עופרת יצוקה בעזה – רשמים מהפגנת יחיד שלי מול משרד הביטחון – 31 דצמבר 2008 / מאת ד"ר חן נרדי

מאת ד"ר חן נרדי

שלום חברות/ים
יצאתי להפגין, אין כאן סיפור גדול. לא יותר מדי חשוב לקרוא. כתבתי כי לא יכולתי להשאיר את זה בפנים. תודה על התמיכה במיילים ובטלפונים.
שלכם/ן חן

למה?
מאז תחילת המבצע קשה לי להתרכז. בעבודתי. איני רוצה ואיני יכול להדחיק ולשכוח את מה שקורה מספר קילומטרים דרומה לי. חלק ממשפחתי נמצא בשטח המופצץ על ידי החמאס. באר שבע, אשדוד, ובישובים הוספים בטווח הטילים. חבר טוב גר בקיבוץ גבים הגובל בשדרות,  חברים וחברות ערבים הצופים באל ג'אזירה מטלפנים ומספרים לי על תמונות זוועה מהפצצות המטוסים שלנו. שלשום מדווחים על חמשת בנות משפחת בעלושה שנהרגו מהפצצת המסגד שבו היו טילי גראד. אתמול עוד שני ילדים נהרגים מהפצצה שלנו. הכוח שאנו מפעילים אינו מידתי, מופעל במסה אדירה. נוגד את חוקי המלחמה.
מתברר לי כי כלי התקשורת שלנו בישראל נמנעים מלהעביר את התמונות. אני שומע את הזעזוע והזוועה בקולם של חבריי הערבים. שומע את הפחד והכעס של בני משפחתי, חבריי היהודים. חש את חוסר האונים שלי. אין מה לעשות. ובכל זאת קול אחר של תקווה מבקש לצאת מתוכי. התמונות מהישובים המופצצים שלנו קורעות לב.וכך גם התמונות משם. הקורבנות שלנו מעוררים בי אימה. אני נאלץ להודות שהקורבנות היהודים כואבים לי יותר. וזה מדאיג אותי. מכריח את עצמי לקרוא את התיאורים של גדעון לוי ב"הארץ". משנן את שמות הקורבנות הערבים. ג'אווד בת 4, דינה בת 8, סחר בת 12, אכראם בת 14, תחריר בת 17. בודק אם כתבתי את השמות נכון. צליל זר, לא מוכר, קל כל כך לדלג על הקטע הזה של השמות שלהם. קל ונוח לשכוח שהם בני אדם כמוני. כמו ילדיי. הגאווה על ביצועי הטייסים מקוממת אותי. רק הכנף שלהם זזה או גם משהו בלב? מדברים איתם על זה? או פוחדים להיכנס לקטע הזה של רגשות?

הרגשתי שאני צריך לדבר. להביע את עצמי. רוצה הידברות. רוצה שיקשיבו לי, רוצה להקשיב לאחרים. להרגיש את האחרים. זו מטרה שמתאימה לסדנה לא לפעילות בזירה הפוליטית. מה המטרה שלך?

הטריגר ליציאה להפגנת יחיד.  אתמול שמעתי בחדשות של 1000 על כך שהממשלה דחתה את יוזמת שר החוץ הצרפתי סרקוזי להפסיק את האש ל 48 שעות כמחווה הומניטארית.  אחד הנימוקים: "הם יציגו את זה כהישג שלהם. כניצחון". ובעברית פשוטה. "אנחנו צריכים לנצח אותם, שיתחננו להפסקת אש. כי בלי זה לא יהיה שקט". לפעמים כשהדברים נשמעים בשפה פוליטית, נקייה, בטון סמכותי, מראש ממשלה, משר או שרה, אני מתפתה להאמין להם. זה נשמע כל כך אמין. אחר כך חוזרת המחשבה המטרידה שהם נפחדים, מבוהלים, מגיבים ללחץ הסביבתי, פוחדים על עתידם הפוליטי, נדחפים לשקר ולזייף, נסחפים אחרי "התקיפה האווירית המוצלחת". שהטיעון "הם יחשוב שניצחו" הוא פשוט ילדותי, פשטני. "המלך עירום" צועק איזה ילד מתוכי. אני משתיק אותו. "שקט ילד. החייטים תופרים לנו חליפה, שקט ילד, עכשיו יורים".

