככה אני לא מוכן שתדברי אליי". "אבל כשאני כועסת", התקוממתי, "קשה לי להיות רכה ומתוקה, בדיוק כמוך. זה טבעי!" התמרדתי. אבל אתה: "אני לא מוכן להקשיב לך. דברי יפה".

 כן, כן, לא ייאמן, דרשת זאת ממני ממש כפי שהורה מחנך דורש מהילד שלו שידבר יפה…

במסיבת שלושים שנה לנישואינו הגשנו תשורה סימבולית זה לזו. מעין מתנה רגשית, מחווה כנה שרצינו להעניק זה לזה. כל אחד מאיתנו ביקש וגם קיבל. אני ביקשתי "רישיון לכעוס עליךָ" (כלומר "רישיון" לבטא את רגשות הכעס שלי באופן אותנטי, לא משפיל). ואתה הענקת לי אותו בנדיבות ובאהבה. כמעט ארבע שנים חלפו מאז ואותו רישיון נכסף לא קיבל "אשרור" בלבך, במוחך.

אכן. זו תמיד אותה המריבה, אותו השיר המושר על ידינו בגרונות ניחרים.

ויש גם משאלות, כמיהות שבלב, חלומות קטנים, רצונות וצרכים ומאוויים שאני חולמת שתחוש אותם מבלי שאדבר. אבל אני כבר אישה בוגרת היודעת שמשאלותיי זקוקות לתיווך שלי, למילים ומנגינה שיעבירו אליך את המיית לבי הרוצה. האם אני רוצה יותר מדיי? נזכרתי בדברים שכתבתי מזמן מזמן, באמצע שנות התשעים.

בוא נקשיב להם ביחד:

מה רציתי לומר לך? "שתפקח עיניים ותראה אותי, רגע לפני שאתה הולך למערה שלך, רגע לפני שאתה קוטע אותי בגסות, רגע לפני שאתה נותן עצה דידקטית. תראה אותי, אדם עם מחשבה ורצון וכבוד. ותראה גם את החפצים הפזורים ותתכופף, ואפילו תניח אותם במקומם, והעיניים שלך יבחינו במצרכים החסרים, בערמות של כביסה ובמטבח מלוכלך. והשעון שלך יהיה, אולי, מכוון אחרת. תבוא הביתה ועדיין יש אור בחוץ. תפגוש את ילדיך לפעמים"…

מאז חלפו שנים ואנחנו אחרים והרבה יותר מפויסים אבל… עדיין…זו (כמעט) תמיד אותה המריבה הרחק מאור הזרקורים של בית המחוקקים ובתי המשפט. היא כאן בינינו בחדר השינה שלנו, חדר השינה הקולקטיבי של נשים וגברים.

חן: על מה ולמה אנחנו רבים?

שעת אחר צהריים. אנחנו בטיול בהונגריה. זה עתה חזרנו מטיול נחמד במכונית השכורה מסביב לאגם בלאטון היפהפה. אני מתכנן לקרוא ספר בחדר, ואחר כך, אחרי ארוחת הערב, כן, אני מודה, זממתי סקס סוער ולא סיפרתי לך.

את מתמרמרת: "כל כך מוקדם לחזור לחדר? בוא נעשה טיול נוסף, למקום אחר".

"לא מתאים לי לנהוג שוב במשך שעות". "אני מרגיש שזה מסוכן שאנהג כשאני עייף". אני מציב גבולות.

"אתה הורס לי את הטיול עם הגישה הזאת". את מתמרמרת. "ואת הורסת לי את הטיול בזה שאת לא מכבדת את הצורך שלי לנוח אחרי נהיגה של שעות" (וחושב לעצמי: הלך הסקס בערב…)

אני נעלב ויוצא לקרב אבוד, מובס על ידי המחשבה: 'שוב נכשלתי, איני מצליח לספק את הנסיכה. איזה מין אביר אני?'

לילה, חצות. האורחים כבר עזבו. שנינו מותשים. אני חולם על שינה. את מתחילה להדיח כלים ולהחזיר את הסדר לסלון ולמטבח.

