"מריבות והתפיסויות – האש והמים", חלק ה' מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, מתוך המהדורה השנייה והמעודכנת של ספרם "שיחה זוגית", "הדים,2011

רבקה: עשרת כללי החמלה המנצחת

קראתי. הנהנתי בהסכמה וגם ברתיעה. סוגים של התפייסויות? למה הקטלוג? 'אצלי זה עובד אחרת' רציתי לרוץ ולספר לך. למה החלוקה הזאת? הרי בסופו של דבר הכול מתערב בכול… ככה זה אצלי. ובכול זאת אהבתי את הניתוח שלך שעזר לי לבחון את מניעי הנפש השונים שלי שלא תמיד אני נותנת עליהם את דעתי. למשל – מניעים אינטרסנטיים להתפייס איתך עכשיו ומהר כי משימה לפנינו – משפחתית או מקצועית. כן, כן אני נזכרת לבושתי ביוזמותיי התזזיתיות משהו להתפייסות לפני שאנו מארחים בביתנו – משפחה או חברים. וגם כאשר אני זקוקה באופן דחוף לעזרה פיזית. טכניקה נשית ישנה נושנה. אני לא אוהבת אותה. ועם זאת למדתי עם השנים שה"טריק" הזה עובד (בדומה לאופן שבו כנראה עבד בעבור דורות רבים של נשים). ההתפייסות "שלא לשמה" יוצרת מצב חדש שעוזר לפוגג את המתח. תוצאה לא רעה בכלל…

וכל השאר כאמור מתערבב אצלי ומה שעוזר לי לעבור למצב נפש של שלום הוא רגש טהור – חמלה פשוטה. "האגרוף" שלי נפתח לאיטו. אני רוצה, אני צריכה להיפטר מהר מהר מהרעל הזה שהשתכן בנפשי. אני רוצה להקיא אותו החוצה ולחוש שוב את החום והחיבה וההומור והרצון למגע פשוט. זה קורה לי ברגע. ביעף. ה"כאן ועכשיו" של רגשות החמלה מציף אותי ואני הופכת בשניות לאישה רכה וחייכנית. ואני רואה אותך בבדידותך, בצערך ואתה לא מאיים יותר. אתה בעיני איש עצוב שאני רוצה לנחמו. כן, ככה זה עובד אצלי.

כאשר אני נמצאת בעין הסערה של המריבה תמיד נדמה לי שזה לעולם לא ייגמר. שככה ארגיש לעולמי עולמים. לתחושת הפורקן המתלווה אצלי לאחר שאמרתי בדיוק את מה שרציתי עם תוספות מתלווה חלל, ריקנות, בדידות, פחד, וגם התפנות רגשית להסתכל מחדש על הכול. אז מהדהדים בתוכי דברים שאתה אמרת וגם הדברים החריפים המוקצנים שאני אמרתי. ואז אני עוד קצת מתרחקת ויותר ויותר רואה את התמונה הגדולה שלנו ולאט לאט מתחילה להתגעגע אליך, לצחוקים, לקלילות, לביחד, לשותפות, לאינטימיות, לבילויים, לחדוות החיים. ואז הילדה שבי מחפשת פתרון כי היא רוצה עוד פעם לשחק ולחיות. שוב להיכנס למגרש החול ולהעיף קצת חול אחד זה על זה בשובבות ואחר כך ללקק גלידה.

מחשבותיי מחזירות אותי למסעדה בגליל אליה נסענו במיוחד כדי לדבר בנושא בשקט הראוי לו. דיברנו וכתבנו ושוב דיברנו ומתישהו בסוף היום נתת בי את המבט החוקר שלך והצעת לי לשלוח לחלל המסעדה רעיונות ואתה תקליד אותם ונראה מה ייצא. וכך נולדו להם בקלות יחסית "עשרת הגדולים" – עשרה רעיונות לסיום מכובד של מריבות. התחלקנו בהם שווה בשווה כדי לומר את דברינו. הנה הם.

