חן: כלל שישי – שיחת פיוס בתנאים טובים

שיחת פיוס מלב אל לב דורשת משאבים נפשיים: קודם כול לתכנן – מה אני רוצה לומר ואיך אומר זאת. התכנון כולל לפעמים אימון (סוג של חזרה) עם עצמי או עם חבר. לפעמים כאשר המשבר מתמשך יש צורך בעזרה מקצועית.

באשר לי – שיחת פיוס דורשת ממני להתרכז, לדבר בטון רגוע, להביט בפנייך ולשים לב לשפת הגוף שלך, לשדר את כוונות הפיוס שלי בשפת הגוף שלי, בהבעת הפנים, לחשוב על המילים שבהן אני בוחר. לדוגמה כשאני בוחר לדבר אלייך בשפת ה"אני", אז אני באמת מדבר על עצמי, על רגשותיי, על זווית הראייה הסובייקטיבית שלי. כשאני בוחר לדבר בשפת ה"את/ה", אני עושה זאת מתוך נוחות בהטילי את כל האחריות עלייך.

כל זה דורש תנאים פיזיים מסוימים: כשאני נוהג ואת לצידי. כל כולי בכביש ויכולתי להקשיב לדברייך ולהגיב עליהם בהתאם פוחתת באופן משמעותי. אני מתוח, איני יכול לראות את פניך וכך אני מפסיד ממד חשוב. הסיכוי לטעות בפרשנות דברייך גדל. לעתים, בסדר היום הצפוף שלנו, לא ניתן להימנע משיחות עומק בתנאים גרועים, למשל כשאני מדיח כלים ואת רואה את גבי ואני במקום לראות את פנייך רואה את השכנים העוברים ברחוב וחושב אם הם שומעים אותנו כעת. או למשל להיות מפוצל בין מבט לחדשות לבין דברייך הנאמרים לי כשאת ליד שולחן המטבח. בתנאים כה גרועים כדאי לוותר ולקיים את השיחה כאשר יש תנאים מינימאליים. האם תמיד אפשר להתפייס בתנאים אידיאליים? לא. האם אפשר להיות מודע לתנאים האלה ולשאוף לקיימם? לדעתי, בהחלט כן.

רבקה: כלל שביעי – לעבור לסדר היום

אם יש משהו שקשה לי, ואולי לרבים, בתרבות המערבית המהירה, הדורשת מאיתנו תוצאות מידיות הוא – להניח. לתת לדברים לאבד מעוצמתם ולהתפוגג. לפני שנים קיבלתי עצה מאישה חכמה מאוד שהבטיחה לי שאותו דבר שעליו אני זועמת עכשיו ייראה שונה לגמרי בעוד שבוע…

'אבל שבוע זה המון זמן', חשבתי בתסכול. אני רציתי לסיים את העניין מהר ועכשיו! אולי פחדתי לאבד את עוצמת הזעם שהגנה עליי והעניקה לי אשליה של כוח? רגשות זורמים, כמו הזמן. מה שנחווה עכשיו כ"סוף העולם" יקבל פרספקטיבה שונה כעבור זמן – אם רק ניתן לתהליך להתקיים. לעבור לסדר היום היא יכולת רגשית-מנטאלית הישרדותית המאפשרת לנו לחיות. פשוטו כמשמעו. שום איש ושום אישה אינם רוצים "להיתקע" כמו אשת לוט ולהפוך לנציב מלח – מטאפורה לאדם ש"יושב" על חוויות עבר ולא זז לשום מקום. לעבור לסדר היום פירושו לוותר על רגשות הנקמה במי שפגע בנו ולהשלים עם התחושה שלא הכול יכול להיפתר.

הנה סיפור קטן: בשובנו אמש מאירוע משפחתי בירושלים ניסינו להיזכר על מה רבנו כמה שעות לפני ארוחת החג. קימטנו את מצחנו, התאמצנו, התרכזנו ו… כלום.

'מוזר', חשבנו לנו, 'הרי רק אתמול זה נראה נורא. על מה זה היה?', התעקשנו. בכל זאת, רמה כה גבוהה של רגש ואנרגיה להוציא לשווא??? ממש בושה!!! סופו של עניין שנזכרנו בבדל קטן של משהו שנראה ממרחק של יומיים כל כך מגוחך ולא אינטליגנטי שחייכנו במבוכה.

אז הנה: עוד מריבה תיזרק לסל האשפה ההיסטורי-משפחתי.

לפעמים כעבור יום או יומיים הדבר שנראה מאוד חשוב, מאבד מחשיבותו גם בשבילנו. מניחים ועוברים הלאה וזה מקל על שני הצדדים. כעבור זמן גם אפשר להתייחס לזה בהומור, כשטויות שהגזמנו בהן.