"בואי נלך לישון ונקום מוקדם בבוקר ונסדר הכול", אני מנסה. "אני לא יכולה ללכת לישון כשהבית ככה".

איני רוצה להשאירך לבדך: הן מחמת כבודי בעיני עצמי, והן בשל הידיעה שאם אלך לישון כעת את תעשי לי סקנדל ("איך היית מסוגל להשאיר אותי לעבוד לבד והלכת לישון").

כך היה בעבר. אז אני נשאר לעבוד עימך כתף אל כתף בשעת לילה מאוחרת. מתוסכל אני מטיח בפנייך דברים קשים על הנוקשות שלך. אנחנו רבים.

על מה אני רב איתך?

בעיקר כאשר אני חש כטובע בגלי הצונאמי ה"חצ"מיים" (חייב-צריך-מוכרח) שלך.

הצגות, קונצרטים, טיולים, בית צמוד קרקע, טיולים לחו"ל, קישוטים  ועוד. צרכייך בוערים בעצמותייך.

 "לא רוצה לריב איתה", אני משכנע את עצמי: "טוב נו, היא באמת לא יכולה בלי כל אלה".

 אני נענה לך ומבליג עד שאיני יכול יותר. ומה עם הצרכים שלי? אני רוצה קצת פחות התרוצצות, יותר שקט. רוצה לדאוג פחות לפרנסה, יותר שעות "Being" ופחות משעות "Doing".

***

חמש בבוקר. קמתי מוקדם כדי לסיים את כתיבת הפרק הנוכחי. אני יושב כעת בסלון היפה שלנו, נהנה מנוף הגינה שאת מטפחת, מתמוגג מקולות הציפורים ומהשקט של בית צמוד קרקע באזור הכפרי עשיר מראות טבע ודל ברעש וזיהום אוויר. החזון ה'צמוד קרקע' נהגה על ידך. אהבתי אותו.  הוא לא היה מתגשם לולא נחישותך. אני פחדתי מהמחויבויות שעלינו לקבל עלינו כדי להגשימו. חלמת את הבית שלנו והגשמת אותו. תהיה זו צביעות מצידי ואף כפיות טובה להתלונן על כך. אבל החלומות שלך, יפים וראויים ככל שיהיו, מציפים אותי בגל של משימות וביצועים זוללי אנרגיה: בהשתעבדות ארוכת שנים למשכנתא גדולה המצריכה שעות עבודה רבות יותר, שפירושן פחות שעות עם הילדים, שעות שינה מעטות, לוחות זמנים צפופים היוצרים מתח בינינו. האם כל זה כדאי? האם זה סגנון החיים שרציתי? אני אוהב את מה שיש לי, לנו, היום. כן. אני אוהב את סגנון החיים שלנו, אבל איני שוכח לרגע את המחיר. האם זה היה כדאי?

הבוקר קמתי בחמש כדי לסיים את הפרק הזה. "חייבים לעמוד בלוח הזמנים שקבענו ולמסור את הפרק לעורך עוד השבוע". קל לי להיסחף בצונאמי המשימתי שלך. אני לוקה במשימתיות יתר. שפת ההספקים והביצועים ולוחות הזמנים מוכרת לי. גדלתי על שפה זו בשירותי הצבאי ואני מברך על כך שאני דובר גם את השפה הזאת. אבל במהלך השנים נעשיתי מודע למחיר שגובה ממני הסגנון הזה. אני רב איתך כדי לא להיסחף ולטבוע בצונאמי הצרכים שלך. כן, אפשר לומר שזה ריב על טריטוריה של זמן, סדרי עדיפויות, משאבים.

כשהכרנו, דווקא נמשכתי מאוד אל הצונאמי שלך: היכולת שלך לבטא רגשות בעוצמה הפורצת גבולות, שמחת החיים שלך, הצחוקים המתגלגלים, המרץ, הסקרנות. כן, אני אוהב גם היום את הצונאמי הזה. אבל קשה לי במיוחד עם צונאמי הרצונות שלך שמוליד גל של משימות שמאיים להטביע אותי.