רבקה: כלל ראשון –
לראות את התמונה הגדולה

אדם מבקר במוזיאון, רואה יצירות אמנות נחשבות ורוצה להבין למה דווקא הן? מה יש בהן? הוא ירחיק את צעדיו לקצה אולם התצוגה, יעמוד דומם ויתבונן, כדי לראות את התמונה בפרספקטיבה מלאה. כל אחד יודע שאם יתקרב יראה פרטים אך יחמיץ את העיקר. אבל איך נראה את תמונת חיינו המלאה אם אנו שקועים עד צוואר בטריוויה, בפרטים הקטנים, הקטנוניים שגורמים לנו להתלקח ולהתווכח ולזעום ולהתייאש? אנחנו רוצים כל כך להתרומם לגבהים ולראות את נוף חיינו, כאדם העומד על מרפסת גבוהה ורואה מרחבים. רציתי לחוש את המילים שאמרתי ויצאתי למרפסת המסעדה הניצבת בראש הר וראיתי אותה, את תמונת הנוף הגדולה. התמלאתי בתחושת כבוד ליופי הזה של הנוף הגלילי. רכסי הרים מכל עבר, בין קפליהם מנמנם יישוב קטן, ומתחת העמק המנומנם, ומעליהם יורדת ברכות יריעת השמים, ושכחתי את עצמי.

ויש שיסעו להודו, יבקרו במקדשים, ישהו במנזרים, יקשיבו למורים רוחניים, יתנסו בוויפאסאנה, יצומו, יתפללו בכוונה גדולה – הכול יעשו כדי לראות את התמונה הגדולה של חייהם.

המריבות שלנו מתישות אותנו. אנחנו כאדם טובע הנאחז בשברים ולא רואה כלום.

לראות את התמונה הגדולה של הזוגיות הוא סוג של תרגיל רוחני המבקש מאיתנו לראות את המכלול, את מה שהיה והינו, הטוב והרע (לפעמים), הביטחון והחום שיש, הצחוקים, התמיכה, ההיסטוריה המשותפת, הייסורים שהיו בדרך וגם החברות, השותפות והנאמנות – חיינו לצד אדם מורכב ממש כמונו. לראות את התמונה הגדולה באמת מרכך את לבנו שהקשיח את עצמו, מאפשר לנו להיזכר ברגשות אחרים היושבים בחדרי לבנו, רכים, חומלים, אוהבים, מלאי חיבה וגעגוע. ראיית התמונה הגדולה גורמת לנו להיזכר בחוויות טובות מעברנו המשותף וגם ברגעים של כאב. תמונת חיינו הזוגיים.

בשנה עברה, בדיוק שנה מאז מריבתנו הגדולה על מה שאני חוויתי כפגיעה אנושה בחברות בינינו, אתה רצית הרבה יותר בלעדי (מקצועית) וזה היה בסדר מבחינתי עד נקודה מסוימת שבה חשתי כאותו "כושי שעשה את שלו"… זכורה לי החוויה הקשה, המרה המפחידה. לא רציתי להתלוות אליך לאירוע מקצועי-חגיגי שהופעת בו בלעדיי. כשעתיים לפני האירוע התחוללה התפנית שעזרה לי להתעשת. ראיתי לפתע את התמונה הגדולה של יחסינו הממושכים. וראיתי אותך משתדל כל כך וסובל (אף על פי שעדיין לא הבנת את עומק פגיעתך בי). אבל ראיתי ומשהו בתוכי נרגע. מאבק הכוח "לחיים ולמוות" הסתיים. הלכתי איתך. חיבקתי אותך. רציתי בהצלחתך, באושרך.

הנה מה שאמרה לי אישה שחוותה בגידה מתמשכת ונשארה:

רציתי להרוג אותו מרוב זעם. דמיינתי איך אני עוזבת אותו. שנאתי אותו. אבל לאט לאט, בזכות מאמציו העצומים להיות שם בשבילי, בזכות החרטה שהביע שוב ושוב יכולתי לחזור ולראות מחדש את תמונת הנישואים שלנו הגדולה. תמונה שהכילה בתוכה כל כך הרבה. ויכולתי לסלוח לו. לאט לאט.

חן: כלל שני  – סיום חד צדדי של המריבה

שתקתי ונעצתי את מבטי במסך הטלוויזיה. אני לא זוכר על מה רבנו.

זו הייתה דרכי להתנתק ממך, להעניש אותך בשתיקה. לפתע באת והתיישבת לידי.

"אני כבר לא כועסת, נמאס לי לריב", אמרת בעליזות ואחזת בידי בין שתי כפות ידייך.

המשכתי לשתוק. לא רציתי לעשות לך את זה קל. נאחזתי בכל כוחי בשרידי המריבה ומשכתי את ידי מבין כפותייך. "חני, אני סיימתי את המריבה הזאת. אם אתה רוצה להשלים איתי, אני כאן".