חן: כלל שמיני –
התנצלות כנה דומה לפעמים לחשיפת סוד

לפעמים אני תוהה למה לכל כך הרבה אנשים, יותר גברים מנשים, קשה ההתנצלות. גם לי. אולי כי התנצלות פירושה להסיר מסווה מעצמנו ולהודות בטעות, במעידה, בהתנהגות שיש בה חולשה ולעתים כיעור ואנוכיות. הבושה בפני עצמנו בונה הגנות, שכבות עבות של הגנות. מעשה ההתנצלות דורש מאיתנו אומץ ויושר. הנה הדגמה אישית מימים רחוקים:

"חני, האם כבר קראת את הטיוטה של 'אישה בזכות עצמה'?" שוב ושוב שאלת, שוב ושוב התחמקתי בתירוצים שונים והסתרתי את סודי. ערימת דפי ספרך המתינה מבוישת ליד מיטתי, אך לא נגעתי בה. שוב ושוב התרעמתי על התזכורות שהיית משוגרת אליי ("האם כבר קראת?") ואף כיניתי אותך בכעס "נודניקית". גם כאשר יצא ספרך השני לאור ("בין העונות") לא נעניתי לתחינותייך שאקרא. רפרפתי כדי לצאת ידי חובה. את נפגעת עד עמקי נשמתך ובצדק. חשת שאני מזלזל ביצירה שלך, מוצא אותה כבלתי ראויה שאשקיע מאמץ ואתייחס אליה. הרגשתי רע עם עצמי. חשתי אשמה ובושה. הפצע שלך דימם שוב כאשר כתבת את ספרך השלישי ("נישואים שניים") שוב שאלת "חני, האם כבר קראת את הטיוטה?" לא רציתי ולא יכולתי לשמור עוד את הסוד. את השיחה ההיא שלנו מלפני כשבע-עשרה שנה, אני זוכר היטב. ישבנו במטבח אחרי שהילדים הלכו לישון והתוודיתי כי אני מקנא בך, בנחישותך, בהתמדתך, באומץ ליבך לכתוב ולפרסם. התוודיתי בקנאתי בהצלחת ספרייך, בפרסום ובתשומת הלב הציבורית שזכית בהם. התוודיתי כי חשתי תחושת שוליות אל מול הדומיננטיות שלך, בבית כמו גם בקריירה. קינאתי במימוש העצמי שלך ואמרתי זאת. אחר כך סיפרתי לך על הקשיים שלי בצעדיי הראשונים כאיש מקצוע במסגרת הצבאית התחרותית, על פחדיי מכישלון, על המתח הרב שאני שרוי בו כשאני בא הביתה. את הקשבת בתדהמה ואחר כך אחזת בידי…

גילוי סוד קנאתי בך אפשר לי להתמודד באופן מוצלח יותר עם רגשות חוסר הביטחון והקנאה שחשתי כלפי כתיבתך. כשיכולתי לראות זאת ולהודות בכך יכולתי לבוא אלייך ולהתנצל על יחסי המנוכר לכתיבתך. אני יודע שצעד זה תרם לדיאלוג כן יותר בינינו בהמשך הדרך.

רבקה: כלל תשיעי  – מחוות והפתעות

רובנו אוהבים הפתעות. בעיקר אם הן לבביות, חמודות, משדרות רצון טוב ואהבה. הנפש הילדית שלנו כמהה למחוות מעין אלו. אולי געגוע לילדוּת התמימה שהייתה ואיננה עוד. חני, אתה מצטיין במחוות מעין אלו. נדמה לי שאני הרבה פחות ממך. זכורני שביום הולדתי האחרון "הותקפתי" בעשרות פתקיות כתומות חמודות מצוירות שעליהן היו כתובות מילים של ברכה ואהבה וגם דברי הומור. בקיצור חגיגה. התהלכתי בביתנו כשיכורה וחשבתי וגם אמרתי לך שאתה גאון בהפתעות.

כל זה נחמד וטוב בימים של שגרה, אך זה הופך להיות קריטי כאשר מדובר בהתפייסות לאחר מריבה, ובעיקר לאחר פגיעה קשה. מחוות "חמודות" לא יכולות לעבוד "סתם". יש צורך במכתב רציני שיבטא רגש רב וגם הבנה וחרטה על הפגיעה. בנוסף לכל שאר הדברים שהזכרנו. הפתעות קטנות – כרטיסים למופע או למסעדה, פרחים ביום חול, יוזמה לטיול, הכנת מאכל אהוב, שליחת מסרון זה אל זה עם מילת התנצלות על הפגיעה, הטמנת פתק אהבה ועוד כיוצא באלו הם כניחוח בושם המפזר את האוויר הדחוס של המריבה. הם אומרים לנו שחשבו עלינו, שרוצים לשמח אותנו, שרואים אותנו.

רבקה וחן: כלל עשירי – ללמוד משהו חדש

יום הכיפורים היום.

זה יום להרהור אולי ברמה יותר מעמיקה מאשר בשאר הימים. בשיחה בינינו אמרתי (רבקה) לך שיש בי מרד כלפי יום כיפור המנקז אליו את כל בקשות הסליחה והחרטה – ליום אחד. ומה עם שאר ימות השנה? תהיתי. וכי יום אחד יכול להספיק לנו? חשתי תסכול. אבל מנהג הוא מנהג ויש בו יופי טקסי רוחני, והנחתי.