משמעות החלטת הממשלה: פתיחתו הקרובה של מבצע קרקעי שיגבה קורבנות רבים בשני הצדדים.

45" ילדים? אתה בטוח?"
"שלום גברתי. האם אפשר לעניין אותך במסר שלי?" אחר כך שיניתי את הפתיחה: "שלום גברתי האם אפשר להעביר לך מסר על הפסקת האש?" אני קולט עניין. ממשיך: "אחרי כמעט 400 הרוגים, מהם 45 ילדים, אחרי אלפיים פצועים. אולי כדאי לעצור? לתת להם ולנו לחשוב. לרדת מהעץ?"
"ארבעים וחמישה ילדים. אתה בטוח?" מבוכה. בלבול. "מה אמרת שרואים באל ג'אזירה?" התעניינות. הקשבה. אני לא מבקש מהם להמיר את דתם. לא להיות ימניים. מדבר על העובדות. ולאט לאט אני יכול גם לומר את מה שיושב לי בלב ובבטן. "יש דברים שלא עושים. לא מטילים פצצה שבוודאות תפגע בחפים מפשע, כן, גם אם הם עושים לנו את זה בדיוק, גם לא כדי לצרוב להם בתודעה, גם אם זה מלחמה. לא נכון שבמלחמה מותר הכל.  לא, הם לא יזחלו על ארבע ולא יניפו דגל לבן כמו שרצינו. לא נכון שהם מבינים רק כוח, גם אנחנו, אנחנו ממשיכים להיסחף במדרון הכוחנות.

אני מנסה לקשר בין ירי הקסאמים לבין הכיבוש המתמשך והאכזרי שלנו, לבין החיים במחנה פליטים, בעוני, בייאוש. כל ניסיון כזה להיכנס לנעליהם נתקל בחומה של טיעונים אוטומטיים: "הייאוש שלהם לא מעניין אותי. הם היו צריכים לחשוב על זה קודם. עניי עירך קודמים. תדאג קודם לעם שלך. למה אתה אוהב ערבים?"

"זה לא זה"
חברה ערבייה כתבה לי שהיא מאוכזבת מהפלאייר שלי. "זה לא זה" היא כותבת. "זה לא מספיק נחרץ", "זה ממוקד יותר מדי בהפסקת האש ופחות מדי בעצם היציאה למלחמה עצמה".
שמתי לב שהפעם זה היה לי יותר קל מפעמים אחרות שהפגנתי. העם באתי עם משהו ממוקד. לא נגד, אלא בעד. לא אידיאולוגיה שמאלית. הפסקת אש ל 48 שעות. זה היה הסדק שבדלת. לשם הכנסתי את הרגל. כמו שמוכרים מקרר. נמוקים פראקטיים. מחוברים לאקטואליה, למה שקורה. משהו בעד. לא נגד. משהו לא מאיים. שמתי לב שכאשר אני בא בקטן, בלי בומבות, בלי דרמות, אנשים מדברים איתי. בודאי שלא כולם. אבל אפילו המתנגדים הגדולים, מוכנים לשוחח. ואחר כך בהדרגה ותוך קשב לאחר שצריך לדבר ולזכות בהקשבה, רק אז, בזהירות הראויה ולפי יכולתו של האחר להכיל. לחשוף את המחשבות "המסוכנות" והדחויות. על ערכים ומוסר ומצפון. ומי אנחנו רוצים להיות.

מול משרד הבטחון
בחרתי לעמוד מול שער דוד, בקריה בתל אביב. הדפסתי חמישים פלאיירים. הדבקתי פאלייר על מעילי מאחור, על תרמיל הגב שלי, ועמדתי מול השער. שער ברזל אוטומטי. שני שוטרים צבאיים משועממים. לא רוצים לקחת ממני את הפלאייר. ביקשתי שיעבירו ללשכת שר הביטחון. סירבו. פעם הייתי שוטר צבאי. האם הייתי לוקח ומעביר? סביר שלא. לא כועס עליהם. מרוב שיעמום הם מתחילים לשחק כדורגל עם כובע הקסקט שלהם. המסר שלי "בעד הפסקת אש של 48 שעות" מעורר בהם מחלוקת. האחד: הפסקת איש, מה פתאום? שיישרפו, לגמור אותם, השוטרת: "השתגעת, אח שלי קיבל צו 8 אני לא רוצה שיקרה לו משהו".