"בטח, כשנוח לך את באה להתפייס" התרסתי. "האם יש לך מה להגיד לי באופן ענייני?"

"כן, אני מתנצלת על הסגנון התוקפני שלי כשרבנו, אבל עדיין חולקת עליך בעניין שעליו רבנו. אשמח לדבר איתך על כך במקום לריב על כך".

אחר כך חייכת אליי: "רוצה לפתוח דף חדש". נשברתי. חיבקתי אותך.

צריך שניים לטנגו. גם למריבה. לכן, כאשר הפסקת באפן חד-צדדי לרקוד את טנגו המריבה שלנו, לא יכולתי להמשיך לרקוד לבדי.

מובן שזה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע.

הצד שמפסיק באופן חד צדדי את טנגו המריבה, פורק את נשקו, מסיר את שריונו ומסתכן בכך שהאחר ימשיך לירות בו את חיציו. זו חוויה מפחידה. פחדו של המשלים החד-צדדי מדחיית מחוות השלום שלו, חזק לעיתים יותר מהרצון להפסיק את המריבה. הסרדין והכריש משתוללים: לא רק שנפגעת, לא רק שאתה עושה מאמץ אלא שעכשיו עוד לועגים לך על מחוות השלום שעשית" מסית הכריש ודורש נקמה, ואילו הסרדין שוקע לדיכאון. הכריש: "למה תמיד אני צריך לעשות את הצעד הראשון? שהיא תתאמץ, שהיא תזיע, שהיה תתנסה בהרגשת הדחייה".

 לכן לפני שאני יוזם צעדי פיוס, הדולפין שלי שואל אותי: "האם אתה מוכן שהיא תדחה את הצעתך? האם תכיל את כאב הדחייה? האם אתה אמיץ דייך כדי לעמוד בכך בלי להישבר?" לפעמים תשובתי חיובית והחלטית: "כן, אני נוטל סיכון ועושה את הצעד הראשון להתפייסות" ולפעמים אין בי הכוח לעשות זאת ואני מתבצר בפחדיי.

רבקה: כלל שלישי – פיוס במגע פיזי משעשע

יש לך תנועה קטנה שבשפת האינדיאנים הייתי קוראת לה "סימן השלום".

אתה שולח אליי אצבע, את האצבע המורה ונוגע בי בעדינות בכתף. זה מצחיק אותי. זה סימן של שלום. זו הזמנה למשחק. זה קורה לא משום שדיברנו את עצמנו לדעת אלא לאחר שמיצינו את המילים ולא דיברנו בהן עוד. נוצר שקט שהופך פחות ופחות עוין ויותר ידידותי עם מחוות קטנות טריוויאליות שנאמרות ונעשות ברכות. אתה מציע לי עזרות קטנות, משיב לי בטון חביב על בקשות, מפלח לי תפוח עץ ומגישו לי על צלחת מקושטת בעוד אני יושבת בעצלתיים מול הטלוויזיה, מציע לי לצאת לסרט – והכול באווירה של פיוס. הדבר המקסים בעיני שאתה לא דורש כבעבר שיחת בירור שיש בה ניתוח מעמיק ונזיפה סמויה. זה אחד הדברים שהיה מרחיק את ההתפייסות או יוצר מצב מאולץ של התפייסות. במהלך השנים הסתייגתי יותר ויותר מניתוחים כאלו וגם כמטפלת למדתי להמליץ למטופליי לא לעשות זאת. הבנתי שיש משהו כוחני, ווכחני בשיחות הבירור הללו המלבה מחדש את האש. וגם שאין צורך בשיחות האלו משום שכל אחד מבני הזוג יודע מה קרה פה, ואם אינו יודע שיחת הבירור לא תועיל כבר. אלא אם כן נחצה קו אדום בשיח ועל כך יש לדבר ולתת משוב.