וקול אחר עולה בי בעקבות שאלתך: "האם אני רוצה יותר מדיי?" אני ממהר להאשים: "ודאי שאת רוצה יותר מדיי". ומיד עלה בי הספק: אולי הבעיה אינה שאת רוצה יותר מדיי, אלא שאני רוצה פחות מדיי? פחות מדי סקרנות לחוויות חדשות, הרפתקאות וסיכונים, חוויות חדשות, אנשים חדשים, לאמנות, למוסיקה ,לתיאטרון, לחוץ לארץ? ויותר מדיי: עבודה, קריירה, שיגרה בטוחה נטולת הפתעות?

אני לוקח בחזרה את הכינוי "צונאמי רבקה" שהצמדתי לך. לא זה לא מצחיק. מאז ומתמיד האשימו אתכן, נשים, בכל צרה, שיטפון, מלחמה. "חפש את האישה" כך יעצו לגברים במשך דורות, להזהירנו שהן עומדות תמיד מאחורי הקטסטרופה. אני מזהה את הדפוס הזה אצלי: נטייה להאשים אותך לעיתים קרובות באפן אוטומטי בכל מיני טעויות. זה קל. זה גם הגיוני: את לוקחת על עצמך המון משימות, הסיכוי שתטעי ו'תפשלי' במשהו, גדל.

חוץ מזה את נוטה לקחת עליך אחריות ואשמה באופן אוטומטי. אז למה לא להאשים אותך ולגזור קופון של יתר השקעה מצידך? זה כל כך קל.

"האישה היא העבד של העולם" שר ג'ים מוריסון ("החיפושיות") ובניסוח שונה אפשר לומר: "האישה היא שק האגרוף של 'בעלה'.

ועוד קול אני שומע: "אולי המריבות שאני רב איתך מקורן בקושי שלי להיות מחויב לחיים הזוגיים והמשפחתיים? אולי למרות שאני מעורב בעבודות בית רבות ועושה זאת מבחירה, אני עדיין מתאבל על החופש שאבד לי עם נישואיי? אולי אני פוחד מהדומיננטיות שלך, ולכן מורד בך ללא הרף כדי להגן על זהותי? נוקם בך על תביעותייך ממני למחויבות (שיחות נפש, ליווי בשופינג, עבודות בית, ביקורים אצל הורייך, בחתונות ובבר מצוות של קרובייך ועוד ועוד).

וישנו קול נוסף בין מגוון הקולות שאני שומע בתוכי. קולו של האביר הרוצה להגשים את חלומות נסיכתו. כן, אני רוצה לספק את כל רצונותייך. מתמוגג כשאת שמחה, מרוצה, מוקירה לי תודה, מעריכה את מאמציי בשבילך. ולפעמים, כאשר מנחותיי מאכזבות אותך, (הגשתי לך כוס תה ושכחתי להוציא את הכפית, תיקנתי באופן בלתי שלם את הספל שנשבר, הבאתי לך את המוצר הלא מתאים מהחנות). או אז מרוב תסכול על שלא הצלחתי במשימתי, במקום להאשים את עצמי אני כועס עלייך שאת כפוית טובה, לא יודעת לפרגן, מגזימה בציפיות, ועוד.

והנה הקול האחרון שהולך ונעשה חזק יותר עם השנים: "מה אתה מתלונן, הרי אתה אוהב ונהנה מהחיים הצבעוניים שלך איתה. היא רוצה דברים רבים, כן, היא אדם שרוצה. אולי תלמד ממנה לרצות המון חיים". לפעמים אני חושד בעצמי שכעסיי עלייך אינם אלא פורקן של ילד מפונק המתלונן על כך שאינו יכול לאכול את כל השוקולדים והעוגיות שבחנות הממתקים. גם ליהנות מחיים שנראים לעיתים כמו רכבת הרים עם אישה סוערת ומרתקת, וגם ליהנות מבדידות מזהרת בשקט הפסטורלי על ראשו של הר. זהו זה, אני אומר לעצמי. זוהי האישה שלך, אלה הם חייך, תיהנה מעסקת החבילה הזאת על יתרונותיה ועל מגבלותיה. אל תענה את עצמך ואותה על כך שאינך יכול לקבל הכול. תיהנה ממה שיש.

המשך