הוולבואים
פניתי לנוסעים במכוניות הוולוו אטומות החלונות. התגובה השכיחה ביותר: מפנים את מבטים ממני, מרימים את חלון המכינה האטום. האם הייתי עושה אותו דבר אם הייתי בתפקיד  שלהם? לאטום. לא לראות. לא לשמוע. לא להרגיש מה חושבים המתנגדים לדעתי. להתעלם. הכי קשה לי זה המבט המבקש להרחיק אותי. המבקש שאיעלם, שאתנדף. ולפעמים גם מבט מתעב, אלים שמבקש למחוץ אותי. כמובן שמסרבים לקחת את הפלאייר.

העוברים ושבים:
"אתה שמאלני?" שואל אותי גבר אחד. המכשול הגדול ביותר הוא התגיות, הסטיגמות. זה מחסל את הדיאלוג. הסטיגמה הופכת את הדיאלוג לבלתי אפשרי. קבוצה של צעירים דתיים עם ציציות בחוץ מתקרבת. החלטה מהירה: לא לפנות אליהם. פוחד מהם. כועס עליהם. החלטה מהירה נוספת: לפנות אליהם, להתייחס אליהם לא כאל אויבים. אלא כבני אדם. מוציא מעצמי את כל הנימוס שאני יכול. מדכא את הכעס שלי עליהם, בני אדם, בני אדם. "אנחנו לא בקבוצה שלך" הם משיבים לפנייתי ועוברים האלה.
שליח על קטנוע עומד לידי. מחכה שיפתחו לו את השער. לא פותחים. הוא מתעצבן. "אם היה ראש ממשלה ערבי כאן, אתה כבר מזמן היית בכלא. אתם השמאלנים, הבעיה שלכם היא … ואתם טובי לערבים ויורדים על המתנחלים" והנואמים הרגילים על פושעי אוסלו לדין, ועוד ועוד

אני רוצה להחזיר. יש לי תשובות, אני רוצה לשלוף אותן מהנדן. ברוב הפעמים מצליח להתאפק. מזכיר לעצמי שלא באתי הנה לריב. רוצה דיאלוג. רוצה את הקשר. איני משיב לו. הוא וגם אחרים. כמוני בדיוק רוצים שיקשיבו להם. לאט לאט השליח נרגע . אנחנו מתחילים לדבר.

להסיר את הסמלים
אני מסיר את הכובע הלבן שלי שעליו מצוירת יונה עם עלה של זית והמילה שלום. קולט שזהו מכשול לדיאלוג. אני מרגיש משוחרר יותר בלי הסמלים.  יכול להיות יותר בגובה העיניים. מקשיב. פעם אחת מתפלק לי. לא יכול להתאפק. הוא: אתם השמאלנים תביאו עלינו רק טבח ביהודים כמו שעשיתם עם אוסלו" אני: "בינתיים מי שרצח לנו ראש ממשלה היה יהודי". זה כמובן מכבה את הניצוץ. טעות. ריקוד הטאם טאם מתחיל.

לעמוד לבד ברחוב.
הפגנתי פעמים רבות בקבוצה. הפגנתי מספר פעמים לבדי. שתי התנסויות שונות מאוד. כשעמדתי בקבוצה, שמתי לב שאנשים נרתעים מלהתקרב אלי. זו הפגנת כוח. הם נרתעים. הקריאות הקצובות של ההפגנה בקבוצה, הרמקולים, השלטים, כל זה מבהיל אותי. מזכיר לי תופי טאם טאם, מטמטמים, מלבים מלחמה. מלחמה. כן, יש גם טאם טאם שמאלני לפעמים נשמע מטומטםטם. לפעמים קריאות שמאלניות אינן שונות מהימניות. כמו קבוצות הפלאנקס רומאי, מיישרים קו של מגיני מתכת והופכים לאטומים. אי אפשר להתקרב. אנחנו ואתם. אני רוצה את הקרבה. את הדיאלוג. ויחד עם זאת הקבוצה נותנת בטחון. בטחון פיזי, אף אחד לא יעיז להתקיף אותי. ובטחון בצדקת הדרך. אנחנו הצודקים והם הטועים. ולהזכיר לעצמנו שאנחנו אומנם מיעוט בעם אבל קיימים. נשמעים. זה מובן. אי אפשר בלי קבוצה. אבל אולי אפשר אחרת. לא יודע איך. צריך לחשב על איך מפגינים בקבוצה.