"נגיעה רכה" לעולם מהלכת עלינו קסמים, מרטיטה את לבנו. הכמיהה לה היא ככמיהתו של אדם צמא לכוס מים. ולכן ראוי לנו לא לחשוש להיות הראשונים "הנוגעים" – ולאו דווקא למטרת סקס. ראוי לנו להתגבר על הפחד ולגלות אומץ לב להיות "פראיירים". נגיעה ולו באצבע קטנה עשויה לשדר מסר אינטימי של התקרבות. לכאורה כל כך פשוט, אך עבור חלקנו היא עשויה לעורר חרדה, בעיקר אם בני הזוג "התרגלו" לא לגעת. ייתכן שההרגל להימנע ממגע פיזי (לא מיני בהכרח) נולד בחיקה של משפחת המוצא והלך וגבר עם השנים. ואם זה מצבנו עלינו ללמד עצמנו "מההתחלה", כמו תינוק שלומד ללכת – לגעת ולהתמסר למגע. נגיעה, חיבור, ליטוף, כוחם בהסרת הגנות "תרבותיות" והסרת המחיצות בינינו לבין זולתנו, בינינו לבין בן או בת זוגנו. אולי קל יותר למי שבן זוגו מגיב באהבה ובחמדה ליוזמות כאלו. כך לשמחתי אתה מגיב חני, כך גם אני מגיבה אליך. וזה מאוד משמח אותי. אני אז מתמלאת ביטחון של ילדה חסרת דאגות ו"מתיישבת" עליך בשובבות, נוגעת בך באצבעי בכף היד או בצווארך או בברך – בשביל לשעשע, ועושה מיני "קונצים" ילדותיים בעליל. כמה טוב. הרוח הרעה נעלמת ביעף ובמקומה מגיעים הצחוקים והמלמולים של שניים חסרי דאגה. לשמחתי כך גם אני, כאמור, מגיבה אליך כאשר אתה בא עם יוזמות "ילדותיות" מעין אלו. ורווח לנו.

הנה דברים שאמרת לי שחיממו את לבי:

הדרך הכי נעימה לי שאת מתפייסת איתי היא באמצעות מגע פיזי, חיבוק. את 'נופלת' עליי בשובבות ילדותית, בעיניים עצומות, ומשדרת אמון מוחלט בי, בכך שאתפוס אותך ואמנע ממך נפילת התרסקות. לפעמים את באה לשבת לי על הברכיים. וזה מגרש ממני את הרוח הרעה. מדוע? מפני שמגע חם קשה לזייף. במיוחד אם הוא מלווה בפנים מחייכות וצוהלות בליווי צחקוקים ילדיים. כאילו את אומרת לי בזאת – די לי עם מילים, די עם לקחת את עצמנו ברצינות תהומית. יש בזה עוד משהו: כשאנחנו רבים אנחנו רציניים עד אימה. מחשיבים את דעותינו כאמיתות מוחלטות. הצחוק מחזיר אותנו לפרופורציות, לממדים טבעיים של בני אדם פשוטים. אני נדהם כל פעם מחדש כאשר זה קורה, מהיכולת הזאת שלך להחליף דיסקט באופן כל כך מרשים.

חן: כלל רביעי – להתפייס בסקס

מאילו מרכיבים בנויה ההתפייסות המינית? הפורקן הפיזי המרפה את שרירינו? החושניות העוצמתית המוהלת את הטעם המר של המריבה שזה עתה צרבה אותנו? ההוכחה הניצחת שלאחר ריחוק וניכור כה גדולים בינינו אנחנו מסוגלים להתחבר שוב בהנאה? התוקפנות הגלומה במעשה המיני עצמו המאפשרת "לסגור חשבון" ולפרוק את הרגשות התוקפניים שהופיעו במערכה הראשונה של מחזה הריב, הלמו בנו במערכה השנייה ונפרקו בסצנה המינית במערכה השלישית? המגע הגופני הרך שגופינו כה זקוקים לו לאחר שמנענו ממנו זה את זה? המעבר המהיר מריחוק לקרבה שמסעיר כל כך? השמחה על ההתאחדות הגופנית המחודשת המבטיחה שכל הרע מאחורינו והתקווה שמכאן והלאה הכול יהיה טוב יותר? ואולי זהו שילוב של כל אלה גם יחד, שילוב המעניק עוצמה מיוחדת להתפייסות המינית?

ולמרות שיר ההלל ששרתי זה עתה להתפייסות המינית, אני מבחין בין התפייסות מינית סרדינית, כרישית ודולפינית.