מריבות והתפייסויות הנן חלק מרכזי יומיומי בחיינו הזוגיים. אין "יום כיפורים" לפיוס זוגי. כל יום הוא היום בהא הידיעה לפיוס ולהפקת לקחים, כלומר בדיקה עצמית באשר לדפוסי ההתנהלות שלנו בעת המריבה:

הנה השאלות שלא מניחות לנו. הן מזדנבות אחרינו ומזכירות לנו שהשיעור הזה עדיין לא נגמר:

Ø      האם הקפדתי בכבוד בן או בת זוגי? במילים? בשפת גוף?

Ø      האם השלכתי על בן או בת זוגי מצוקות שהבאתי ממקום אחר – ממקום עבודתי, מיחסיי עם אנשים אחרים, מעברי?

Ø      האם דרשתי מבן או מבת זוגי שימלאו אחר רצוני רק כי "מגיע לי" – כי אני "גבר", כי אני "אישה", כי אני מרוויח או מרוויחה יותר כסף, כי "בא לי"? כי אני "יכול"? כי אני "יכולה"?

Ø      האם הקפדתי על כלל הזהב של הלל הזקן – "אל תעשה לרעך את מה ששנוא עליך"? כלומר, האם הקפדתי על הדדיות ביחסים בינינו?

Ø      האם השתמשתי בשפת גוף מזלזלת?

Ø      האם הקשבתי? באמת הקשבתי?

בשעת מריבה בואו נזכור את "התמונה הגדולה". ניעזר בזיכרונות הטובים שלנו כמים המכבים את האש, באחריותנו המשותפת לגידול ילדינו, בהתמודדות עם המשברים, בצער ובשמחות שעיצבו את סיפורנו הזוגי. נזכיר לעצמנו כמה רע יכול להיות בינינו אם לא נתפייס ונמהר להתכרבל בזיכרונות המתוקים שלנו כמו בשמיכת פוך בלילה קפוא.

***

ולסיום, אולי כולנו נוכל ללמוד משהו מברנאר והציפורית שמתנערים בחינניות, כל פעם מחדש, מכל הרע והמכוער של מריבותיהם. הבה נקשיב להם.

לפתע התנערה הציפורית, התעופפה והתיישבה על גבו של ברנאר.

ציפורית: אתה יודע ברנר, מזמן לא שיחקנו במשחק שלנו, בא לך לשחק?

ברנר: איזה משחק?

ציפורית: נו אתה יודע. פינג-פונג …

ברנר: את מתכוונת לפינג–פונג ליטופים?

ציפורית: כן, בא לך להתחיל?

ברנר: בטח. תתחילי את.

ציפורית: אני אוהבת את הביטחון העצמי שלך.

ברנר: אני אוהב להסתכל איך את עפה.

ציפורית: אני אוהבת לשבת לך על הגב כשאתה רץ ולהרגיש את הכוח שלך.

ברנר: אני אוהב שאת מנקרת לי מאחורי האוזניים.

ציפורית: אני אוהבת שאתה מזמין אותי לטיולים ביער.

ברנר: אני מת על השירה שלך. הציוצים שלך כל כך יפים ומיוחדים.

ציפורית: אני אוהבת שאתה מקשיב לי כשאני שרה על חוטי החשמל. 

ברנר: כיף לי שאת מנקה לי את הפרווה במקומות שאני לא מגיע אליהם.

ציפורית: אני מרגישה בטוחה כשאתה מבריח ציפורי טרף מהסביבה.

ברנר: אני אוהב שאת מרגיעה אותי כשאני נובח מרוב לחץ.

ציפורית: אני אוהבת שאתה מנחם אותי כשאני עצובה.

ברנר: אני אוהב שאת צוחקת מהבדיחות שלי.

ציפורית: אני אוהבת שאתה מביא לי קישוטים נוצצים לקן שלי.

ברנר: אני אוהב שאת הולכת איתי למרוצי כלבים ומתלהבת. 

ציפורית: אני אוהבת שאתה מתפעל מאיך שהקן שלנו נראה.

ברנר: אני אוהב למצוא כל מיני הפתעות קטנות שאת מחביאה במלונה שלי.

ציפורית: אני אוהבת שאתה מסדר ומנקה יחד איתי את הקן שלנו.

ברנר: אני אוהב שאת מספרת לי איך זה לעוף ואיך נראה היער ממעוף הציפור.

***

כך המשיכו עוד ועוד. הם אהבו את פינג-פונג הליטופים הזה ולא שמו לב שהשמש שקעה. הם התעטפו זה בזו ומתיקות הציפה את כל ישותם. כך נרדמו וכך התעוררו בבוקר, תחת קרניה האוהבות של השמש.

[1]     איתך בגובה העיניים, מאת רבקה נרדי, מודן, 1996, עמ' 9.

[1]     על אודות ה"לחצנומטר" ראו בספרנו להיות דולפין מודן 2006.

[1]     לקראת שנות האלפיים, המילון החדש בע"מ מיסודן של הוצאת עם עובד, כנרת זמורה-ביתן, דביר, ידיעות אחרונות ספרים, נדפס בישראל שנת 2007.

[1]     על הסרדין, הכריש והדולפין, ראו בספרנו להיות דולפין מודן 2006.