אני מעדיף את האחד על אחד. לבד. בגבוה העיניים. אני לא פוחד להתקרב אליך. לא פוחד מהמפגש איתך. לא פוחד להקשיב לך.

והיו גם חיבוקים:
כל הכבוד שאתה עושה את זה. אני מודה לך שאתה פה. תמשיך. שיהיה לך כוח. מה אפשר לעשות כדי לתמוך? אתה רוצה שנחתום על עצומה? שנעשה משהו? מחמם את הלב.

מפגש  מרגש
שני צעירים מתקרבים. "שלום, אפשר לדבר איתכם על הפסקת האש?" אני משמיע את את טכסט הפתיחה שלי. הם עוצרים. "על מה זה?" ואני מבין ממבטאם שהם ערבים. "כל הכבוד. תודה שאתה עושה את זה" הם נרגשים. "היינו גם כן בהפגנה במוצאי שבת, כאן בדיזנגוף, אפשר לעזור במשהו?" משהו חם עולה בי. ההתרגשות שלהם. הכרת התודה על כך שרואים אותם. שהם נספרים, נחשבים, מורגשים. ההרגשה שלא כל היהודים פוחדים ושונאים, שונאים ופוחדים. מפגש בלתי צפוי. למה אני כל כך מתפלא? כי זה הרי רחוב יהודי. מול משרד הבטחון. לא? לא. אנחנו איתם, ביחד. כל הזמן. הם כאן. הם כל הזמן כאן.

"כמו נאצים"
בדרך מקדימה לתל אביב טלפנתי לקרובת משפחה שאני אוהב, שאוהבת אותי. חיפשתי תמיכה. להרגיע את הפחדים. סיפרתי לה לאן אני נוסע. "אתה השתגעת, נפלת על הראש. לבדך? למה לך?" בהתחלה היא בטאה דאגה כלפיי ואחר כך עברה להתקפה "אתה לא קולט שאם זה היה הפוך הם היו שוחטים אותנו כמו הנאצים?"
המילה נאצים חוזרת שוב ושוב בתגובות ברחוב. אני נזכר בשיחה שהייתה לי עם חברי שעלה לישראל מאיראן. "שמתי לב שאנשים בישראל מחזירים לערבים על מה שעשו הנאצים. כאילו הם נלחמים בנאצים. זו טעות נוראה. יום אחד באושויץ הרג יותר יהודים מאשר כל חללי מלחמות ישראל נגד הערבים. אירופה הייתה נוראה ליהודים כל ההסטוריה. לעומת זאת בארצות האסלאם, ברוב המקומות, חיו יהודים בשלווה יחסית כמיעוט לצד שכניהם הערבים".

נגמרו לי הפלאיירים
ב 1400 התחלתי את ההפגנה, ב 1530 נגמרו לי הפלאיירים. זה היה תירוץ טוב לעזוב. התכוננתי להיות עד 1400 אבל כבר הייתי עייף. כאבו לי הרגליים והראות שלי כבר מלאות בעשן המכוניות של רחוב קפלן. חזרתי הביתה. בדרך עצרתי לנגב חומוס במסעדה ערבית. על הגב שלי היה מודבק הפלאייר.  שכחתי להסיר. "אפשר לקרוא?" שואל המלצר. הוא קורא. "כל הכבוד" ומביא לי גזוז של פעם. און דה האוז.
 
הכותרות של הבוקר: "הארץ"
"הקבינט אישר המשך הלחימה. צה"ל ישאף למהלך מהיר"
"הממשלה דחתה את הצעת צרפת להפסיק את האש"
"הפופולאריות של אהוד ברק מזנקת ב 19 אחוזים. העבודה עולה ל 16 מנדטים.
"לא עולה על הדעת יש כאן מהלך בחירות", כותב נחמיה שטרסלר אתמול ב"הארץ"
וכל זאת המחשבה חושבת את עצמה כמו הדמעות בשיר של מרים ילן שטקליס.
 דמעות שבוכות מעצמן. 
 "מלחמה שאין מוצדקת ממנה"
אומרים כולם.
האמנם?