ההתפייסות המינית הסרדינית נועדה ליצור אשליה של "הכול בסדר". "בוא נפתח דף חדש", "לא נדבר עוד על מה שהיה, על מה ולמה רבנו". המתפייס/ת המיני הסרדיני בא מחולשה גדולה. הוא מתמסר מינית לבן/בת הזוג הפוגע ובכך מאותת לו ש"אני הייתי אשמ/ה במה שקרה"" את/ה צדקת, אני טעיתי". הכריש חווה זאת כאישור ללא מילים לפגוע שוב. התפייסות מינית סרדינית מונעת שיחה זוגית לאחר המעשה המיני. מובן שהתפייסויות סרדיניות אינן פותרות אפילו בעיית נישואין אחת, אלא דוחות אותה בלבד. הבעיות מצטברות ומסלימות. המתפייס המיני הסרדיני מאבד את שאריות כבודו העצמי וסופו לשקוע בדיכאון או להיהפך לכריש ולנקום בבן/בת הזוג הפוגע.

ההתפייסות המינית הכרישית הינה המשכה של המריבה המילולית בדרך המינית. זהו הקרב שבין הסדינים. "אני חודר אלייך וכובש אותך בעזרת כלי הנשק שלי (האות השביעית)" כך הגבר, "אני מכניעה אותך בעזרת פיתויי גופי. אתה אמנם חודר אליי עזוז וגיבור אבל יוצא ממני מדולדל וחסר אונים", כך האישה. המריבה לא הסתיימה. תחושות האיבה והעוינות אף מתגברות.

ההתפייסות המינית הדולפינית אינה קשורה לריצוי והתרפסות סרדינית או לכיבוש והכנעה כרישית. זוהי התפייסות הקשורה לגעגוע, לרצון העז לסיים את תהליך ההכאבה ההדדי. לפצות זה את זה על הסבל שגרמו זה לזה. התשוקה היא ביטוי לגעגוע ולצימאון להיות שוב חברים. השיחה הזוגית הדולפינית לאחר הסקס היא הסימן המובהק של ההתפייסות המינית הדולפינית. בני הזוג פותחים את ליבם ומשתפים זה את זה באמת שהסתתרה לה תחת שכבת הפחד והכעס שהובילו למריבה. שניהם מפיקים תובנות חדשות וצומחים מהמריבה למקום ירוק יותר.

רבקה: כלל חמישי – "לצאת מהקופסה"

לצאת מזירת המריבה הקלסטרופובית למקום אחר שלוקח אותנו מעבר למרחב הפיזי המוכר, מעבר לעצמנו, לחוויה אחרת – רוחנית, תרבותית, חושנית כמו למשל הצגה, סרט, קונצרט, ארוחה, טיול בטבע וכיוצא בזה. היא מענגת אותנו ומחברת אותנו מחדש לעולם. לפעמים אנחנו צריכים לקחת את עצמנו בלבד. לא להיות לצידו של בן או בת זוגנו. פשוט ללכת למקום אחר. זו דרך יעילה להחלפת מצב הנפש והיא עובדת בדיוק כפי שהיא עובדת במצבי חרדה. אנחנו עוזבים את זירת ההתרחשות – ביחד או לחוד ונושמים אוויר חדש. אם יצאנו לביקור משפחתי כועסים ומתוחים, השהייה בבית אחר עשויה להעניק פרספקטיבה חדשה למצבנו… אולי הומור, אולי הקשבה אחרת. אם רבנו בגלל הילדים ואחר כך ראינו סרט – התכנים של הסרט עשויים להוליך אותנו לפרספקטיבות מחוצה לעצמנו הצר והאנוכי. במילים אחרות אנחנו משתנים וזזים בעזרת העולם סביבנו, אך זאת יש לומר – עלינו לשתף פעולה עם "העולם", עלינו להתמסר לתהליך ולתת לעצמנו לזרום, להיות אחרים ממי שהיינו שם ואז בעת המריבה.

שורות אלו נכתבות במהלך החג הארוך של ראש השנה. מתח, כאב שיניים והרבה אי הבנות יצרו בעבורי מצב נפש של מועקה. מתח שרר בינינו, מתח מוכר ולא חביב שהזכיר מריבות נושנות בזמנים של אירוח. התכתבנו. משהו במכתבך פוגג את כל הכעס. באתי אליך מחייכת. וגם בעזרת תוכניתנו לצאת מהבית לסעודה בבית אחר – ניצלנו. נכנסנו לאווירה אחרת, פגשנו אנשים חדשים. השיחה זרמה לאפיקים מרתקים ו"שכחנו" את המתח ובעיקר את ה"למה" של מריבתנו. ועכשיו ברגעים אלו אני יכולה לכתוב על כך כשחיוך מהורהר על שפתיי.

המשך